הַמּוֹצִיא יַיִן – כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס.

הַמּוֹצִיא יַיִן חי (לא מזוג), שיעורו הוא כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. כמות שנותנים בכוס כשמוזגים (מוהלים) אותה במים, והיא רבע הכוס.

חָלָב – כְּדֵי גְּמִיעָה.

חָלָב – כְּדֵי גְּמִיעָה, כפי שאדם בולע בבת אחת.

דְּבַשׁ – כְּדֵי לִיתֵּן עַל הַכָּתִית.

דְּבַשׁ – כְּדֵי לִיתֵּן עַל הַכָּתִית (פצע).

שֶׁמֶן – כְּדֵי לָסוּךְ אֵבָר קָטָן.

שֶׁמֶן – כְּדֵי לָסוּךְ בּוֹ אֵבֶר קָטָן, אצבע קטנה של תינוק.

מַיִם – כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילּוֹר.

מַיִם כְּדֵי לָשׁוּף (לשפשף ולערבב) בָּהֶם אֶת הַקִּילּוֹר (משחת עיניים).

וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין – בִּרְבִיעִית.

וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין – שיעורם בִּרְבִיעִית הלוג, (כ-86 סמ"ק).

וְכָל הַשּׁוֹפָכִין – בִּרְבִיעִית.

וְכָל הַשּׁוֹפָכִין, כגון מים מלוכלכים, שיש בהם שימוש כלשהו – שיעורם בִּרְבִיעִית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוּלָּן בִּרְבִיעִית. וְלֹא אָמְרוּ כָּל הַשִּׁיעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כל המשקים כּוּלָּן שיעורם בִּרְבִיעִית. וְלֹא אָמְרוּ חכמים כָּל הַשִּׁיעוּרִין הַלָּלוּ שהוזכרו במשנה אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן, לאנשים הטורחים לשמור כמויות כאלו בביתם, שרק הם חייבים בהוצאת כמות כזו, משום שלגביהם הרי זה דבר חשוב. ואין הלכה כרבי שמעון.

הַמּוֹצִיא חֶבֶל – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן לְקוּפָּה.

הַמּוֹצִיא חֶבֶל חייב על הוצאתו אם יש בו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת ממנו אֹזֶן (ידית) לְקוּפָּה (סל).

גֶּמִי – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לְנָפָה וְלִכְבָרָה.

גֶּמִי (רצועה עשויה מגומא), אם יש בו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי (אוזן תלייה) לְנָפָה וְלִכְבָרָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לְקָטָן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שיעורו של גמי כְּדֵי לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ למדוד בו מִדַּת אורך מִנְעָל לְקָטָן. ואין הלכה כמותו.

נְיָיר – כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין. וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין – חַיָּיב.

נְיָיר שיעורו כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין (אישור תשלום המכס). וְטעם הדבר, שהרי הַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין בשבת חַיָּיב.

נְיָיר מָחוּק – כְּדֵי לִכְרוֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָיטוֹן.

נְיָיר מָחוּק, שמחקו ממנו את הכתב, ואי אפשר לכתוב עוד עליו, שיעורו כְּדֵי לִכְרוֹךְ (לגלגל) ולכסות בו עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָיטוֹן (בקבוקון בושם).

עוֹר – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ.

עוֹר חייב על הוצאתו אם יש בו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ, כיס לתת בו קלף קטן.

קְלָף – כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין, שֶׁהִיא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".

קְלָף – כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו פָּרָשָׁה הקְטַנָּה בפרשיות שֶׁבַּתְּפִילִּין, שֶׁהִיא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".

דְּיוֹ – כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.

המוציא דְּיוֹ שיעורו כְּדֵי לִכְתּוֹב בו שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.

כְּחוֹל – כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אֶחָת.

כְּחוֹל שכוחלים בו את העיניים, שיעורו כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אַחַת.

דֶּבֶק – כְּדֵי לִיתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת.

דֶּבֶק חייב על הוצאתו אם יש בו כְּדֵי לִיתֵּן בְּראשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת (מקל ללכידת ציפורים).

זֶפֶת וְגָפְרִית – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב.

זֶפֶת וְגָפְרִית שיעורם – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת (לתקן) נֶקֶב שנוצר בחבית.

שַׁעֲוָה – כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן.

שַׁעֲוָה – כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן.

חַרְסִית – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב.

