מְפַנִּין אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה, מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וּמִפְּנֵי בִיטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר.

מְפַנִּין בשבת אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת (סלים גדולים) שֶׁל תֶּבֶן וְכן שֶׁל תְּבוּאָה מן האוצר (המחסן) מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים לפנות עבורם מקום, וּמִפְּנֵי בִיטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, כשצריכים מקום לתלמידים, אף על פי שהדבר כרוך בטרחה גדולה. אֲבָל לֹא מפנים אֶת הָאוֹצָר כולו.

מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וּדְמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַתּוּרְמוּס הַיָּבֵשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לַעֲנִיִּים.

מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה שראויה לאכילה לכהן, וּדְמַאי (תבואה שנקנתה מעם הארץ וספק אם היא מעושרת), שכרגיל אסור לאכלו עד שיפרישו ממנו מעשר מספק, וכן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שנותנים ללוי שֶׁנִּטְּלָה ממנו תְּרוּמָתוֹ (תרומת מעשר) וניתנה לכהן, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְאף את הַתּוּרְמוּס הַיָּבֵשׁ, שאין אדם רגיל אוכלו, מותר לפנות, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לַעֲנִיִּים.

אֲבָל לֹא אֶת הַטֶּבֶל, וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְלֹא אֶת הַלּוּף, וְלֹא הַחַרְדָּל.

אֲבָל אין מפנים לֹא אֶת הַטֶּבֶל, תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות ואסורה באכילה, וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלּא נִפְדּוּ, וְלֹא אֶת הַלּוּף וְלֹא את הַחַרְדָּל, שאינם ראויים לאכילה כמות שהם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף לפנות אותו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים, אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה – מְטַלְטְלִין אוֹתָן, וְאִם לָאו – אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן.

חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים, אִם הִתְקִינָן (ייעד אותם) מבעוד יום לְמַאֲכַל בְּהֵמָה – מְטַלְטְלִין אוֹתָן. וְאִם לָאו – אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן, מפני שהם מיועדים להסקה והם 'מוקצה'.

כּוֹפִין אֶת הַסַּל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ.

כּוֹפִין (הופכים) בשבת אֶת הַסַּל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ בו.

תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה – דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס.

תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה מהבית – דּוֹחִין (דוחפים) אוֹתָהּ אפילו בידיים עַד שֶׁתִּכָּנֵס לתוכו.

מְדַדִּין עֲגָלִין וּסְיָיחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

מְדַדִּין (מוליכים) עֲגָלִין וּסְיָיחִין רכים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שתומכים בגופם ומוליכים אותם.

אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ.

וכן אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ הקטן ברשות הרבים בצעדיו הראשונים.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת, אֲבָל אִם הָיָה גּוֹרֵר – אָסוּר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי מותר הדבר? בִּזְמַן שֶׁהוּא, התינוק, עושה את פעולת ההליכה בעצמו, נוֹטֵל רגל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת, אֲבָל אִם הָיָה גּוֹרֵר את שתי רגליו – אָסוּר, מפני שהיא כנושאת אותו ברשות הרבים. והלכה כרבי יהודה.

אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מְסַעֲדִין.

אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה, אין מוציאים את העובר מגופה, אפילו בְּיוֹם טוֹב וכל שכן בשבת, אֲבָל מְסַעֲדִין (מסייעים) בלידה, כגון שמחזיקים את העובר שלא ייפול.

וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת.

וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה אפילו בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ (בשבילה) חֲכָמָה (מיילדת) מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אף שיש בכך חילול שבת של יציאה מחוץ ל׳תחום שבת׳, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ, לצורך האישה היולדת, אֶת הַשַּׁבָּת, עושים כל מלאכה, כגון להדליק לה נר.

וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטַּבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף חוֹתְכִין.

וְקוֹשְׁרִין אֶת חבל הַטַּבּוּר של הוולד בשבת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף חוֹתְכִין את חבל הטבור. והלכה כדבריו.

וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִׂין בַּשַּׁבָּת.

וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִׂין בַּשַּׁבָּת – לתינוק שצריך למול אותו בו ביום, שהמילה דוחה את איסור השבת.