הַבּוֹנֶה, כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּיב?

הַבּוֹנֶה, ששנינו (פ״ז מ״ב) שהוא מאבות המלאכות בשבת, כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּיב מיתה במזיד, או קרבן חטאת בשוגג?

הַבּוֹנֶה – כָּל שֶׁהוּא,

אמרו חכמים: הַבּוֹנֶה – כָּל שֶׁהוּא.

וְהַמְסַתֵּת, וְהַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ וּבְמַעֲצָד, הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא – חַיָּיב.

וְכן הַמְסַתֵּת, מיישר ומחליק אבן, וְהַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ או בְּמַעֲצָד (קרדום של נגרים) כדי לגמור את עשיית האבן או העץ, והַקּוֹדֵחַ חור כָּל שֶׁהוּא בשבת – חַיָּיב.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּימֶת בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּימֶת כפי שהיא בַּשַּׁבָּת, למרות שלא גמר את כל המלאכה – חַיָּיב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמַּכֶּה בַּקּוּרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן מְלָאכָה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הנפח הַמַּכֶּה בַּקּוּרְנָס (פטיש) עַל הַסַּדָּן, משטח העבודה, בִּשְׁעַת מְלָאכָה, לפני ההכאה על המתכת – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן מְלָאכָה, שכך יוצאת המלאכה מתוקנת.

הַחוֹרֵשׁ – כָּל שֶׁהוּא,

הַחוֹרֵשׁ בשבת, שיעורו כדי להתחייב הוא בכָּל שֶׁהוּא.

הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד כָּל שֶׁהוּא – חַיָּיב.

וכן הַמְנַכֵּשׁ עשבים רעים מן השדה, וְהַמְקַרְסֵם, המוריד ענפים יבשים מן העץ, וְהַמְזָרֵד, חותך זרדים רעננים מן העץ לדילול, כָּל שֶׁהוּא – חַיָּיב.

הַמְלַקֵּט עֵצִים, אִם לְתַקֵּן – כָּל שֶׁהֵן, אִם לְהֶיסֵּק – כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה.

הַמְלַקֵּט (אוסף) עֵצִים מן השדה, אִם עשה זאת כדי לְתַקֵּן את הקרקע – חייב בכָּל שֶׁהֵן, ואִם לְצורך הֶיסֵּק (הבערת אש) – אם יש בהם כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה (כפי ששנינו לעיל פ״ח מ״ה).

הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים, אִם לְתַקֵּן – כָּל שֶׁהוּא, אִם לַבְּהֵמָה – כִּמְלֹא פִּי הַגְּדִי.

וכן הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים, אִם עשה זאת כדי לְתַקֵּן את פני הקרקע מתחייב בכָּל שֶׁהוּא, ואִם כדי להאכיל אותם לַבְּהֵמָה – שיעורם כִּמְלֹא פִּי הַגְּדִי (כפי ששנינו לעיל פ"ז מ"ד).

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בֵּין מִשֵּׁם אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, בֵּין מִשְּׁנֵי סַמְמָנִיּוֹת, בְּכָל לָשׁוֹן – חַיָּיב.

הַכּוֹתֵב בשבת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, בֵּין שכתב בּיד יְמִינוֹ בֵּין בִּשְׂמאלוֹ; בֵּין שהן מִשֵּׁם אֶחָד, שכתב אות אחת פעמיים, כגון ״שש״ בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, שכתב שתי אותיות שונות, כגון ״אב״; בֵּין מִשְּׁנֵי סַמְמָנִיּוֹת (סימנים מוסכמים, כגון ספרות), בְּכָל לָשׁוֹן (שפה) – חַיָּיב.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא חִיְּיבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם, שֶׁכָּךְ הָיוּ כּוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, לֵידַע אֵיזוֹ בֶּן זוּגוֹ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא חִיְּיבוּ את הכותב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בגלל הכתב, אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם, ואפילו עשה שני קווים לשם כך חייב, שֶׁכָּךְ הָיוּ כּוֹתְבִין (רושמים) עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, כדי לֵידַע על כל קרש אֵיזוֹ קרש הוא בֶּן זוּגוֹ, הסמוך לו, כדי שניתן יהיה לחבר אותם מחדש.

אָמַר רַבִּי: מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל, ״שֵׁם״ – מִ״שִּׁמְעוֹן״ וּ״שְׁמוּאֵל״, ״נֹחַ״ – מִ"נָּחוֹר", "דָּן" – מִ"דָּנִיֵּאל", "גָּד" – מִ"גַּדִּיאֵל".

אָמַר רַבִּי: מָצִינוּ (מצאנו) שיתחייב אדם בכתיבה אף שלא גמר כל מה שרצה לכתוב, שכתב שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל, כגון אותיות "שֵׁם" מִ"שִׁמְעוֹן" או מ"שְׁמוּאֵל", "נֹחַ" מִ"נָחוֹר", "דָּן" מִ"דָּנִיֵּאל", "גָּד" מִ"גַּדִּיאֵל".