חַרְסִית (טיט לבן) שיעורה לעניין הוצאה בשבת כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב, הכלי שמתיכים בו את הזהב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּטְפּוּט.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שיעור חרסית הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת ממנה פִּטְפּוּט (רגל קטנה) לכור צורפי זהב.

סוּבִּין – כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב.

סוּבִּין (קליפות גרעיני חיטה או שעורה) שיעורם – כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב.

סִיד – כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת.

סִיד – כְּדֵי לָסוּד (למרוח בסיד) קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת, על מנת לעשות את עורה חלק משיער וסמוק.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שיעור סיד הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל, למרוח על שער הצדעיים כדי להשכיב אותו.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְדִּיפִי.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר ששיעורו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְדִּיפִי, משחה שהיו מורחים למטה מן הצדעיים, כדי להסיר את השיער. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה.

אֲדָמָה – כְּחוֹתַם הַמַּרְצוֹפִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּחוֹתַם הָאִיגְּרוֹת.

אֲדָמָה שיעורה הוא כְּחוֹתַם הַמַּרְצוֹפִים (שקים גדולים, אמתחות), העשוי אדמה מגובלת במים, אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין צורך בשיעור מרובה זה, ודי בכדי חוֹתַם הָאִיגְּרוֹת. והלכה כחכמים.

זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק – כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא.

זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק שיעורם כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח (גזע) שֶׁל כְּרוּב, אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בפחות מזה, כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא (כרתי). והלכה כחכמים.

חוֹל הַגַּס – כְּדֵי לִיתֵּן עַל מְלֹא כַּף סִיד.

חוֹל הַגַּס (העבה) שיעורו כְּדֵי לִיתֵּן עַל מְלֹא כַּף סִיד, לתערובת שסיידים רגילים לעשות.

קָנֶה – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קוּלְמוֹס.

קָנֶה שיעורו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת ממנו קוּלְמוֹס (קנה כתיבה).

וְאִם הָיָה עָב אוֹ מְרוּסָּס – כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ בֵּיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָּאִילְפָס.

וְאִם הָיָה הקנה עָב ואינו ראוי לכתוב בו, אוֹ שהיה מְרוּסָּס (שבור לרסיסים), שיעורו כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ בֵּיצָה הקַלָּה לבישול שֶׁבַּבֵּיצִים, כשהיא כבר טְרוּפָה (מעורבבת) וּנְתוּנָה בָּאִילְפָס (מחבת).

עֶצֶם – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּרְוָוד.

עֶצֶם שיעורו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת ממנו תַּרְוָוד (כף).

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף (שן של מפתח). ואין הלכה כרבי יהודה.

זְכוּכִית – כְּדֵי לִגְרוֹר בּוֹ רֹאשׁ הַכַּרְכַּר.

זְכוּכִית – כְּדֵי לִגְרוֹר (לגרד, להחליק) בּוֹ את רֹאשׁ הַכַּרְכַּר (מקל מחודד של האורג).

צְרוֹר אוֹ אֶבֶן – כְּדֵי לִזְרוֹק בָּעוֹף.

צְרוֹר (גוש עפר) אוֹ אֶבֶן – כְּדֵי לִזְרוֹק בָּעוֹף להבריחו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּדֵי לִזְרוֹק בַּבְּהֵמָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּדֵי לִזְרוֹק בַּבְּהֵמָה, שדרושה לכך אבן גדולה יותר. והלכה כמותו.

חֶרֶס – כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵירוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

שיעורו של חֶרֶס להוצאת שבת – כְּדֵי לִיתֵּן אותו בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵירוֹ (בין קורות המשקוף) למלא את הרווחים שביניהם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: צריך החרס להיות גדול עד כְּדֵי שיוכל לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר (האש), להוציא גחלת מן האש.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: צריך שיהיה גדול כדי לְקַבֵּל (להכיל) בּוֹ רְבִיעִית הלוג מים (כ–86 סמ״ק).

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר – ״וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶס לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד".

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר לשיעור שאמרתי, מכל מקום יש זֵכֶר (רמז) לַדָּבָר בכתוב, שמתאר כלי חרס שבור, שנאמר: "וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ (בשברים שלו) חֶרֶס לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד" (ישעיהו ל,יד).

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם רְאָיָה – "וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא".

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם, מן הכתוב שאתה מביא יש רְאָיָה לדברי, שנאמר בו: "וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא", כלומר, לשאוב מעט מים מגֵב מים. והלכה כרבי יוסי.