יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה.

יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – רק בַּמִּקְדָּשׁ ובירושלים, מקום המקדש, הָיוּ תּוֹקְעִים בשופר, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה, מחוץ לירושלים.

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין, קבע, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בשבת בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבָד.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי תקנה זו אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבָד, שבה שכנה באותו זמן הסנהדרין, בית הדין הגדול, אבל לא במקום אחר.

אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה, וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.

אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין, שווים לעניין זה.

וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם יְתֵירָה עַל יַבְנֶה;

וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם שלפני החורבן יְתֵירָה עַל יַבְנֶה שלאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי,

שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה, וְשׁוֹמַעַת, וּקְרוֹבָה, וִיכוֹלָה לָבֹא – תּוֹקְעִין.

שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה את ירושלים, וְגם שׁוֹמַעַת תקיעת שופר מירושלים, וגם קְרוֹבָה אליה, שנמצאת בתוך תחום שבת של ירושלים, וגם יְכוֹלָה לָבֹא לירושלים, שאין מכשול כלשהו מונע מלבוא – תּוֹקְעִין אף בה בשופר, שהיא כנספחת לירושלים.

וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד.

וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִיטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה – יוֹם אֶחָד.

בָּרִאשׁוֹנָה, בזמן שהיה בית המקדש קיים, הָיָה הַלּוּלָב נִיטָּל בַּמִּקְדָּשׁ ובירושלים שִׁבְעָה ימים, כל ימי חג הסוכות, וּבַמְּדִינָה, מחוץ למקדש – רק יוֹם אֶחָד, היום הראשון של החג.

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִיטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ;

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִיטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה ימים, כדי לעשות זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.

וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֵּף כּוּלּוֹ אָסוּר.

וְעוד תיקן רבן יוחנן זכאי לאחר חורבן הבית, שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֵּף, יום הנפת קרבן העומר, הוא יום שישה עשר בניסן כּוּלּוֹ אָסוּר באכילת תבואה חדשה עד לערב. אף שבזמן המקדש, הותרה התבואה החדשה מיד בשעה שהוקרב העומר.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם.

בָּרִאשׁוֹנָה, בזמן המקדש, הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ בראש השנה בבית הדין הגדול שבירושלים כָּל הַיּוֹם, שאם הגיעו העדים ביום השלושים של חודש אלול, והעידו שראו את מולד הירח בלילה, היו מקדשים יום זה כראש השנה.

פַּעַם אַחַת נִשְׁתָּהוּ הָעֵדִים מִלָּבוֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְּוִיִּם בַּשִּׁיר; הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה.

פַּעַם אַחַת נִשְׁתָּהוּ, התעכבו, הָעֵדִים מִלָּבוֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְּוִיִּם במקדש בַּשִּׁיר, שלא ידעו האם לומר בשעת הקרבת תמיד של בין הערביים מזמור של יום טוב או של יום חול, ולא אמרו כלל; ומשום כך הִתְקִינוּ חכמים שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין עדות החודש ומקדשים אֶלָּא עַד שעת הַמִּנְחָה, זמן הקרבת התמיד.

וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה – נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ.

וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, והלאה, עד הלילה, ונמצא שרק היום הבא יהיה ראש השנה – נוֹהֲגִין, ממשיכים לנהוג, כל אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ באיסור מלאכה (כפי שנהגו בו עד לאותה שעה מחמת הספק), וכן נוהגים לְמָחָר קֹדֶשׁ, כעיקר הדין.

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם.

ומוסיפים: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ושוב לא היה חשש לקלקול השיר, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִילּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּא הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוַּועַד.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בענייני קידוש החודש, שֶׁאֲפִילּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין, נשיא הסנהדרין, נמצא בְּכָל מָקוֹם ולא במקום מושב הסנהדרין, שֶׁלֹּא יְהוּא הָעֵדִים הוֹלְכִין להעיד עדות החודש אֶלָּא לִמְקוֹם הַוַּועַד, בית הדין, ויקדשוהו בלא ראש בית הדין.