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד – חַיָּיב.

הַכּוֹתֵב בשבת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת זו בצד זו בְּהֶעְלֵם אֶחָד (בשגגה אחת), כגון ששכח ששבת היום וכתב אות אחת, ולאחר זמן כתב אות נוספת בצדה, ולא נודע לו באמצע ששבת היום – חַיָּיב קרבן חטאת.

כָּתַב בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִיקְרָא, בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם;

כָּתַב שתי אותיות בִּדְיוֹ, או בְּסַם, או בְּסִיקְרָא (צבע אדום), או בְּקוֹמוֹס או בְּקַנְקַנְתּוֹם או בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם (משאיר סימן קבוע) – חייב.

עַל שְׁנֵי כוֹתְלֵי זָוִיּוֹת וְעַל שְׁנֵי לוּחֵי פִנְקָס, וְהֵן נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה – חַיָּיב.

כתב שתי אותיות עַל שְׁנֵי כוֹתְלֵי זָוִיּוֹת, על שני כתלים העומדים בזווית זה לזה, וְכן כתב עַל שְׁנֵי לוּחֵי (דפי) פִנְקָס הסמוכים זה לזה, וְהֵן נֶהְגִּין (נקראים) זֶה עִם זֶה כמילה אחת – חַיָּיב.

הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ – חַיָּיב.

הַכּוֹתֵב בשבת עַל בְּשָׂרוֹ בדיו וכדומה – חַיָּיב.

הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.

הַמְסָרֵט אותיות עַל בְּשָׂרוֹ במחט – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, אם עשה בשוגג, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. והלכה כרבי יהושע.

כָּתַב בְּמַשְׁקִין, בְּמֵי פֵירוֹת, בַּאֲבַק דְּרָכִים, בַּאֲבַק הַסּוֹפְרִים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים – פָּטוּר.

כָּתַב בְּמַשְׁקִין או בְּמֵי פֵירוֹת, שאינם משאירים סימן קבוע, וכן אם עשה באצבעו אותיות בַּאֲבַק דְּרָכִים שעל נעליו וכדומה, או בַּאֲבַק הַסּוֹפְרִים (עפרורית דיו שכיסתה את שולחנו של הסופר) וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים לאורך זמן – פָּטוּר.

לְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפֵּיקוֹ;

כתב לְאַחַר יָדוֹ, שהחזיק את קנה הכתיבה בין אצבעותיו כשהוא הפוך וכתב, או החזיק את הקנה בְּרַגְלוֹ או בְּפִיו או בְּמַרְפֵּיקוֹ;

כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב, וְכָתַב עַל גַּבֵּי כְתָב;

כָּתַב אוֹת אַחַת בסָמוּךְ לַכְּתָב, כך שהצטרפה למילה שלמה; וכן כָּתַב עַל גַּבֵּי כְתָב קיים כבר;

נִתְכַּוֵּין לִכְתּוֹב חֵי"ת וְכָתַב שְׁנֵי זַיְינִין;

נִתְכַּוֵּין לִכְתּוֹב אות חֵי"ת וְכָתַב שְׁנֵי זַיְינִין (שתי אותיות זי״ן), שהגג של החי״ת היה מופסק באמצעו;

אֶחָד בָּאָרֶץ וְאֶחָד בַּקּוֹרָה, כָּתַב עַל שְׁנֵי כוֹתְלֵי הַבַּיִת, עַל שְׁנֵי דַפֵּי פִנְקָס, וְאֵין נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה – פָּטוּר.

כתב שתי אותיות מרוחקות, אֶחָד בָּאָרֶץ וְאֶחָד בַּקּוֹרָה שבתקרה, וכן אם כָּתַב עַל שְׁנֵי כוֹתְלֵי הַבַּיִת או עַל שְׁנֵי דַפֵּי פִנְקָס, וְאֵין הם נֶהְגִּין (נקראים) זֶה עִם זֶה – בכל אלה פָּטוּר.

כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן, קיצור של מילה שלמה, כגון ר׳ במקום ״רבי״ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. והלכה כחכמים.

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת, אַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת בֵּין הָעַרְבַּיִם – רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

ומוסיפים: הַכּוֹתֵב בשבת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת, אות אַחַת בשַׁחֲרִית וְאות אַחַת בֵּין הָעַרְבַּיִם, שנעלם מידיעתו שהיום שבת, וכתב אות אחת בשחרית, ולאחר שנודע לו שהיום שבת, חזר ושכח וכתב אות נוספת בצדה בין הערביים – רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב על כך חטאת, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. והלכה כחכמים.