אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם:

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם – ארבעה ימים בשנה שכל אחד מהם משמש ראש השנה לעניין מסוים:

בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.

בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים, שמתאריך זה מונים את שנות שלטונו של המלך, וְכן לעניין הרְגָלִים, שחג הפסח, החל בחודש זה, נחשב לרגל הראשון בין שלושת הרגלים.

בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.

בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שצריך אדם להפריש מן הבהמות שנולדו בעדרו באותה שנה.

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: ראש השנה למעשר בהמה הוא בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. והלכה כמותם.

בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים, וְלַשְּׁמִטִּין, וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְּרָקוֹת.

בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה למניין השָׁנִים, וְלַשְּׁמִטִּין, לשנות השמיטה, שמאחד בתשרי חלים דיני השמיטה, וְלַיּוֹבְלוֹת, לשנות היובל, שבהן חוזרים השדות לבעליהם, ועבדים יוצאים לחופשי. וכן הוא ראש השנה לחשבון שנותיה של נְטִיעָה, עץ צעיר, לעניין איסור ערלה, וְלַיְּרָקוֹת, שיש להפריש מעשר מירקות של כל שנה בנפרד.

בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, שהפירות שחנטו, שהתחילו להוציא פרי, לפני אחד בשבט מתעשרים בנפרד מאלו שחנטו אחריו, זהו כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

ואילו בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: ראש השנה לאילן הוא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ (בשבט).

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן:

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים, זמנים, בשנה הָעוֹלָם נִידּוֹן:

בַּפֶּסַח – עַל הַתְּבוּאָה,

בַּפֶּסַח, שבו מתחילה התבואה להבשיל, נידון עַל הַתְּבוּאָה, האם תהיה מרובה או מועטת, בריאה או שדופה.

בָּעֲצֶרֶת – עַל פֵּירוֹת הָאִילָן,

בָּעֲצֶרֶת, חג השבועות, נידון עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, שאז מתחילה הבשלתם;

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה – כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם".

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כלומר באחד בתשרי, כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, כל הבריות, עוֹבְרִין לְפָנָיו, לפני הקדוש ברוך הוא, כִּבְנֵי מָרוֹן, כגדוד חיילים העובר לפני המלך, ונידונים על מעשיהם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים לג,טו);

וּבֶחָג – נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם.

וּבֶחָג, בחג הסוכות, נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם של גשמי השנה.

עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין:

עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בשנה הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין מבית הדין הגדול לכל מקום בארץ ובגולה להודיע מתי קידשו את החודש:

עַל נִיסָן – מִפְּנֵי הַפֶּסַח,

יוצאים עַל חודש נִיסָן – מִפְּנֵי חג הַפֶּסַח, כדי שידעו מתי לחגוג אותו;

עַל אָב – מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית,

עַל חודש אָב יוצאים השלוחים – מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית שבתשעה באב;

עַל אֱלוּל – מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה,

עַל אֱלוּל יוצאים – מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שחל בדרך כלל ביום השלושים מראש חודש אלול;

עַל תִּשְׁרֵי – מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת,

עַל תִּשְׁרֵי – מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, יום הכיפורים וסוכות;

עַל כִּסְלֵו – מִפְּנֵי חֲנוּכָּה,

עַל כִּסְלֵו – מִפְּנֵי חֲנוּכָּה, שחל בעשרים וחמישה בו;

וְעַל אֲדָר – מִפְּנֵי הַפּוּרִים.

וְעַל אֲדָר – מִפְּנֵי הַפּוּרִים.

וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּיר, מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן.

וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – יוֹצְאִין השלוחים אַף עַל חודש אִיָּיר, מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן, פסח שני, יום ארבעה עשר באייר, המיועד להקרבת הפסח למי שהיה טמא או בדרך רחוקה בשעת הקרבת הפסח הראשון.

עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת:

עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין העדים שראו את מולד הירח אֶת הַשַּׁבָּת, אם צריכים לכך, בדרכם להעיד;

עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי;

עַל חודש נִיסָן וְעַל חודש תִּשְׁרֵי;

שֶׁבָּהֶן הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא,

שֶׁבָּהֶן הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין במצוות בית הדין לְסוּרְיָא להודיע על קביעת החודש;

וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת.

וּבָהֶן מְתַקְּנִין, קובעים, אֶת זמנם של הַמּוֹעֲדוֹת שמן התורה; ראש חודש ניסן קובע את זמן חג הפסח ואת זמן חג שבועות התלוי בו, ובראש חודש תשרי – את ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות.

וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – מְחַלְּלִין אַף עַל כּוּלָּן, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַקָּרְבָּן.

וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, מְחַלְּלִין את השבת אַף עַל כּוּלָּן, על כל החודשים, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַקָּרְבָּן, קרבן מוסף של ראש חודש, כדי שיקרב ביום הראוי לו.

בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַּעֲלִיל, בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל –

בֵּין שֶׁנִּרְאָה מולד הירח בַּעֲלִיל, בגלוי, לעיני כול, בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל –

מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.

מְחַלְּלִין עָלָיו העדים אֶת הַשַּׁבָּת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם נִרְאָה בַּעֲלִיל – אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם נִרְאָה בַּעֲלִיל – אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, מפני שבוודאי נראה גם במקום בית הדין, ואין צורך בעדותם. ואין הלכה כרבי יוסי.

מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג, וְעִכְּבָן רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹד.

מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג של עדים, בדרכם לבית הדין הגדול שביבנה להודיע שראו את מולד הירח, וְעִכְּבָן רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹד, שמנע מהם לצאת מן התחום ולחלל את השבת לצורך זה.

שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים – נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא.

שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים – נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא, שבפעם אחרת יאמרו: אם אין עדותנו נחוצה, אין טעם שנלך, ולא יימצאו עדים לדבר.

אָב וּבְנוֹ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ – יֵלְכוּ.

אָב וּבְנוֹ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ, מולד הירח החדש – יֵלְכוּ שניהם להעיד בפני בית הדין.

לֹא שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,

לֹא מפני שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לעדות אחת, שהרי קרובים פסולים לעדות משותפת;

אֶלָּא שֶׁאִם יִפָּסֵל אֶחָד מֵהֶן – יִצְטָרֵף הַשֵּׁנִי עִם אַחֵר.

אֶלָּא שֶׁאִם יִפָּסֵל אֶחָד מֵהֶן לעדות מטעם אחר – יִצְטָרֵף הַשֵּׁנִי עִם עד אַחֵר, ויוכלו להעיד על החודש.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָב וּבְנוֹ וְכָל הַקְּרוֹבִין כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָב וּבְנוֹ וְכָל הַקְּרוֹבִין כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ, בשונה מעדות רגילה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּטוֹבִיָּה הָרוֹפֵא שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בִּירוּשָׁלִַם, הוּא וּבְנוֹ וְעַבְדּוֹ מְשׁוּחְרָר; וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּפָסְלוּ אֶת עַבְדּוֹ;

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּטוֹבִיָּה הָרוֹפֵא שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בִּירוּשָׁלִַם, הוּא וּבְנוֹ וְעַבְדּוֹ המְשׁוּחְרָר, ובאו שלושתם להעיד, וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּפָסְלוּ אֶת עַבְדּוֹ, שהקפידו לקדש את החודש רק על פי עדות יהודים מיוחסים.

וּכְשֶׁבָּאוּ לִפְנֵי בֵּית דִּין, קִבְּלוּ אוֹתוֹ וְאֶת עַבְדּוֹ, וּפָסְלוּ אֶת בְּנוֹ.

וּכְשֶׁבָּאוּ לִפְנֵי בֵּית דִּין, קִבְּלוּ אוֹתוֹ וְאֶת עַבְדּוֹ, וּפָסְלוּ אֶת בְּנוֹ משום קרבה. וכך הלכה שלא כרבי שמעון.

אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין:

אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין להעיד:

הַמְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, וּמַלְוֵי בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, וַעֲבָדִים.

הַמְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא ושאר משחקי מזל, וּמַלְוֵי בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, שמהמרים על יונים בתחרות מעוף, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, העושים סחורה בפירות שנת השמיטה, וַעֲבָדִים.

זֶה הַכְּלָל: כָּל עֵדוּת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לָהּ – אַף הֵן אֵינָן כְּשֵׁרִים לָהּ.

ומוסיפים, זֶה הַכְּלָל: כָּל עֵדוּת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לָהּ (כעדות בענייני ממון וכדומה) – אַף הֵן הפסולים הללו אֵינָן כְּשֵׁרִים לָהּ.

מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ – מוֹלִיכִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר, אֲפִילּוּ בַּמִּטָּה.

מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ, מולד הירח החדש, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ לבית הדין כדי להעיד, מפני שהוא חולה או שיש מום ברגליו – מוֹלִיכִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר, דרך רשות הרבים ומחוץ לתחום השבת, ואֲפִילּוּ בַּמִּטָּה.

וְאִם צוֹדֶה לָהֶם – לוֹקְחִין בְּיָדָם מַקְּלוֹת.

וְאִם צוֹדֶה, אורב, לָהֶם מארב של שודדים בדרך, והם חוששים מפניו – לוֹקְחִין בְּיָדָם מַקְּלוֹת או שאר כלי נשק.

וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה – לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת.

וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה – לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת.

שֶׁעַל מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ,

שֶׁעַל מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם, כלומר עד מרחק זה מבית הדין, מְחַלְּלִין העדים אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ,

שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳... אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם".

שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'... אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג,ד), ומסורת חכמים שבכל מקום שנאמר "במועדו", הדגישה התורה שייעשה אפילו בשבת.