יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.

יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, האופנים שבהם נאסר להעביר (‘להוציא׳) חפצים מרשות לרשות בשבת – שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, שני איסורים מן התורה, שחכמים הרחיבו אותם לארבעה, לאדם הנמצא בִּפְנִים, ברשות היחיד; וכן שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע לאדם העומד בַּחוּץ, ברשות הרבים.

כֵּיצַד? הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים,

ומפרטים: כֵּיצַד? דוגמה לדבר, כגון הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ ברשות הרבים, וּבַעַל הַבַּיִת עומד בִּפְנִים, ברשות היחיד.

פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא – הֶעָנִי חַיָּיב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.

פָּשַׁט (הושיט) הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים כשבידו חפץ, וְנָתַן אותו לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת; אוֹ שֶׁנָּטַל חפץ מִתּוֹכָהּ, מתוך ידו של בעל הבית, וְהוֹצִיא אותו לחוץ – הֶעָנִי חַיָּיב על שעשה מלאכה אסורה בשבת, שעקר חפץ מרשות הרבים והניח אותו ברשות היחיד, או שעקר חפץ מרשות היחיד והניח אותו ברשות הרבים, וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר, שהרי לא עשה דבר.

פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס – בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.

וכיוצא בזה, פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת, העומד ברשות היחיד, אֶת יָדוֹ לַחוּץ, לרשות הרבים ובידו חפץ, וְנָתַן את החפץ לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל הֶעָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל חפץ מִתּוֹכָהּ של יד העני, וְהִכְנִיס אותו אליו לרשות היחיד – בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.

פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא – שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין.

פָּשַׁט הֶעָנִי הנמצא ברשות הרבים אֶת יָדוֹ כשבתוכה חפץ, לִפְנִים, וְלא הניח את החפץ בידו של בעל הבית, אלא נָטַל בַּעַל הַבַּיִת את החפץ מִתּוֹכָהּ; אוֹ שֶׁנָּתַן בעל הבית חפץ לְתוֹכָהּ, לתוך ידו של העני המושטת בפנים, וְהעני הוֹצִיא את החפץ לרשות הרבים – שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין, מפני שמלאכת ההוצאה בשלמותה, עקירת חפץ מתוך רשות אחת והנחה ברשות האחרת, לא נעשתה על ידי אחד מהם.

פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.

וכן אם פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ, ובה חפץ שעקר מרשות היחיד, וְלא הניח אותו ברשות הרבים, אלא נָטַל הֶעָנִי את החפץ מִתּוֹכָהּ והניחו ברשות הרבים, אוֹ שֶׁנָּתַן העני חפץ לְתוֹכָהּ, לתוך יד בעל הבית המושטת לחוץ, וְהִכְנִיס בעל הבית את החפץ לרשות היחיד – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין, שכל אחד מהם לא עשה אלא חצי מלאכה.

לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל.

לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לזמן תפילת מִנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל.

לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ, וְלֹא לַבּוּרְסְקִי, וְלֹא לֶאֱכוֹל, וְלֹא לָדִין. וְאִם הִתְחִילוּ – אֵין מַפְסִיקִים.

וכן לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ, וְלֹא ייכנס לַבּוּרְסְקִי, לעשות מלאכת עיבוד העורות. וְכן לֹא ייכנס לֶאֱכוֹל סעודתו, וְלֹא ישבו הדיינים לָדִין עד שיתפללו. וְאולם אִם הִתְחִילוּ כבר באותם הדברים, והגיע זמן המנחה – אֵין מַפְסִיקִים, אלא יתפללו לאחר שיסיימו.

מַפְסִיקִים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה.

וכן אמרו חכמים: מַפְסִיקִים כל דבר שהחלו בו כדי לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, משעה שהגיע זמנה, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה.

לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא; וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקוּלְמוֹסוֹ.

לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחְטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה בערב שבת, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא עמה ברשות הרבים בשבת. ומאותו טעם לֹא יצא הַלַּבְלָר, כותב השטרות, בְּקוּלְמוֹסוֹ (קנה הכתיבה שלו).

וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר.

וְלֹא יְפַלֶּה אדם אֶת כֵּלָיו (בגדיו) מכינים, וְכן לֹא יִקְרָא בספר לְאוֹר הַנֵּר בשבת, שמא יטה את הנר כדי שיימשך שמן לפתילה וכך תאיר יותר, ונמצא עובר על איסור הבערת אש בשבת.

בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן תִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא.

ומוסיפים: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הלכה עתיקה יש בעניין זה, שהַחַזָּן רוֹאֶה, מסתכל לאור הנר בשבת הֵיכָן בספר התורה התִּינוֹקוֹת (הילדים) הנמצאים תחת השגחתו קוֹרְאִים, כדי לסמן להם היכן לקרוא, אֲבָל הוּא עצמו לֹא יִקְרָא.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, כדרך שאמרו בהלכות שבת, שיש לחשוש לעברה מתוך שִגרה, כך גם אמרו לעניינים אחרים: לֹא יֹאכַל הַזָּב יחד עִם אשתו הַזָּבָה בדרך איש ואשתו, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה, שעל ידי אכילתם יחד יבואו לקרבה יתרה ולקיום יחסי אישות, והרי הזבה אסורה על בעלה.

וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַּעֲלִיַּית חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בֶּן גּוּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ.

וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַּעֲלִיַּית חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בֶּן גּוּרְיוֹן, הקומה השנייה של ביתו, ששם היה יושב ועוסק בתורה, כְּשֶׁעָלוּ חכמים לְבַקְּרוֹ.

נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בּוֹ בַּיּוֹם.

ומעירים: באותו אירוע, נִמְנוּ עמדו החכמים למניין, כדי להכריע הלכה על פי דעת הרוב, וְרַבּוּ חכמי בֵּית שַׁמַּאי עַל חכמי בֵּית הִלֵּל, ונפסקה הלכה כמותם. וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בּוֹ בַּיּוֹם כדעת בית שמאי.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים וְכַרְשִׁינִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין שׁוֹרִין במים בערב שבת דְּיוֹ יבש, וְלא סַמְמָנִים, חומרי צבע, וְלא כַּרְשִׁינִים, קטניות שמשמשות למאכל בהמה, אֶלָּא אם נותר די זמן כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ כדי צורכם מִבְּעוֹד יוֹם, לפני כניסת השבת. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. והלכה כבית הלל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּהְבִּילוּ מִבְּעוֹד יוֹם; וְלֹא אֶת הַצֶּמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְלוֹט הָעַיִן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין אוּנִין (סיבים) שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר בערב שבת כדי לייבש אותם, לאחר ששרו אותם במים, אֶלָּא אם יש די זמן כְּדֵי שֶׁיַּהְבִּילוּ (יעלו הבל, אדים) מִבְּעוֹד יוֹם. וְכן לֹא מכניסים אֶת הַצֶּמֶר לַיּוֹרָה (סיר גדול) של צבע אֶלָּא אם יש די זמן כְּדֵי שֶׁיִּקְלוֹט הצמר את הָעַיִן (הגוון) מבעוד יום. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת (מלכודות) לחַיָּה, וְעוֹפוֹת וְדָגִים בערב שבת אֶלָּא אם יש די זמן כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ בהן מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. והלכה כבית הלל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי, וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ, וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי בערב שבת, וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ משא על חמורו, וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו משא, אֶלָּא אם נותר זמן כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ הנכרי לְמָקוֹם קָרוֹב עוד לפני השבת, כדי שלא ייראה הדבר כאילו הוא עושה מלאכה בעבור ישראל בשבת. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. והלכה כבית הלל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לְעַבְּדָן, וְלֹא כֵּלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לְעַבְּדָן (מעבד עורות) נכרי, וְלֹא כֵּלִים (בגדים) לְכוֹבֵס נָכְרִי שיכבס אותם, אֶלָּא אם נותר זמן כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם לפני השבת.

וּבְכוּלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשֶּׁמֶשׁ.

וּבְכוּלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין לתת לנכרי עִם הַשֶּׁמֶשׁ, סמוך לשקיעת החמה, אף שידוע שהמלאכה תיעשה בשבת. והלכה כבית הלל.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קוֹדֶם לַשַּׁבָּת.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, אנשי בית רבן גמליאל הנשיא, שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן, שזמן כיבוסם ארוך, לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קוֹדֶם לַשַּׁבָּת, שהחמירו על עצמם לנהוג כבית שמאי. ואין הלכה כמותם.

וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִים קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת.

וְשָׁוִין (מסכימים) אֵלּוּ וָאֵלּוּ, גם בית שמאי מודים, שֶׁטּוֹעֲנִים בערב שבת את קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד על הזיתים שנכתשו, כדי שיצא מהם השמן במשך השבת, וְכן שטוענים מערב שבת את עִגּוּלֵי הַגַּת, לוחות אבן עגולים שמניחים על שאריות הענבים לאחר הדריכה, כדי להוציא מהם את שארית היין.

אֵין צוֹלִין בָּשָׂר, בָּצָל וּבֵיצָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם.

אֵין צוֹלִין בָּשָׂר או בָּצָל או בֵיצָה בערב שבת אֶלָּא אם יש די זמן כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ (ייצלו) מִבְּעוֹד יוֹם.

אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם.

אֵין נוֹתְנִין פַּת לתוך התַּנּוּר בערב שבת עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא מניחים חֲרָרָה (בצק שטוח) עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, כדי שייאפו, אֶלָּא אם נותר זמן כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ, שייווצר מעין קרום על פני הפת, מִבְּעוֹד יוֹם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּקְרוֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: די בזמן מועט יותר, כְּדֵי שֶׁיִּקְרוֹם הקרום הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ מבעוד יום, כלומר הצד הדבוק לדופן התנור, או בחררה – הצד שעל הגחלים. וכך ההלכה.

מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה.

אם חל ערב פסח בערב שבת מְשַׁלְשְׁלִין (מורידים) לכתחילה אֶת קרבן הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר (לתוך התנור) בערב שבת עִם חֲשֵׁכָה, למרות שבוודאי לא ייצלה לפני השבת.

וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד.

וכן מַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר (האש) בעצים שבִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד שבמקדש, ערב שבת עם חשכה, ואין חוששים שימשיכו להתעסק בה בשבת.

וּבַגְּבוּלִין – כְּדֵי שֶׁתֶּאֱחוֹז הָאוּר בְּרוּבָּן.

ואולם בַּגְּבוּלִין, מחוץ למקדש, אין להדליק אש במדורה בערב שבת אלא אם נותר זמן כְּדֵי שֶׁתֶּאֱחוֹז הָאוּר (אש) בְּרוּבָּן, ברוב העצים, מבעוד יום.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּפֶּחָמִין כָּל שֶׁהוּא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּפֶּחָמִין, אם מדובר במדורה של פחמים, אף בגבולין מותר להדליק כָּל שֶׁהוּא, עם חשכה, שהפחמים שנדלקו שוב לא יכבו, ואין לחשוש שיבוא לעסוק בהם בשבת.