שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן – חַיָּיב.

שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה שנבלתם מטמאת את הנוגע בהם (“וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת״, ויקרא יא,כט–ל), הַצָּדָן וְגם הַחוֹבֵל בָּהֶן (עושה חבורה) – חַיָּיב, הצד – משום איסור מלאכת צידה, והחובל גורם לשטף דם פנימי, והוא כעין שוחט.

וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַחוֹבֵל בָּהֶן – פָּטוּר; הַצָּדָן לְצוֹרֶךְ – חַיָּיב, שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ – פָּטוּר.

וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, כגון חרקים וחלזונות, הַחוֹבֵל בָּהֶן – פָּטוּר, מפני שאין להם עור, והחבורה הנגרמת להם אינה נשארת. הַצָּדָן לְצוֹרֶךְ - חַיָּיב, וְשֶׁלּא לְצוֹרֶךְ – פָּטוּר.

חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, הַצָּדָן – פָּטוּר, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן – חַיָּיב.

חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, שהם נשמעים לו, הַצָּדָן – פָּטוּר, מפני שהם כבר ניצודים בידו, וְאולם הַחוֹבֵל בָּהֶן – חַיָּיב.

אֵין עוֹשִׂין הִילְמִי בַּשַּׁבָּת,

אֵין עוֹשִׂין הִילְמִי (תערובת מיוחדת של מי מלח המיועדים לכבישת ירקות) בַּשַּׁבָּת,

אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח, וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל.

אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח, וְטוֹבֵל בָּהֶן את פִּתּוֹ, וְנוֹתֵן אותם לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא הוּא הִילְמִי, בֵּין מְרוּבֶּה וּבֵין מוּעָט!

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא הוּא הִילְמִי, בֵּין שהוא מְרוּבֶּה וּבֵין שהוא מוּעָט!

וְאֵלּוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמּוּתָּרִין – נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח.

וְאֵלּוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמּוּתָּרִין: נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם ואחר כך מוסיף את המלח, אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח ואחר כך מוסיף את המים, כדי לשנות מן הדרך הרגילה.

אֵין אוֹכְלִין אֵיזוֹב יוֹן בַּשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים,

אֵין אוֹכְלִין אֵיזוֹב יוֹן בַּשַּׁבָּת, מין אזוב ששימש לרפואה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אנשים בְּרִיאִים, וכולם יודעים שהוא אוכלו לצורך רפואה.

אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹעֶה.

אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת הירק יוֹעֶזֶר וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹעֶה לרפואה, מפני שגם בריאים אוכלים אותם.

כָּל הָאוֹכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה, וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה, חוּץ מִמֵּי דְקָלִים וְכוֹס עִיקָּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן לִירוֹקָה.

ובכלל, כָּל הָאוֹכָלִין (דברים שראויים למאכל) אוֹכֵל אָדָם לצורך רְפוּאָה, וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה לשם כך, חוּץ מִמֵּי מעיין הדְקָלִים וְכוֹס עִיקָּרִים (משקה שורשים), מִפְּנֵי שֶׁהֵן רפואה מפורסמת למחלת הירוֹקָה, וכיוון שידועים כרפואה אסור לו לשתותם בשבת להתרפא.

אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְקָלִים לִצְמָאוֹ, וְסָךְ שֶׁמֶן עִיקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה.

אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא בשבת מֵי דְקָלִים לרוות את צְמָאוֹ, וְסָךְ (מורח) את גופו בשֶׁמֶן עִיקָּרִין שֶׁלּא לִרְפוּאָה, אלא להנאתו.

הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו – לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ; אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא.

הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו, שיש לו מחלה בחניכיים, לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ לא ייתן חומץ לתוך פיו לרפואה, מפני שאינו ראוי לשתייה. אֲבָל מְטַבֵּל הוּא את מאכלו כְּדַרְכּוֹ בחומץ, וְאף שבדרך זו מגיע החומץ לשיניו, מכל מקום אִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא.

הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו – לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחוֹמֶץ; אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד.

הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו לֹא יָסוּךְ אותם בשבת ביַיִן וָחוֹמֶץ, שאינם משמשים לסיכה סתם, אלא רק לרפואה, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְאולם לֹא שֶׁמֶן וֶרֶד (שמן מבושם בוורדים) שאין רגילים לסוך אותו אלא לרפואה.

בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחוֹל.

ואולם בְּנֵי מְלָכִים (אנשי אצולה) סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן בשבת, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ שמן ורד להנאת סיכה בַּחוֹל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם, ומותר לכל אדם מישראל לסוך בשבת בשמן ורד.