הַמַּצְנִיעַ לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה, וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב בְּכָל שֶׁהוּא.

הַמַּצְנִיעַ ומייחד דבר למטרה מסוימת, כגון פרי מאכל שהצניעו לְזֶרַע, או לְדוּגְמָא, כדי להראות לקונים, או לִרְפוּאָה, וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב עליו בְּכָל שֶׁהוּא, למרות שאין בו כשיעור גרוגרת, שהוא שיעור הוצאה של אוכלים. שכיוון שייחד אותו למטרה מסוימת חשוב הוא בעיניו, וחייב אם כן גם על הוצאתו.

וְכָל אָדָם אֵין חַיָּיב עָלָיו אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ.

וְכָל אָדָם אחר אֵין חַיָּיב עָלָיו על הוצאתו אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ הרגיל.

חָזַר וְהִכְנִיסוֹ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ.

וכן אם חָזַר המצניע וְהִכְנִיסוֹ מרשות הרבים לביתו, ושוב אינו מתכוון להשתמש בו לאותה מטרה – אֵינוֹ חַיָּיב על כך אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ הרגיל, שבטלה מחשבתו הראשונה ודינו ככל אדם.

הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין וּנְתָנָן עַל הָאַסְקוּפָּה, בֵּין שֶׁחָזַר וְהוֹצִיאָן בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אַחֵר – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָׂה מְלַאכְתּוֹ בְּבַת אֶחָת.

הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין מביתו בשבת וּנְתָנָן עַל הָאַסְקוּפָּה (מפתן הבית), שאינה רשות היחיד ולא רשות הרבים, בֵּין שֶׁחָזַר הוא וְהוֹצִיאָן מן האסקופה לרשות הרבים, בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אַחֵר – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁלּא עָשָׂה מְלַאכְתּוֹ (מלאכת ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים) בְּבַת אַחַת.

קוּפָּה שֶׁהִיא מְלֵיאָה פֵּירוֹת וּנְתָנָהּ עַל אַסְקוּפָּה הַחִיצוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹב הַפֵּירוֹת מִבַּחוּץ – פָּטוּר, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקּוּפָּה.

קוּפָּה (סל) שֶׁהִיא מְלֵיאָה פֵּירוֹת, וּנְתָנָהּ עַל אַסְקוּפָּה הַחִיצוֹנָה, שהיא חלק מרשות הרבים, וחלק מן הקופה עדיין מונח בפנים, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹב הַפֵּירוֹת מצויים כבר מִבַּחוּץ – פָּטוּר, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקּוּפָה, שהיא מחברת יחד את כל הפירות שבתוכה.

הַמּוֹצִיא בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ עַל כְּתֵיפוֹ – חַיָּיב, שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת.

הַמּוֹצִיא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, בֵּין שהוציא בּיד יְמִינוֹ בֵּין בִּשְׂמאלוֹ, בין בְּתוֹךְ חֵיקוֹ (תחת בית השחי) אוֹ עַל כְּתֵיפוֹ – חַיָּיב, שֶׁכֵּן בדרך זו היה מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת שהיו נושאים את כלי המשכן במדבר, וכיוון שכל מלאכות שבת נלמדות מן המשכן, לומדים אנו משם גם לעניין מלאכת הוצאה.

כִּלְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, בְּאָזְנוֹ וּבִשְׂעָרוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה, בֵּין פּוּנְדָּתוֹ לַחֲלוּקוֹ, וּבִשְׂפַת חֲלוּקוֹ, בְּמִנְעָלוֹ, בְּסַנְדָּלוֹ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין.

אבל המוציא כִּלְאַחַר יָדוֹ (בגב ידו) או בְּרַגְלוֹ, או בְּפִיו, וכן בְּמַרְפְּקוֹ, בְּאָזְנוֹ וכן בִּשְׂעָרוֹ וכן בְּפוּנְדָּתוֹ (חגורה חלולה) וּפִיהָ לְמַטָּה, או שתחב את החפץ בֵּין פּוּנְדָּתוֹ לַחֲלוּקוֹ, וכן בִּשְׂפַת חֲלוּקוֹ המקופלת כלפי מעלה, או בְּמִנְעָלוֹ או בְּסַנְדָּלוֹ – פָּטוּר על כל אלה, כיוון שֶׁלֹא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין.

הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו – פָּטוּר,

הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא חפץ כשהוא תלוי לְפָנָיו, כדי שיהיה שמור כראוי, וּבָא לוֹ אותו חפץ לְאַחֲרָיו – פָּטוּר, שלא התכוון להוצאה זו.

לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו – חַיָּיב.

אבל אם התכוון להוציאו לְאַחֲרָיו, וּבָא לוֹ לְפָנָיו – חַיָּיב, למרות שלא התכוון לכך, שהרי אין זה בניגוד למה שרצה, ונתקיימה מחשבתו.

בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בְּסִינָר בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ – חַיֶּיבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר.

ומוסיפים, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בְּסִינָר שמונח בתוכו חפץ, והוציאה אותו בֵּין כשהוא מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין כשהוא מִלְּאַחֲרֶיהָ – חַיֶּיבֶת, גם אם לא התכוונה לכך, שֶׁכֵּן רָאוּי (עשוי) הסינר לִהְיוֹת חוֹזֵר (להסתובב).

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין, דוורים שיש להם תיק תלוי על הצוואר, ודרכו להסתובב על הצוואר – חייבים בין אם התיק לפניהם או לאחריהם. ואין הלכה כרבי יהודה.

הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם – פְּטוּרִין.

הַמּוֹצִיא בשבת כִּכָּר לחם לִרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב. אבל אם הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם ביחד פְּטוּרִין, כיוון שאף אחד מהם לא עשה את כל ההוצאה.

לֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם – חַיָּיבִים. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

אם היה זה חפץ גדול או כבד שלֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ בעצמו, וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם – חַיָּיבִים. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אפילו במקרה זה.

הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁיעוּר בִּכְלִי – פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, שֶׁהַכְּלִי טְפֵילָה לוֹ.

הַמּוֹצִיא בשבת אוֹכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִׁיעוּר שחייבים על הוצאתו, בִּכְלִי – פָּטוּר אַף עַל הוצאת הַכְּלִי, למרות שאם היה מוציא את הכלי בפני עצמו היה חייב, מפני שֶׁהַכְּלִי טְפֵילָה לוֹ לאוכל. וכיוון שאינו מתחייב על הוצאת האוכל – אינו מתחייב אף על הכלי.

אֶת הַחַי בְּמִטָּה – פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, שֶׁהַמִּטָּה טְפֵילָה לוֹ.

וכן המוציא אֶת האדם הַחַי בְּמִטָּה, ואין חייבים על הוצאת אדם חי – פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, מפני שֶׁהַמִּטָּה טְפֵילָה לוֹ.

אֶת הַמֵּת בְּמִטָּה – חַיָּיב.

אבל המוציא אֶת הַמֵּת בְּמִטָּה – חַיָּיב על הוצאת המת.

וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

וְכֵן המוציא כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכן כַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכן כָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, שהם השיעורים הקטנים ביותר שמטמאים בטומאות אלה – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר מי שהוציא את המת, או כל אחת מן הטומאות. מפני שאין אדם מוציא את המת או את הנבלה מפני שרצונו בהוצאה, אלא כדי שלא תהיה טומאה בביתו, ואין זו מלאכה שחייבה עליה התורה.

הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָּזוֹ, אוֹ בְּשִׁנָּיו;

הַנּוֹטֵל בשבת צִפָּרְנָיו זוֹ בָּזוֹ ולא במספריים, אוֹ שנוטל אותן בְּשִׁנָּיו,

וְכֵן שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ;

וְכֵן הנוטל שְׂעָרוֹ בידיו או בשיניו, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ.

וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת, וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת, וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת.

וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת (קולעת את שערה לצמה), וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת (שמה כחול סביב עיניה), וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת (צובעת פניה באדום) – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב בכל אלו, שהוא סבור שיש בכך איסור מן התורה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת (איסור שבת שמדברי חכמים), שלדעתם אין זו מלאכה ממש מן התורה. ואין הלכה כרבי אליעזר.

הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב – פָּטוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה.

הַתּוֹלֵשׁ בשבת עלים או פירות מצמח הגדל בעָצִיץ נָקוּב (שיש נקב בתחתית שלו) חַיָּיב, שעציץ נקוב נחשב כמחובר בארץ, והרי זה כקוצר. וְהתולש מעציץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב – פָּטוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה, שלדעתו כל הגדל בעציץ אינו נחשב במחובר לארץ.