Pesachim 9

חזור

פסחים

פרק ט

מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי.

מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה בארבעה עשר בניסן, וְלֹא עָשָׂה אֶת הפסח הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הפסח הַשֵּׁנִי בארבעה עשר באייר, כפי שנאמר בתורה: "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (במדבר ט,י–יא).

שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי.

וכן מי ששָׁגַג (טעה) אוֹ נֶאֱנַס, אירע לו אונס כלשהו, וְלֹא עָשָׂה אֶת הפסח הָרִאשׁוֹן – אף הוא יַעֲשֶׂה אֶת הפסח הַשֵּׁנִי.

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה? שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מֵהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּיבִין בְּהִכָּרֵת.

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר בתורה דווקא טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה? לומר שֶׁאֵלּוּ, הטמא והרחוק, פְּטוּרִין מֵהִכָּרֵת (מעונש “וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ״, שם ט,יג) אם לא עשו את הפסח הראשון וגם לא את השני; וְאֵלּוּ, השוגג והאנוס – חַיָּיבִין בְּהִכָּרֵת אם לא עשו (במזיד) את השני.

אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רְחוֹקָה? מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רְחוֹקָה האמורה בתורה (במדבר ט,י)? כל שהוא מִן העיר מוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ, כשיעור מרחק זה מירושלים לְכָל רוּחַ (כיוון), אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. והלכה כדבריו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵאִיסְקוּפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵאִיסְקוּפַּת (מפתן) פתח הָעֲזָרָה (חצר המקדש) וְלַחוּץ, אף זו קרויה "דרך רחוקה" לעניין זה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה׳ – לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִיסְקוּפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לְפִיכָךְ נָקוּד בספר התורה עַל האות "ה'" במילה “רחוקה״, כדי לוֹמַר שיש לצמצם את הוראת המילה ולהבין לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי (ממש), אֶלָּא אפילו מֵאִיסְקוּפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ.

מַה בֵּין פֶּסַח הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי?

מַה בֵּין פֶּסַח הָרִאשׁוֹן לַפסח השֵּׁנִי?

הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְ׳בַל יֵרָאֶה׳ וּ׳בַל יִמָּצֵא׳, וְהַשֵּׁנִי – מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבַּיִת.

הפסח הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּ'בַל יֵרָאֶה' וּ'בַל יִמָּצֵא', אסור שיהיה ברשותו חמץ בזמן עשיית הפסח ואכילתו, וְהפסח הַשֵּׁנִי – מַצָּה וְחָמֵץ יכולים להיות עִמּוֹ בַּבַּיִת.

הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ.

הָרִאשׁוֹן טָעוּן קריאת הַלֵּל בשעת אֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בשעת אֲכִילָתוֹ.

זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּיתָן, וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.

ומוסיפים: זֶה וָזֶה, הראשון והשני, טָעוּן הַלֵּל בּשעת עֲשִׂיָּיתָן (שחיטתן), וְנֶאֱכָלִין שניהם צָלִי דווקא, ועַל מַצָּה וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, לעניין שחיטה וזריקת הדם.

הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה – לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ – פְּטוּרִים מִכָּרֵת.

הַפֶּסַח שֶׁבָּא (קרב) בְּטוּמְאָה, כשרוב ישראל היו טמאים, הרי זה דווקא כשרוב הקהל טמאים בטומאת מת אבל לא בטומאה אחרת, ולכן לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, אלא יעשו את הפסח השני. וְאולם אִם אָכְלוּ – פְּטוּרִים מִכָּרֵת, שחייב בו מי שאוכל קדשים בטומאה, כיוון שפסח זה הותר להיאכל בטומאה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר טמאים אלו מכרת, לא רק על אכילת קרבן הפסח בטומאה אלא אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ (כניסה למקדש בטומאה), שגם עליה חייבים כרת. ואין הלכה כרבי אליעזר.

מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת?

מַה בֵּין פֶּסַח שעשו ישראל בשעתו במִצְרַיִם, לְפֶסַח הנוהג לדּוֹרוֹת?

פֶּסַח מִצְרַיִם – מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגוּדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֳכָל בְּחִפָּזוֹן, בְּלַיְלָה אֶחָד,

פֶּסַח מִצְרַיִם – מִקָּחוֹ (לקיחתו, קנייתו) של הקרבן הוא מִבֶּעָשׂוֹר, בעשירי לחודש ניסן (שמות יב,ג); וְטָעוּן דמו הַזָּאָה בַּאֲגוּדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי המְּזוּזוֹת של פתח הבית (שם פסוק ז), וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן (במהירות. שם פסוק יא). ונאכל בְּלַיְלָה אֶחָד.

וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה.

ולעניין איסור חמץ, פֶּסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה ימים, ואילו בפסח מצרים נוהג איסור זה יום אחד.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵיבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵיבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי מרבותיי שתי הלכות, האחת: שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח, בהמת חולין שהמיר בקרבן פסח, שאמר: “זו (החולין) תמורת זו (הקרבן)״ – קְרֵיבָה על המזבח. ומצד אחר שמעתי, שתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵיבָה. וְאֵין לִי דרך לְפָרֵשׁ באיזה מקרה נאמרה כל אחת משתי הלכות אלו.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ:

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ:

הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קוֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ.

