לוּלָב וַעֲרָבָה – שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה.

מצוות נטילת לוּלָב, ארבעת המינים, וכן מצוות העֲרָבָה שבמקדש, שהיו מקיפים בה את המזבח (להלן משנה ה), נוהגות במקדש שִׁשָּׁה או שִׁבְעָה ימים בחג הסוכות, כפי שיבואר במשניות הבאות.

הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה – שְׁמוֹנָה.

אמירת הַהַלֵּל (מזמורי תהלים קיג–קיח) וְכן חובת הַשִּׂמְחָה באכילת בשר קרבן שְׁלָמִים נוהגות שְׁמוֹנָה ימים, בכל שבעת ימי חג הסוכות וגם ב'שמיני עצרת', המשכו של חג הסוכות.

סוּכָּה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם – שִׁבְעָה.

ישיבה בסוּכָּה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם על המזבח עם הקרבת התמיד של שחר (להלן משנה ט) נוהגים שִׁבְעָה ימים.

וְהֶחָלִיל – חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה.

וְהֶחָלִיל, שמחת בית השואבה במקדש, שהיו מנגנים בה בחלילים ושאר כלי נגינה (להלן פ״ה מ״ד), נוהג חֲמִשָּׁה או שִׁשָּׁה ימים.

לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד?

מה ששנינו שלוּלָב נוהג במקדש שִׁבְעָה ימים או שישה, כֵּיצַד מתקיים?

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – לוּלָב שִׁבְעָה,

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הסוכות שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – נוטלים את הלּוּלָב באותה שנה שִׁבְעָה ימים, גם בשבת.

וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים – שִׁשָּׁה.

וּבשְׁאָר כָּל הַיָּמִים – אם יום טוב הראשון של חג חל באחד מימי החול, נוטלים לולב באותה שנה שִׁשָּׁה ימים בלבד, בימות החול ולא בשבת.

עֲרָבָה שִׁבְעָה, כֵּיצַד?

מה ששנינו שמצוות עֲרָבָה נוהגת שִׁבְעָה ימים או שישה, כֵּיצַד?

יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – עֲרָבָה שִׁבְעָה,

יוֹם השְּׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה, היום השביעי של חג הסוכות, המיוחד למצוות הערבה, שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – מקיימים מצוות עֲרָבָה באותה שנה שִׁבְעָה ימים, גם בשבת.

וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים – שִׁשָּׁה.

וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים – אם חל יום שביעי של סוכות באחד משאר ימי השבוע, נוהגים במצווה זו באותה שנה רק שִׁשָּׁה ימים בלבד, בימות החול ולא בשבת.

מִצְוַת לוּלָב, כֵּיצַד?

מִצְוַת לוּלָב, כֵּיצַד היו מקיימים אותה בשבת?

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת;

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מוֹלִיכִין העם אֶת לוּלְבֵיהֶן מבעוד יום לְהַר הַבַּיִת, מפני שבשבת עצמה אסור לטלטל ברשות הרבים.

וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּב אִיצְטְבָא. וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה.

וְהַחַזָּנִין, השמשים, מְקַבְּלִין מֵהֶן את הלולבים וְסוֹדְרִין, מסדרים, אוֹתָן עַל גַּב אִיצְטְבָא, ספסל אבן, שבהר הבית. וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת הלולבים שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה, כדי שלא ידחפו אותם בזמן חלוקת הלולבים למחרת.

וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר: כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְּיָדוֹ, הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה.

וּמְלַמְּדִים אוֹתָם את כל הבאים לוֹמַר: "כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְּיָדוֹ, למחרת הֲרֵי הוּא נתון לוֹ בְּמַתָּנָה", מפני שאדם אינו יוצא ידי חובתו בלולב של חברו (לעיל פ"ג מי"ג).

לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם. וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵירוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.

לְמָחָר בשבת, היו כולם מַשְׁכִּימִין וּבָאִין להר הבית, וְהַחַזָּנִין, השמשים, היו זוֹרְקִין אוֹתָם, את הלולבים, מן האצטבא לִפְנֵיהֶם. וְהֵן, העם, היו מְחַטְּפִין מנסים לחטוף את הלולבים ובתוך כך מַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵירוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ אנשים לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל את לולבו בְּבֵיתוֹ.

מִצְוַת עֲרָבָה, כֵּיצַד?

מִצְוַת עֲרָבָה, כֵּיצַד?

מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלִַם, וְנִקְרָא "מוֹצָא". יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלִַם וְנִקְרָא "מוֹצָא". ובכל אחד מימי הסוכות היו יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת, ענפים גדולים, שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן היו כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. ובאותה שעה תָּקְעוּ הכהנים וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ בחצוצרות.

בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא".

בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים בשעת ההקפה: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא" (תהלים קיח,כה).

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אומרים היו: "אֲנִי וָהוּ (אחד משמות ה׳) הוֹשִׁיעָה נָא".

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שִׁבְעָה פְּעָמִים.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם השביעי מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שִׁבְעָה פְּעָמִים.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים? “יוֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יוֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ"!

ומוסיפים: בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, פרידתם, מן המזבח מָה הֵן היו אוֹמְרִים? "יוֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יוֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ"!

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ. לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ"!

רַבִּי אֶלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כך היו אומרים: "לְיָהּ, לה׳, וְלָךְ מִזְבֵּחַ, לְיָהּ, לה׳, וְלָךְ מִזְבֵּחַ"!

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל – כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמשׁוּ.

