לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ – פָּסוּל.

לוּלָב הַגָּזוּל מאחרים, או לולב שהוא יָבֵשׁ לגמרי – פָּסוּל למצוות ארבעת המינים.

שֶׁל אֲשֵׁירָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת – פָּסוּל.

לולב שֶׁל אֲשֵׁירָה, עץ שעובדים אותו כעבודה זרה, או לולב שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, שהדיחו את יושביה לעבודה זרה, שחובה לשרוף אותה ואת כל אשר בה (דברים יג,יז) – פָּסוּל.

נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו – פָּסוּל.

נִקְטַם, נחתך, ראשׁוֹ של הלולב, או נִפְרְצוּ, נחתכו, עָלָיו משדרתו – פָּסוּל.

נִפְרְדוּ עָלָיו – כָּשֵׁר.

נִפְרְדוּ עָלָיו מן השדרה, ואינם צמודים אליה, אלא נראים כענפים היוצאים מן העץ – כָּשֵׁר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יֹאגְדֶנּוּ מִלְמַעְלָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יֹאגְדֶנּוּ מִלְמַעְלָה, כדי שיהיו כל עליו צמודים לשדרתו.

צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל – כְּשֵׁירוֹת.

צִינֵּי, דקלי, הַר הַבַּרְזֶל, שעלעלי הלולבים שלהם קצרים ואינם נמשכים לאורך השדרה – כְּשֵׁירוֹת ללולב.

לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ – כָּשֵׁר.

לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אורך שְׁלשָׁה טְפָחִים (24 ס״מ) ועוד אורך כְּדֵי לְנַעֲנֵעַ בּוֹ – כָּשֵׁר למצוותו.

הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ – פָּסוּל.

הֲדַס הַגָּזוּל וְהדס הַיָּבֵשׁ – פָּסוּל.

שֶׁל אֲשֵׁירָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת – פָּסוּל.

הדס שֶׁל אֲשֵׁירָה, שנלקח מעץ הדס שעובדים אותו כעבודה זרה, וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, שהדיחו את יושביה לעבודה זרה, שחובה לשרוף אותה ואת כל אשר בה (דברים יג,יז) – פָּסוּל.

נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבּוֹת מֵעָלָיו – פָּסוּל.

נִקְטַם, נחתך, רֹאשׁוֹ של ההדס, או שנִפְרְצוּ, נפרדו ממנו לגמרי, עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו, פירותיו, הדומים לענבים, מְרוּבּוֹת מֵעָלָיו – פָּסוּל.

וְאִם מִיעֲטָן – כָּשֵׁר.

וְאִם מִיעֲטָן את ענביו, שהסיר חלק מהן, ואינן מרובות מעליו – כָּשֵׁר.

וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב.

ומעירים: אבל אֵין מְמַעֲטִין פירות אלה בְּיוֹם טוֹב עצמו.

עֲרָבָה גְּזוּלָה וִיבֵשָׁה – פְּסוּלָה.

עֲרָבָה גְּזוּלָה או יבֵשָׁה – פְּסוּלָה.

שֶׁל אֲשֵׁירָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת – פְּסוּלָה.

ערבה שֶׁל אֲשֵׁירָה, שנלקחה מעץ ערבה שנעבד כעבודה זרה, וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, שהדיחו את יושביה לעבודה זרה, שחובה לשרוף אותה ואת כל אשר בה (דברים יג,יז) – פְּסוּלָה.

נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה – פְּסוּלָה.

נִקְטַם רֹאשָׁהּ של הערבה, או שנִפְרְצוּ, נחתכו, עָלֶיהָ ממנה, וְכן הַצַּפְצָפָה, שהיא עץ הדומה לערבה אבל אינו ערבה ממש – פְּסוּלָה.

כְּמוּשָׁה, וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצָת עָלֶיהָ, וְשֶׁל בַּעַל – כְּשֵׁרָה.

לעומת זאת, ערבה כְּמוּשָׁה, שהתחילה להתייבש, או שֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצָת עָלֶיהָ ולא רובם, וְכן ערבה שֶׁל בַּעַל, שגדלה בשדה ומושקית ממי גשמים בלבד ואינה מצויה על שפת הנחל (כלשון הכתוב "עַרְבֵי נָחַל" ויקרא כג,מ) – כְּשֵׁרָה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁלשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת, לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד;

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מצוות ארבעת המינים היא, שייטול שְׁלשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת, לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד.

אֲפִילּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם.

ולעניין ההדסים, אֲפִילּוּ שְׁנַיִם מן השלושה קְטוּמִים, ראשם חתוך, וְרק אֶחָד אֵינוֹ קָטוּם, הרי זה כשר.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים הרי זה כשר, שלדעתו אין קטימה פוסלת את ההדס. והלכה כמותו.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד – כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת.

רַבִּי עֲקִיבָא חולק על עיקרו של הדין ואוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד – כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת.

אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ – פָּסוּל.

אֶתְרוֹג הַגָּזוּל או הַיָּבֵשׁ – פָּסוּל.

שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת – פָּסוּל.

