נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, וְכַלְכָּלָה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ.

נוֹטֵל אָדָם בשבת אֶת בְּנוֹ התינוק בידיו וְאף על פי שהָאֶבֶן, שהיא ‘מוקצה׳, בְּיָדוֹ של התינוק. וְכן מטלטלים בשבת כַּלְכָּלָה (סל) וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ.

וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחוּלִּין.

וּמְטַלְטְלִין בכלי אחד פירות תְּרוּמָה טְמֵאָה, שהיא מוקצה, מפני שאין בה שימוש בשבת, שאסור לכהנים לאכול ממנה, יחד עִם התרומה הַטְּהוֹרָה הנאכלת לכהנים, וְכן עִם הַחוּלִּין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדוּמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדוּמָּע (תערובת תרומה בחולין) בְּאֶחָד וּמֵאָה. שאם היה בחולין פי מאה מן התרומה – התערובת כולה מותרת, אלא שתיקנו חכמים שייטול משם כשיעור התרומה וייתן לכהן ואחר כך יאכל את השאר. ור' יהודה התיר להעלות את המדומע, אף על פי שבדרך כלל אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת. ואין הלכה כרבי יהודה.

הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית – מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת.

הָאֶבֶן, שֶׁהייתה מונחת עַל פִּי הֶחָבִית של יין שהוא רוצה לשתות ממנה – מַטָּהּ, את החבית, עַל צִדָּהּ, וְהִיא, האבן, נוֹפֶלֶת. אבל לא יטלטל את האבן בידיו.

הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת – מַגְבִּיהַּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת.

הָיְתָה החבית מונחת בֵּין הֶחָבִיּוֹת, ואם יטה אותה ותיפול האבן יש חשש שתשבור חביות אחרות – מַגְבִּיהַּ את החבית עם האבן ומוציאה מבין החביות, ואחר מַטָּהּ עַל צִדָּהּ, וְהִיא, האבן, נוֹפֶלֶת.

מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר – נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת.

וכן מָעוֹת, שהן מוקצה, שֶׁהיו עַל הַכַּר, והוא צריך את הכר – נוֹעֵר (מנער) אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת.

הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת – מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט.

הָיְתָה עָלָיו, על הכר, לִשְׁלֶשֶׁת (צואת עופות) – מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט, אבל לא ישפוך עליה מים משום איסור כיבוס.

הָיְתָה שֶׁל עוֹר – נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה.

ואם הָיְתָה הלשלשת על כר שֶׁל עוֹר שאין איסור לתת עליו מים – נוֹתְנִין עָלֶיהָ, על הלשלשת, מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִיפִּין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַגְבִּיהִין בידיים מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִיפִּין, (קליפות) שנותרו עליו מן הסעודה בשבת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כּוּלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כּוּלָּהּ, הלוח של השולחן עם מה שעליו, וּמְנַעֲרָהּ, אבל לא יטלטל את העצמות והקליפות בידיים, משום 'מוקצה'.

מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּירוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה.

ולדעת הכול, מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן, מסירים ממנו פֵּירוּרִין של לחם פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, שעומדים להשליך אותם, וְשֵׂעָר (תרמילים) שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, ואף שאינם ראויים למאכל אדם מותר לטלטלם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה.

סְפוֹג, אִם יֵשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה – מְקַנְּחִין בּוֹ, וְאִם לָאו – אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ.

סְפוֹג, אִם יֵשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, שאוחזים בו את הספוג – מְקַנְּחִין (מנגבים) בּוֹ את השולחן, כשהוא רטוב, וְאִם לָאו – אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ, מפני שאי אפשר שלא ייסחטו המשקים שנספגים בו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִיטָּל בַּשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אף אם אין לספוג בית אחיזה – נִיטָּל (מותר לטלטל אותו) בַּשַּׁבָּת, מפני שאפשר להשתמש בו כשהוא יבש. וְכן אמרו בספוג שאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה, שאינו עשוי מן החומרים המקבלים טומאה.