Shekalim 1

חזור

שקלים

פרק א

בְּאֶחָד בַּאֲדָר – מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם.

בְּאֶחָד בַּאֲדָר – מַשְׁמִיעִין, מכריזים, בכל מקום עַל הַשְּׁקָלִים, מחצית השקל שצריך כל אחד לתת למקדש, וְעַל הַכִּלְאַיִם, שיבדוק כל אדם אם יש כלאיים בשדהו ויעקור אותם.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ – קוֹרִין אֶת הַמְּגִילָּה בַּכְּרַכִּין, וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְוְאוֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּינִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, באדר – קוֹרִין אֶת הַמְּגִילָּה, מגילת אסתר, בַּכְּרַכִּין, בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון (ראו מגילה פ״א מ״א), וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים שבין הערים, וְאֶת הָרְחוֹבוֹת הראשיים שבערים, וְאֶת מִקְוְאוֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּינִין אֶת הַקְּבָרוֹת שאינם ידועים, כדי שלא ייטמאו בהם הכהנים ועולי הרגל, וְיוֹצְאִין שליחי בית הדין אַף עַל הַכִּלְאַיִם לעקור אותם מן השדות.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בָּרִאשׁוֹנָה – הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶם.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ שליחי בית הדין עוֹקְרִין את הכלאיים וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶם, לפני בעלי השדות.

מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה – הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים.

מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, שהמתינו לשליחי בית הדין שינכשו את שדותיהם, והשתמשו במה שעקרו כדי להאכיל את בהמותיהם, הָיוּ שליחי בית דין עוֹקְרִין את הכלאיים וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים.

הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַפְקִירִין כָּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ.

משראו חכמים שגם דבר זה לא הועיל, הִתְקִינוּ, קבעו תקנה, שֶׁיְּהוּ בית הדין מַפְקִירִין את כָּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ, שכל אחד יוכל לבוא וליטול מה שירצה מן השדה.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ – שׁוּלְחָנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה. בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה – יָשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, באדר – שׁוּלְחָנוֹת, חלפנים מטעם ההקדש, הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה, בכל מקום מחוץ למקדש, כדי לגבות את השקלים ולהעבירם למקדש. בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה באדר – יָשְׁבוּ שולחנות בַּמִּקְדָּשׁ.

מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ – הִתְחִילוּ לְמַשְׁכֵּן.

מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ, הִתְחִילוּ בתי הדין בכל מקום לְמַשְׁכֵּן, ליטול משכון ממי שלא הביא את שקלו.

אֶת מִי מְמַשְׁכְּנִין?

אֶת מִי מְמַשְׁכְּנִין?

לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים.

לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים, שחייבים במחצית השקל.

אֲבָל לֹא נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.

אֲבָל לֹא ממשכנים נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, שאינם חייבים במחצית השקל.

כָּל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקוֹל עַל יָדוֹ – שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק.

כָּל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקוֹל עַל יָדוֹ, עליו, עבורו – שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק.

וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם.

וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים, אף שגם הם חייבים במחצית השקל, מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם, שהכהנים טענו שאינם מצווים בכך, כפי שיבואר במשנה הבאה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה: כָּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל – אֵינוֹ חוֹטֵא.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בבית המדרש בְּיַבְנֶה בשם רבותיו: כָּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל, שנותן שקל ל׳מחצית השקל׳ – אֵינוֹ חוֹטֵא, אף שהכהנים פטורים מלתת.

אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: לֹא כִּי, אֶלָּא כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל – חוֹטֵא,

אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לבן בוכרי: לֹא כִּי, כך, אֶלָּא כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל – חוֹטֵא, שהכהנים חייבים במחצית השקל.

אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁים מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל"; הוֹאִיל וְעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, הֵיאָךְ נֶאֱכָלִים?

אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁים מִקְרָא זֶה לְטובת עַצְמָן, כדי להיפטר ממחצית השקל, שנאמר: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, מוקרבת כולה על המזבח, לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא ו,טז). וכך הם אומרים: הוֹאִיל ומנחת העוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, כלומר אם אנו שותפים במנחות אלו, שהן מנחות ציבור הבאות מן השקלים (להלן פ״ד מ״א); אם כן, הֵיאָךְ, כיצד, הם נֶאֱכָלִים על ידינו, כפי שציוותה התורה (ראו ויקרא פרקים כג–כד), והרי מנחה שיש בה שותפות לכהן אינה נאכלת! אלא מכאן, שאין אנו נותנים מחצית השקל, וכך אין אנו שותפים בקרבנות הציבור הבאים מן השקלים.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין מְמַשְׁכְּנִין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אִם שָׁקְלוּ – מְקַבְּלִין מִיָּדָן.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין מְמַשְׁכְּנִין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אִם שָׁקְלוּ, נתנו שקל – מְקַבְּלִין מִיָּדָן.

הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁשָּׁקְלוּ – אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן.

