בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמֶּה אֵינָהּ יוֹצְאָה?

בַּמֶּה, באילו דברים אִשָּׁה יוֹצְאָה (יוצאת) בשבת לרשות הרבים, וּבַמֶּה, באילו דברים אֵינָהּ יוֹצְאָה?

לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם.

לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר, וְלֹא בְּחוּטֵי פִשְׁתָּן, וְלֹא בִּרְצוּעוֹת עור שֶׁהיא קולעת וקושרת בְּשערות רֹאשָׁהּ. ומעירים: וְאישה הרוצה לטבול לטהרתה לֹא תִּטְבּוֹל בָּהֶן, עַד שֶׁתְּרַפֵּם, שיהיו רפויים, כדי שלא יחצצו בין מי המקווה לשערות ראשה.

וְלֹא בְּטוֹטֶפֶת וְלֹא בְּסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין. וְלֹא בְּכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְּעִיר שֶׁל זָהָב, וְלֹא בְּקַטְלָא, וְלֹא בִּנְזָמִים, וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה; וְאִם יָצָאת – אֵינָהּ חַיֶּיבֶת חַטָּאת.

וְכן לֹא תצא אישה בְּטוֹטֶפֶת, תכשיט על המצח מאוזן לאוזן, וְלֹא בְּסַנְבּוּטִין, חוטים צבעוניים התלויים בטוטפת או בסבכה שעל ראשה, בִּזְמַן שֶׁהטוטפת או הסנבוטין אֵינָן תְּפוּרִין לסבכה. וְלֹא בְּכָבוּל, רצועה של אריג צבעוני קשור על המצח, לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא תצא בְּעִיר (מעין כתר) שֶׁל זָהָב, וְלֹא בְּקַטְלָא, שרשרת צוואר, וְלֹא בִּנְזָמִים באף, וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, אלא עשויה לקישוט, וְלֹא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, שמשמשת כתכשיט. וְאִם יָצָאת (יצאה) בהם לרשות הרבים בשגגה – אֵינָהּ חַיֶּיבֶת קרבן חַטָּאת. כי מן התורה הדבר מותר, ורק חכמים אסרו לצאת בהם, שמא תטלטל אותם בידה ברשות הרבים.

לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר, וְלֹא בְּיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה,

לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בשבת בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר (שיש מסמרים בסוליותיו). וְלֹא יצא בְּסנדל יָחִיד, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ השנייה מַכָּה (פצע), שאינה מאפשרת לו לנעול סנדל. שמא יחלוץ את הסנדל היחיד.

וְלֹא בִּתְפִילִּין, וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה,

וְלֹא יצא כשהוא מעוטר בִּתְפִילִּין, שמא יצטרך לחלוץ אותם, וְלֹא בְּקָמֵיעַ, כיס עור שקושרים על הצוואר, ובו פתק או דבר אחר, ומשמש לרפואה, בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה, שנכתב בידי אדם שאין ידוע עדיין שהקמעות שלו מועילים.

וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן, וְלֹא בְּקַסְדָּא, וְלֹא בְּמַגָּפַיִים;

וְכן לא יצא האיש לֹא בְּשִׁרְיוֹן המגן על גופו, וְלֹא בְּקַסְדָּא, כובע מגן של חיילים, וְלֹא בְּמַגָּפַיִים של מתכת, שאין יוצאים למלחמה בשבת.

וְאִם יָצָא – אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת.

וְאִם יָצָא בכל אלה – אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת. מפני שמדובר בפריטי לבוש, שמדין תורה אדם מותר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, וחכמים אסרו את הדבר.

לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּמַחַט הַנְּקוּבָה, וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְּכוּלְיָאר, וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת, וְלֹא בִּצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָיטוֹן;

לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה לרשות הרבים בְּמַחַט הַנְּקוּבָה, שהיא משמשת לתפירה; וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, שאינה תכשיט אישה; וְלֹא בְּכוֹלְיָאר, טבעת סביב הראש; וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת, כדור של עשבים מבושמים תלוי על הצוואר, וְלֹא בִּצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָיטוֹן, בקבוק קטן של בושם שתלוי על הצוואר.

וְאִם יָצְתָה – חַיֶּיבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְאִם יָצְתָה (יצאה) באחד מכל אלה לרשות הרבים בשבת – חַיֶּיבֶת חַטָּאת, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בַּכּוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָיטוֹן.

וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין מחטאת את היוצאת בשבת בַּכּוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָיטוֹן, מפני שלדעתם אלה נחשבים תכשיטים, ולכן מותרים הם בטלטול מעיקר הדין. והלכה כחכמים.