כְּמַעֲשֵׂהוּ, כפי שהיו עושים ביום שביעי של ערבה בַּחוֹל – כָּךְ היה מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, כאשר הוא חל בשבת. אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן, את המורביות, מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב מלאות מים, כְּדֵי שֶׁלּא יִכְמֹשׁוּ, יתייבשו, עד למחרת בבקר.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בַּקַּרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא 'יוֹם חִבּוּט חֲרִיּוֹת'.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חֲרִיּוֹת, ענפים, כפות, שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין לבית המקדש, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בַּקַּרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא 'יוֹם חִבּוּט חֲרִיּוֹת'.

מִיָּד, הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן.

מִיָּד לאחר שקיימו מצוות נטילת לולב ביום האחרון של חג הסוכות, היו הַתִּינוֹקוֹת, הילדים הקטנים, שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן מידיהם וְאוֹכְלִין את אֶתְרוֹגֵיהֶן.

הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה, כֵּיצַד?

מה ששנינו: אמירת הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה, אכילת בשר קרבנות שלמים, בחג הסוכות הם שְׁמוֹנָה ימים, כֵּיצַד?

מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיב אָדָם בַּהַלֵּל וּבַשִּׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג.

מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיב אָדָם בַּאמירת ההַלֵּל וּבַשִּׂמְחָה, באכילת בשר קרבן שלמים, וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, שמיני עצרת, כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג.

סוּכָּה שִׁבְעָה, כֵּיצַד?

מה ששנינו: מצוות סוּכָּה שִׁבְעָה ימים, כֵּיצַד מקיימים שיהיו אלה שבעה ימים שלמים?

גָּמַר מִלֶּאֱכוֹל – לֹא יַתִּיר סוּכָּתוֹ,

גָּמַר מִלֶּאֱכוֹל ביום השביעי – לֹא יַתִּיר, יפרק, את סוּכָּתוֹ בו ביום.

אֲבָל מוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה,

אֲבָל מוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים מן הסוכה לביתו מִן הַמִּנְחָה, משעות הצהרים, וּלְמַעְלָה,

מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג.

מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, כדי שיוכל לאכול בביתו את סעודת ליל שמיני עצרת כראוי ליום טוב.

נִיסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד?

נִיסּוּךְ הַמַּיִם שהיה בחג במקדש כֵּיצַד היה נעשה?

צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לוּגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁילוֹחַ. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

צְלוֹחִית, מעין קנקן, שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת, מכילה, שְׁלשֶׁת לוּגִּים, מעט יותר מליטר, הָיָה מְמַלֵּא הכהן שהתמנה לכך מִן מעיין הַשִּׁילוֹחַ ועולה עמה להר הבית, כשהוא מלווה בהמון עם. כאשר הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם שבדרום העזרה, תָּקְעוּ הכהנים וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ בחצוצרות.

עָלָה בַּכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ. שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם.

עָלָה הכהן המנסך בַּכֶּבֶשׁ שעולים בו למזבח מדרום וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ, לקרן מערבית דרומית של המזבח, ושְׁנֵי סְפָלִים גדולים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם, מונחים על קרן המזבח, אחד לנסך לתוכו יין ואחד למים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מוּשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיַּיִן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא נראים של כסף, מפני שֶׁהָיוּ מוּשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיַּיִן.

וּמְנוּקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חוֹטָמִין דַּקִּין, אֶחָד מְעוּבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אֶחָת. מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יַיִן. עֵירָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם – יָצָא.

ואותם ספלים מְנוּקָּבִין היו בתחתיתם כְּמִין שְׁנֵי חוֹטָמִין דַּקִּין, שדרכם היו היין והמים יורדים למזבח, אֶחָד מְעוּבֶּה, רחב, יותר לניסוך היין, שהוא סמיך, וְאֶחָד דַּק לניסוך המים, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם, המים והיין, כָּלִין, נגמרים, מן הספלים בְּבַת אַחַת. כאשר הספל המַעֲרָבִי היה שֶׁל מַיִם, והמִזְרָחִי היה שֶׁל יַיִן. בדיעבד, אם עֵירָה צלוחית שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ ספל שֶׁל יַיִן וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם – יָצָא ידי חובה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּלוֹג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּצלוחית מחזיקה לוֹג אחד (כ-345 סמ״ק) הָיָה מְנַסֵּךְ את המים, ולא שלושה לוגים כפי שנאמר לעיל. וכן ניסוך זה היה כָּל שְׁמוֹנָה ימים של חג, כולל שמיני עצרת, ולא שבעה ימים. ואין הלכה כרבי יהודה.

וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ: הַגְבֵּהַּ יָדֶךָ! שֶׁפַּעַם אַחַת נִיסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן.

וממשיכה המשנה: וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ: הַגְבַּהּ יָדְךָ, שיראו הכול, שהוא מנסך לתוך הספל. וטעם הדבר, מפני שֶׁפַּעַם אַחַת נִיסֵּךְ אֶחָד בכוונה עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, שהיה מן הצדוקים שלא הודו בניסוך המים, וּמתוך זעם רְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן.

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל – כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ, וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה.

כְּמַעֲשֵׂהוּ של הניסוך בַּחוֹל – כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁלא היו שואבים מים מן השילוח בשבת בגלל איסור טלטול ברשות הרבים. אלא הָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, שלא קידשו אותה לעבודת המזבח, מִן הַשִּׁילוֹחַ, וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה המיועדת לכך עד למחרת.

נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה – הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר, שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם הַמְּגוּלִּין פְּסוּלִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.

ומעירים: אם במהלך ליל השבת נִשְׁפְּכָה חבית זו אוֹ נִתְגַּלְּתָה – הָיָה מְמַלֵּא מים לניסוך המים מִן הַכִּיּוֹר המצוי בעזרה. וטעם הדבר, מפני שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּים הַמְגוּלִּין פְּסוּלִים הם לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, כיוון שאסור לאדם לשתותם מחשש סכנה, ואין מנסכים על המזבח דבר שאינו ראוי לאדם.