לעומת זאת, הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי, השומרוני, שֶׁשָּׁקְלוּ – אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן, שאינם נוטלים חלק כישראל במקדש ובעבודת הקרבנות.

וְאֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן קִינֵּי זָבִין, וְקִינֵּי זָבוֹת, וְקִינֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת.

ומוסיפים: וְאֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן של הנכרי והכותי קִינֵּי זָבִין, קרבן של שני עופות שהזב מביא בגמר טהרתו, וְקִינֵּי זָבוֹת, וְקִינֵּי יוֹלְדוֹת, וְכן חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת מן הבהמה, שכל אלו חייבים בהם ישראל בלבד.

אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת – מְקַבְּלִין מִיָּדָן.

אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת, קרבנות שאינם חובה – מְקַבְּלִין מִיָּדָן.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁנִּידָּר וְנִידָּב – מְקַבְּלִין מִיָּדָן. כָּל שֶׁאֵין נִידָּר וְנִידָּב – אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁנִּידָּר וְנִידָּב כקרבן – מְקַבְּלִין מִיָּדָן. כָּל שֶׁאֵין נִידָּר וְנִידָּב – אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן.

וְכֵן הוּא מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ".

וְכֵן הוּא מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא בספרו, שֶׁנֶּאֱמַר לכותים, כאשר ביקשו להשתתף עם עולי בבל בבניין המקדש השני: "לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ" (ראו עזרא ד,ג).

וְאֵלּוּ שֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן: לְוִיִּם, וְיִשְׂרְאֵלִים, וְגֵרִים, וַעֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים. אֲבָל לֹא כֹּהֲנִים, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים, וּקְטַנִּים.

וְאֵלּוּ שֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן: לְוִיִּם, וְיִשְׂרְאֵלִים, וְגֵרִים, וַעֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים. אֲבָל לֹא כֹּהֲנִים וְלא נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.

הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי כֹּהֵן, עַל יְדֵי אִשָּׁה, עַל יְדֵי עֶבֶד, עַל יְדֵי קָטָן – פָּטוּר.

הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי, עבור, כֹּהֵן, עַל יְדֵי אִשָּׁה, עַל יְדֵי עֶבֶד, עַל יְדֵי קָטָן – פָּטוּר מלתת קלבון בעבורם.

וְאִם שָׁקַל עַל יָדוֹ וְעַל יַד חֲבֵירוֹ – חַיָּיב בְּקָלְבּוֹן אֶחָד. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת.

וְאִם שָׁקַל עַל יָדוֹ וְעַל יַד חֲבֵירוֹ, אם נתן סלע (מטבע של שני שקלים) בעבורו ובעבור חברו, החייב אף הוא ב׳מחצית השקל׳ – חַיָּיב בְּקָלְבּוֹן אֶחָד. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת.

הַנּוֹתֵן סֶלַע וְנוֹטֵל שֶׁקֶל – חַיָּיב שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת.

הַנּוֹתֵן לגבאי ההקדש סֶלַע (ששוויו שני שקלים) וְנוֹטֵל שֶׁקֶל עודף – חַיָּיב שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת, אחד על נתינת הסלע, ואחד על קבלת השקל.

הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי עָנִי, וְעַל יְדֵי שְׁכֵנוֹ, וְעַל יְדֵי בֶּן עִירוֹ – פָּטוּר.

הַשּׁוֹקֵל הנותן שקל משלו עַל יְדֵי, עבור, עָנִי, וְעַל יְדֵי שְׁכֵנוֹ, וְעַל יְדֵי בֶּן עִירוֹ – פָּטוּר מן הקלבון, מפני שאינו חייב במחצית השקל שלהם, וגם הם אינם נותנים משלהם.

וְאִם הִלְוָום – חַיָּיב.

וְאולם אִם הִלְוָום, הלווה להם, – חַיָּיב, מפני שהוא כנותן משלהם, והם חייבים.

הָאַחִין וְהַשּׁוּתָּפִין שֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן – פְּטוּרִין מִמַּעֲשַׂר בְּהֵמָה.

הָאַחִין וְהַשּׁוּתָּפִין, האחים שחלקו ביניהם את נכסי אביהם וחזרו ונעשו שותפים בנכסים, שֶׁהם חַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן ככל שני שותפים שנותנים ‘מחצית השקל׳ מן הרכוש המשותף – פְּטוּרִין מִלהפריש מַעֲשַׂר בְּהֵמָה מן הבהמות שייוולדו להם, כדין שותפים, שפטורים ממעשר בהמה.

וּכְשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה – פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.

וּכְשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה, כלומר לפני שחלקו ביניהם את נכסי אביהם, ואז אינם נחשבים כשותפים אלא כמשתמשים בעדרו של אביהם – פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן, כאילו היה אביהם בחיים ושוקל בעבורם.

וְכַמָּה הוּא קָלְבּוֹן? מָעָה כֶּסֶף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חֵצִי.

וְכַמָּה הוּא קָלְבּוֹן? מָעָה כֶּסֶף, שהיא אחד חלקי שנים עשר בשקל (‘מחצית השקל׳), אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חֵצִי מעה. וכן הלכה.