לֹא יֵצֵא הָאִישׁ לֹא בַּסַּיִיף, וְלֹא בַּקֶּשֶׁת, וְלֹא בַּתְּרִיס, וְלֹא בָּאַלָּה, וְלֹא בָּרוֹמַח;

לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בשבת לֹא בַּסַּיִיף (בחרב), וְלֹא בַּקֶּשֶׁת, וְלֹא בַּתְּרִיס (מגן), וְלֹא בָּאַלָּה, וְלֹא בָּרוֹמַח (כידון).

וְאִם יָצָא – חַיָּיב חַטָּאת.

וְאִם יָצָא באחד מכלים אלה לרשות הרבים – חַיָּיב חַטָּאת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כלי נשק אצל האיש תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ, וכשם שמותר לאישה לצאת בתכשיטיה, כך מותר לאיש לצאת בכלי נשק.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בתשובה לדבריו: כלי נשק אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, אין זה דבר שראוי להחשיב אותו כתכשיט ולהתפאר בו, וראייה לדבר שהרי הם עתידים להתבטל לעתיד לבוא, וכפי שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). והלכה כחכמים.

בִּירִית – טְהוֹרָה, וְיוֹצְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת. כְּבָלִים – טְמֵאִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶם בַּשַּׁבָּת.

בִּירִית (אצעדה, צמיד לרגל) של אישה – טְהוֹרָה מלקבל טומאה ככלי, וְאף יוֹצְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת. ואילו הכְּבָלִים, בירית ברגל זו וברגל זו שמחוברות על ידי שלשלת – טְמֵאִין (מקבלים טומאה), וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶם בַּשַּׁבָּת.

יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵׂעָר, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶירְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה,

אף ששנינו (במשנה א) שאישה אינה יוצאת בחוטי צמר, בחוטי פשתן וברצועות הקלועים בשערה, יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵׂעָר הקלועים בשערה, בֵּין שהם מִשערות שֶׁלָּהּ שהתקינה מהן פאה, בֵּין מִשֶּׁל חֲבֵירְתָּהּ, בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה.

וּבְטוֹטֶפֶת וּבְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין.

ויוצאת אישה בְּטוֹטֶפֶת, ציץ, תכשיט מאוזן לאוזן, וּבְסַנְבּוּטִין חוטים צבעוניים שתלויים בשערות או בטוטפת, בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין לסבכה המכסה את ראשה, ואין חשש שיפלו;

בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר.

וכן יוצאת אישה בְּכָבוּל, רצועה של אריג צבעוני המונחת על המצח, וּבְפֵאָה נָכְרִית, לֶחָצֵר, אבל לא לרשות הרבים, כפי ששנינו במשנה א.

בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ,

וכן יוצאת לרשות הרבים בְּמוֹךְ (צמר רך) שֶׁמניחה בְּאָזְנָהּ מחמת הקור וכדומה, וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ, כדי להגן על הרגל, וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ,

בְּפִילְפֵּל, וּבְגַרְגִּיר מֶלַח, וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ;

וכן יוצאת בְּפִילְפֵּל שנותנת בפיה כדי למנוע ריח רע, וּבְגַרְגִּיר מֶלַח שנותנת בפיה לרפואת שיניים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ לרפואה או להרחקת ריח רע;

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתֵּן לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת. וְאִם נָפַל – לֹא תַּחֲזִיר.

וּבִלְבַד שֶׁלּא תִּתֵּן דברים אלה לתוך פיה לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת, וְאִם נָפַל – לֹא תַּחֲזִיר.

שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב – רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

שֵׁן תּוֹתֶבֶת, שמושיבים במקום שן שנפלה, וְכן שֵׁן שֶׁל זָהָב, שעושים ככיסוי לשן פגומה – רַבִּי מַתִּיר לצאת בה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

יוֹצְאָה בְּסֶלַע שֶׁעַל הַצִּינִית.

יוֹצְאָה אישה בְּסֶלַע (מטבע כסף) שֶׁקושרת עַל הַצִּינִית, פצע בכף הרגל.

הַבָּנוֹת קְטַנּוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין, וַאֲפִילּוּ בְּקִיסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶם.

הַבָּנוֹת הקְטַנּוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין, וַאֲפִילּוּ בְּקִיסְמִין, שֶׁתוחבים בנקב שעושים בְּאָזְנֵיהֶם לצורך עגילים, כדי שלא ייסתם.

עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת, וּמָדִיּוֹת – פְּרוּפוֹת.

עַרְבִיּוֹת (נשים הגרות בארץ ערב) יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת, עטופות ברעלה המכסה את פניהן חוץ מן העיניים, וּמָדִיּוֹת (הגרות במדי) יוצאות פְּרוּפוֹת, שכדי שלא ייפול הבגד העליון שלהן, כורכות קצה אחד של הבגד סביב אבן, כמעין כפתור, ואליו מחברות לולאה שבקצה האחר של הבגד.

וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה.

וְכן הותר לכָּל אָדָם בכל מקום לצאת בשבת ברעלה או בפריפה, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה, כלומר, שכך היו נוהגות בזמנם הערביות והמדיות.

פּוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְעַל הַמַּטְבֵּעַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּפְרוֹף לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת.

פּוֹרֶפֶת אישה עַל הָאֶבֶן, שכורכת קצה אחד של הבגד סביב אבן קטנה לקצה של הבגד כדי לחבר לו לולאה שבקצה האחר של הבגד; וְכן פורפת עַל הָאֱגוֹז וְעַל הַמַּטְבֵּעַ, וּבִלְבַד שֶׁלּא תִּפְרוֹף לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת על המטבע, מפני שהוא 'מוקצה', ואסור לטלטלו.

הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.

הַקִּיטֵּעַ (קטוע כף רגל) יוֹצֵא בשבת בְּקַב (כף רגל עשויה עץ) שֶׁלּוֹ, כמו שאדם רגיל יוצא במנעל, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר, שאינו מחשיב אותו כחלק בלתי נפרד מלבושו.

וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִיבּוּל כְּתוּתִים – טָמֵא.

וְאִם יֵשׁ לוֹ לקב בצדו העליון בֵּית קִיבּוּל כְּתוּתִים, גומה להניח בה חתיכות של בד רך לריפוד – טָמֵא הקב, כלומר, ראוי לקבל טומאה, כדין כלי עץ שיש לו בית קיבול.

סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ – טְמֵאִין מִדְרָס, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה.

קיטע בשתי רגליו, שאינו משתמש בקב, אלא מהלך על שוקיו או על ברכיו, סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, חתיכות עור שהוא נותן תחת שוקיו, ונסמך עליהן בהליכתו (בעזרת קביים קטנים), אם הוא זב הרי הן טְמֵאִין מִדְרָס, כדין כל חפץ שמיועד למדרס (דריכה) של הזב, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, מפני שהן נחשבות כמלבוש לרגליו, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה שבבית המקדש, שאין הן נחשבות כנעליים, שאסור להיכנס בהן לעזרה, אלא כלבושו.

כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ – טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶם בַּשַּׁבָּת, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה.

אדם משותק ברגליו שמחובר לכיסא נמוך וגורר עצמו באמצעות קביים קטנים, ורגליו נגררות לפניו על הקרקע, ויש עליהן ׳סמוכות׳ כעין נעליים – כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶם בַּשַּׁבָּת, מפני שאינם מהודקים לגופו, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה, בסמוכות אלו, מפני שהן כנעליים.

אַנְקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן.

אַנְקַטְמִין, יד של עץ שעושים לגידם, טְהוֹרִין מלקבל טומאה, כיוון שאינם כלי, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בשבת.

הַבָּנִים יוֹצְאִין בַּקְּשָׁרִים, וּבְנֵי מְלָכִים בַּזּוּגִין.

הַבָּנִים (ילדים) יוֹצְאִין בשבת בַּקְּשָׁרִים, רצועות או חוטים שקושרים על ידיהם לסגולה, וּבְנֵי מְלָכִים יוצאים בַּזּוּגִין (פעמונים קטנים).

וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה.

וְלא רק הם, אלא כָּל אָדָם מותר לצאת בהם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה (במצוי, ברגיל).

יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל, וּבְשֵׁן שׁוּעָל, וּבְמַסְמֵר מִן הַצָּלוּב, מִשּׁוּם רְפוּאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

יוֹצְאִין אנשים בשבת בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל וּבְשֵׁן שׁוּעָל וּבְמַסְמֵר מִן הַצָּלוּב (מן העץ שצולבים עליו את הנידון למוות) תלויים על גופם, מִשּׁוּם רְפוּאָה, שיש בהם סגולה רפואית, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בַּחוֹל אָסוּר, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בַּחוֹל אָסוּר להשתמש באלה, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, מנהגי גויים המבוססים על אמונות תפלות, שיש להתרחק מהם.