סֵדֶר בְּרָכוֹת:

סֵדֶר הבְּרָכוֹת בתפילת ראש השנה כיצד?

אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדוּשַּׁת הַשֵּׁם; וְכוֹלֵל מַלְכֻיּוֹת עִמָּהֶן, וְאֵינוֹ תּוֹקֵעַ.

אוֹמֵר את שלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה, אָבוֹת (״מגן אברהם״) וּגְבוּרוֹת (״מחיה מתים״) וּקְדוּשַּׁת הַשֵּׁם (״הא-ל הקדוש״); וְכוֹלֵל פסוקים של מַלְכֻיּוֹת עִמָּהֶן, עם ברכת קדושת השם, וְאֵינוֹ תּוֹקֵעַ אחריה.

קְדוּשַּׁת הַיּוֹם – וְתוֹקֵעַ, זִכְרוֹנוֹת – וְתוֹקֵעַ, שׁוֹפָרוֹת – וְתוֹקֵעַ.

אחר כך אומר ברכה על קְדוּשַּׁת הַיּוֹם (״אתה בחרתנו״) – וְתוֹקֵעַ לאחריה; ואומר פסוקי זִכְרוֹנוֹת וחותם בברכה – וְתוֹקֵעַ, ולאחריה אומר פסוקי שׁוֹפָרוֹת וחותם בברכה – וְתוֹקֵעַ.

וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.

וְאחר כך אוֹמֵר, כדרך שמסיימים כל תפילה כרגיל, ברכת העֲבוֹדָה (״רצה״) וְהוֹדָאָה (״מודים״) וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים (״שים שלום״), אלו דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם אֵינוֹ תּוֹקֵעַ לַמַּלְכֻיּוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר?

אָמַר לֵיהּ, לו, רַבִּי עֲקִיבָא: אִם אֵינוֹ תּוֹקֵעַ לפסוקי מַלְכֻיּוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר אותם? הרי לא תיקנו לומר אותם אלא בגלל התקיעות!

אֶלָּא אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדוּשַּׁת הַשֵּׁם;

אֶלָּא כך הסדר: אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדוּשַּׁת הַשֵּׁם;

וְכוֹלֵל מַלְכֻיּוֹת עִם קְדוּשַּׁת הַיּוֹם – וְתוֹקֵעַ, זִכְרוֹנוֹת – וְתוֹקֵעַ, שׁוֹפָרוֹת – וְתוֹקֵעַ.

וְכוֹלֵל פסוקי מַלְכֻיּוֹת עִם קְדוּשַּׁת הַיּוֹם – וְתוֹקֵעַ, זִכְרוֹנוֹת – וְתוֹקֵעַ, שׁוֹפָרוֹת – וְתוֹקֵעַ.

וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים.

וְאחר כך אוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. וכך הלכה.

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה מַלְכֻיּוֹת, מֵעֲשָׂרָה זִכְרוֹנוֹת, מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת.

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה פסוקי מַלְכֻיּוֹת, שנזכרת בהם מלכות ה׳, מֵעֲשָׂרָה פסוקים של זִכְרוֹנוֹת, שה׳ זוכר את בריותיו; מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת, שנזכרת בהם תקיעה בשופר.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ מִכּוּלָּן – יָצָא.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ מִכּוּלָּן, לכל אחת מהן שלושה פסוקים – יָצָא ידי חובתו.

אֵין מַזְכִּירִין זִכָּרוֹן מַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁל פּוּרְעָנוּת.

אֵין מַזְכִּירִין בין הפסוקים זִכָּרוֹן, מַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁל פּוּרְעָנוּת, צרה, עונש.

מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בְּנָבִיא.

מַתְחִיל בפסוקים מן התּוֹרָה, ממשיך בפסוקים מן הכתובים וּמַשְׁלִים בְּנָבִיא.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה – יָצָא.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם הִשְׁלִים בּפסוק מן התּוֹרָה – יָצָא. והלכה כמותו.

הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ;

שליח ציבור הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה; הַשֵּׁנִי, כלומר זה שמתפלל תפילה שנייה, שהיא תפילת מוסף, הוא מַתְקִיעַ, כלומר מוציא את העם ידי חובתם בתפילה שמשולבת בתקיעות.

וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל – רִאשׁוֹן מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל.

והעובר לפני התיבה בִשְׁעַת הַהַלֵּל, בימים שאומרים בהם הלל – הרִאשׁוֹן, כלומר זה המתפלל תפילה ראשונה, תפילת שחרית, הוא מַקְרֶא לעם אֶת הַהַלֵּל.

שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם, וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל;

שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם, כלומר אין יוצאים מחוץ לתחום העיר כדי להביא אותו או כדי לשמוע תקיעת שופר, וְאֵין מְפַקְּחִין, פותחים, מגלים, עָלָיו אֶת הַגַּל של אבנים שנפל עליו;

לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם;

ואף לֹא עוֹלִין בָּאִילָן כדי להורידו, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין, שוחים, עַל פְּנֵי הַמַּיִם להביא אותו;

וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה;

וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ, אם צריך לחתכו ולתקנו, בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא אסור מִשּׁוּם שְׁבוּת (איסור מדברי חכמים), וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא אסור מִשּׁוּם מצוות לֹא תַעֲשֶׂה מן התורה.

אֲבָל אִם רָצָה לִיתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן – יִתֵּן.

אֲבָל אִם רָצָה לִיתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן ביום החג כדי לעשות את קולו צלול – יִתֵּן, שאין במעשה זה משום מלאכה כלל.

אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּנוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ, אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמְדוּ.

עוד אמרו: אֵין מְעַכְּבִין, מונעים, אֶת הַתִּנוֹקוֹת, הילדים, מִלִּתְקוֹעַ בשופר בראש השנה, ואפילו בשבת; אֲבָל, ובאמת, אפילו מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן בתקיעה, עַד שֶׁיִּלְמְדוּ לתקוע בעצמם.

וְהַמִּתְעַסֵּק – לֹא יָצָא, וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק – לֹא יָצָא.

וְהַמִּתְעַסֵּק – התוקע בשופר סתם, ללא כוונה – לֹא יָצָא ידי חובה, וְכן הַשּׁוֹמֵעַ תקיעת שופר מִן הַמִּתְעַסֵּק – לֹא יָצָא.

סֵדֶר תְּקִיעוֹת: שָׁלשׁ שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ.

סֵדֶר התְּקִיעוֹת הוא: שָׁלשׁ שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ, כלומר שלוש סדרות, שבכל אחת מהן שלוש תקיעות: תקיעה פשוטה, תרועה (מעין יללה), תקיעה פשוטה.

שִׁעוּר תְּקִיעָה – כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת. שִׁעוּר תְּרוּעָה – כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת.

שִׁעוּר אורך תְּקִיעָה – כְּשיעורן של שָׁלשׁ תְּרוּעוֹת, ושִׁעוּר כל תְּרוּעָה – כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת, כלומר קולות בכי.

תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִּשְׁתַּיִם – אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶחָת.

ולכן, אם בסדרה הראשונה תָּקַע בּתקיעה הרִאשׁוֹנָה כרגיל, וּלאחר התרועה מָשַׁךְ בַּתקיעה השְּׁנִיָּה כִּשְׁתַּיִם, כאורך שתי תקיעות – אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא תקיעה אֶחָת, וצריך להתחיל את הסדרה השנייה בתקיעה חדשה.

מִי שֶׁבֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר – תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים.

מִי שֶׁבֵּרַךְ, כלומר שהתפלל תפילת מוסף, ובה מלכויות, זיכרונות ושופרות, ולא היה לו שופר לתקוע, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ, הזדמן בידו, שׁוֹפָר – תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים ברצף, ואינו חוזר ואומר פסוקי מלכויות, זיכרונות ושופרות.

כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּיב – כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּיב.

כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּיב בתפילה – כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּיב להתפלל בפני עצמו, ואינו יוצא ידי חובתו בתפילת שליח הציבור.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אינו חייב, אלא שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.