אתרוג שֶׁל עץ אֲשֵׁרָה, שעובדים אותו כעבודה זרה, או שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, שהדיחו את יושביה לעבודה זרה, שחובה לשרוף אותה ואת כל אשר בה (דברים יג,יז) – פָּסוּל.

שֶׁל עָרְלָה – פָּסוּל.

אתרוג שֶׁל עץ עָרְלָה, שלא מלאו לו שלוש שנים – פָּסוּל.

שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה – פָּסוּל.

אתרוג שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה – פָּסוּל, שתרומה טמאה אסורה באכילה.

שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה – לא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל – כָּשֵׁר.

אתרוג שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה – לֹא יִטּוֹל לכתחילה, וְאִם נָטַל – כָּשֵׁר, יצא בו ידי חובתו.

שֶׁל דְּמַאי – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

אתרוג שֶׁל דְּמַאי, שנקנה מ׳עם הארץ׳ ויש ספק אם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם – לא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל – כָּשֵׁר.

אתרוג שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם, שצריך להעלות לשם את המעשר ולאכול אותו בטהרה – לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל – כָּשֵׁר.

עָלְתָה חֲזָזִית עַל רוּבּוֹ, נִטְּלָה פִּטְמָתוֹ, נִקְלַף, נִסְדַּק, נִיקַּב וְחָסֵר כָּל שֶׁהוּא – פָּסוּל.

עָלְתָה חֲזָזִית, אבעבועות קטנות, עַל רוּבּוֹ של האתרוג, וכן אם נִטְּלָה פִּטְמָתוֹ שעל קצהו, או נִקְלַף האתרוג מקליפתו, או נִסְדַּק, או נִיקַּב וְחָסֵר כָּל שֶׁהוּא – הרי זה אתרוג פָּסוּל.

עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִיעוּטוֹ, נִטַּל עוּקְצוֹ, נִיקַּב וְלֹא חָסֵר כָּל שֶׁהוּא – כָּשֵׁר.

אולם אם עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִיעוּטוֹ בלבד, או שנִטַּל עוּקְצוֹ, קצהו התחתון שבו הוא מחובר לעץ, או שנִיקַּב האתרוג וְלֹא חָסֵר כָּל שֶׁהוּא על ידי הנקיבה – כָּשֵׁר.

אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי – פָּסוּל.

אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי, שצבעו כהה ככושי – פָּסוּל.

וְהַיָּרוֹק כַּכַּרְתִּי – רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל.

וְהַיָּרוֹק כַּכַּרְתִּי, כצמח הכרֵשה – רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל. והלכה כרבי יהודה.

שִׁיעוּר אֶתְרוֹג הַקָּטָן – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּבֵּיצָה.

שִׁיעוּר אֶתְרוֹג הַקָּטָן ביותר הכשר למצווה – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּבֵּיצָה ולא פחות. וכן הלכה.

וּבְגָדוֹל – כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֶחָד בִּשְׁתֵּי יָדָיו.

וּבַגָּדוֹל, מהו השיעור הגדול ביותר של אתרוג – כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז שְׁנַיִם שכמותו בְּיָדוֹ אַחַת, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אין לו שיעור למעלה, ואֲפִילּוּ האתרוג גדול עד שצריך לאחוז אתרוג אֶחָד בִּשְׁתֵּי יָדָיו – כשר. וכן הלכה.

אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְּמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב עם ההדס והערבה אֶלָּא בְּמִינוֹ, כגון בעלי הלולב, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בִּמְשִׁיחָה.

וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בחוט או בִּמְשִׁיחָה, חבל דק, מותר.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר, כראיה לשיטתו: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת, חוטים או טבעות, שֶׁל זָהָב.

אָמְרוּ לוֹ: בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה.

אָמְרוּ לוֹ: בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה תחת אותן גימוניות, והן שימשו לקישוט בלבד.

וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין?

וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין את הלולב?

בְּ״הוֹדוּ לַה׳״ תְּחִלָּה וָסוֹף, וּבְ״אָנָּא הַשֵּׁם הוֹשִׁיעָה נָּא״, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

בְּ"הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״ שבתְּחִלָּה ובסוֹף של מזמור קיח (פסוק א ופסוק כט), וּבפסוק "אָנָּא הַשֵּׁם הוֹשִׁיעָה נָּא" (פסוק כה). אלו דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף בְּ״אָנָּא ה׳ הַצְּלִיחָה נָא".

וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף בְּ"אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא" (שם) היו מנענעים.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: צוֹפֶה הָיִיתִי בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְּ"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא".

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: צוֹפֶה, מביט, הָיִיתִי בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִין אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְּ"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא", משמע שכך הלכה למעשה.

מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ לוּלָב לִיטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ – יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ.

מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ לוּלָב לִיטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ, כלומר: לא יתחיל לסעוד, ואפילו התחיל בסעודה יפסיק לשם כך.

לֹא נָטַל שַׁחֲרִית – יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב.

לֹא נָטַל את הלולב בשַׁחֲרִית – יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כולו כָּשֵׁר לַלּוּלָב.

מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ – עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, וּתְהִי לוֹ מְאֵירָה.

מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ, מקריאים לפניו את נוסח ההלל, שאינו יודע לקרוא – עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, מילה במילה, וּתְהִי לוֹ מְאֵירָה, קללה, על שהוא בור ועם הארץ הנזקק לכך.

אִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֵא אוֹתוֹ – עוֹנֶה אַחֲרָיו "הַלְלוּיָהּ".

אִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֵא אוֹתוֹ אינו צריך לחזור אחריו, משום שהגדול מוציאו ידי חובתו באמירתו, אלא עוֹנֶה אַחֲרָיו "הַלְלוּיָהּ" על כל דבר שהוא אומר.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל – יִכְפּוֹל, לִפְשׁוֹט – יִפְשׁוֹט, לְבָרֵךְ אַחֲרָיו – יְבָרֵךְ אַחֲרָיו, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל, לומר פעמיים, פסוקים מסוימים בהלל – יִכְפּוֹל, ואם נהגו באותו מקום לִפְשׁוֹט ולא לכפול – יִפְשׁוֹט; וכן מקום שנהגו לְבָרֵךְ אַחֲרָיו אחרי אמירת ההלל יְבָרֵך אַחֲרָיו, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה, שאין בזה הלכה פסוקה.

הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵירוֹ בַּשְּׁבִיעִית – נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לְלוֹקְחוֹ בַּשְּׁבִיעִית.

הַלּוֹקֵחַ, הקונה, לוּלָב מֵחֲבֵירוֹ בַּשְּׁבִיעִית, בשנת השמיטה, ואותו מוכר אינו מקפיד על דיני השביעית – נוֹתֵן לוֹ המוכר אגב כך אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לְלוֹקְחוֹ, לקנותו, ממנו בַּשְּׁבִיעִית, מפני שהכסף שהוא מקבל תמורתו נעשה קדוש בקדושת שביעית, ואסור לסחור בו ולקנות בו כל דבר חוץ מאוכל, ויש לחשוש שלא ינהג בו כדין.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִיטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה – יוֹם אֶחָד.

בָּרִאשׁוֹנָה בזמן הבית הָיָה לוּלָב נִיטָּל בַּמִּקְדָּשׁ בלבד כל שִׁבְעָה ימים של חג הסוכות, וּבַמְּדִינָה, מחוץ למקדש ולירושלים – רק יוֹם אֶחָד, יום טוב הראשון של החג.

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִיטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי תקנה, שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִיטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה ימים, כדי לעשות זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.

וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר.

וְעוד תיקן רבן יוחנן זכאי לאחר חורבן הבית, שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף, יום הנפת קרבן העומר, הוא יום שישה עשר בניסן כּוּלּוֹ אָסוּר באכילת תבואה חדשה עד לערב. אף שבזמן המקדש הותרה התבואה החדשה מיד בשעה שהוקרב העומר.

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת. לְמָחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ.

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת בערב שבת, שהרי בשבת עצמה אסור להוציא ולטלטל חפץ ברשות הרבים. לְמָחֳרָת בשבת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת לולבו שֶׁלּוֹ וְנוֹטְלוֹ.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. וּשְׁאָר יְמוֹת הַחַג – אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ.

ומסבירים: וצריך כל אחד ליטול דווקא את לולבו, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. אבל בשְׁאָר יְמוֹת הַחַג אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּרְשׁוּת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אף שהדבר אסור – פָּטוּר מלהביא קרבן חטאת על שגגה זו, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּרְשׁוּת, שטעה במהלך קיום מצווה. וכן הלכה.

מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם בַּשַּׁבָּת.

מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה את הלולב (עם ההדסים והערבות) מִיַּד בְּנָהּ או מִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם שהיה עומד בהם בּיום השַּׁבָּת, כדי שלא יתייבש.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת – מַחֲזִירִין, בְּיוֹם טוֹב – מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד – מַחֲלִיפִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת – מַחֲזִירִין את הלולב למים, ובְיוֹם טוֹב – אף מוֹסִיפִין מים רעננים לכלי שבו הלולב כדי שלא יכמוש, וּבחול המּוֹעֵד – אף מַחֲלִיפִין את המים.

קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ – חַיָּיב בַּלּוּלָב.

קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ בלולב הרי זה חַיָּיב בַּלּוּלָב, כדי לחנך אותו למצוות.

מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם בַּשַּׁבָּת.

מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה את הלולב (עם ההדסים והערבות) מִיַּד בְּנָהּ או מִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם שהיה עומד בהם בּיום השַּׁבָּת, כדי שלא יתייבש.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת – מַחֲזִירִין, בְּיוֹם טוֹב – מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד – מַחֲלִיפִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת – מַחֲזִירִין את הלולב למים, ובְיוֹם טוֹב – אף מוֹסִיפִין מים רעננים לכלי שבו הלולב כדי שלא יכמוש, וּבחול המּוֹעֵד – אף מַחֲלִיפִין את המים.

קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ – חַיָּיב בַּלּוּלָב.

קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ בלולב הרי זה חַיָּיב בַּלּוּלָב, כדי לחנך אותו למצוות.