הַפֶּסַח שֶׁאבד, והפריש שה אחר לשם פסח, ונִמְצָא השה הראשון קוֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, ושחטו את אחד מהם – יִרְעֶה האחר עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (ייפול בו מום) וְאז יִמָּכֵר לחולין, וְיִקַּח (יקנה) בְּדָמָיו בהמה לקרבן שְׁלָמִים ויקריב אותה. וְכֵן הדין לגבי תְּמוּרָתוֹ, אם המיר בשה הראשון בהמת חולין – אף היא תרעה עד שייפול בה מום, ויקנה בדמיה קרבן שלמים. והוא מה ששמע ר' יהושע, שתמורת הפסח אינה קרבה.

אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח – קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ.

אבל אם נמצא השה שאבד אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, שלא עמד להקרבה בזמן שחיטת הפסח – קָרֵב הוא עצמו כקרבן שְׁלָמִים. וְכֵן, אם המיר בו בהמת חולין, תְּמוּרָתוֹ אף היא קרבה שלמים. והוא מה ששמע ר' יהושע, שתמורת הפסח קרבה.

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, והתורה אמרה שהפסח בא מן הזכר (שמות יב,ה), אוֹ שהפריש זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, בעוד שהפסח צריך להיות בן שנה (שם), כלומר בתוך שנתו הראשונה – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (שייפול בו מום), וְאז יִמָּכֵר קרבן זה וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה, לקרבנות עולה של ציבור.

הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת – לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים.

הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת הבעלים – לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אם לא היה מנוי עמו על הפסח, אֶלָּא יביאנו לְשֵׁם שְׁלָמִים.

הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בַּזְּבָחִים – כּוּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.

קרבן הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בַּזְּבָחִים, במיני קרבנות אחרים שהקדיש, כגון אשם ועולה שדין הקרבתם ואכילתם שונה, ואין יודעים מהו כל קרבן – כּוּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ (ייפול בהם מום) וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה (המובחר) שֶׁבָּהֶן קרבן מִמִּין זֶה שהתערב, וכן יביא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן קרבן מִמִּין זֶה, מכל אחד ממיני הקרבנות שהתערבו, אף שיש מהם שהיו שווים פחות, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר (ההפרש) מִבֵּיתוֹ.

נִתְעָרֵב בַּבְּכוֹרוֹת – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים יֹאכְלוּ.

נִתְעָרֵב הפסח בַּבְּכוֹרוֹת של בהמה טהורה, שבשרם מיועד לכהנים, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הייתה זו חֲבוּרַת כֹּהֲנִים שמנויה על פסח זה – יקריבו את כל קרבנות התערובת בזמן הקרבת הפסח ויֹאכְלוּ אותם בליל הפסח, שהרי שחיטת הבכור ושאר עבודותיו שוות לקרבן הפסח. ואין הלכה כרבי שמעון.

חֲבוּרָה שֶׁאָבְדָה פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד: “צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ״. וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ;

חֲבוּרָה המנויה על הפסח, שֶׁאָבְדָה פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד מהם: צֵא וּבַקֵּשׁ (חפש) את הפסח וּכשתמצאנו שְׁחוֹט אותו עָלֵינוּ (עבורנו). וְהָלַךְ וּמָצָא אותו וְשָׁחַט עבור כולם, ובינתיים הֵם לָקְחוּ (קנו) כבש אחר וְשָׁחֲטוּ אותו לשם פסח.

אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ.

אִם שֶׁלּוֹ, הפסח שהוא שחט, נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שהרי הם מנויים עליו וביקשו שישחט אותו עבורם; ואינם אוכלים משלהם, שהרי אין אוכלים יותר מפסח אחד.

וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ.

וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שהרי כאשר שחטו אותו סילקו עצמם מן הראשון. וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, שהרי לא נמנה עמהם על הפסח שלהם.

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, שבכל מקרה הוא מנוי על פסח זה, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, שמא שלהם נשחט תחילה, ועל ידי כך סילקו עצמם משלו ואינם מנויים עליו, אך גם משֶׁלָּהֶן אינם יכולים לאכול, שמא שלו נשחט תחילה והיו מנויים עליו, ולכן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. וּמכל מקום פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שהרי יצאו ידי חובתם, כיוון שנשחט עליהם אחד מן הפסחים כדין, והאכילה עצמה אינה מעכבת.

אָמַר לָהֶן: “אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלַי״. הָלַךְ וּמְצָאוֹ וְשָׁחַט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ; אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן.

אָמַר לָהֶן השליח לבני חבורתו: אִם אֵחַרְתִּי, ולא אספיק למצוא ולשחוט את הפסח – צְאוּ וְשַׁחֲטוּ פסח גם עָלַי. והם לא אמרו לו שישחט עליהם אם ימצא את הפסח. והָלַךְ וּמְצָאוֹ את הפסח שאבד וְשָׁחַט, וְהֵן לָקְחוּ בינתיים קרבן אחר וְשָׁחֲטוּ, מפני שאיחר, הדין הוא שאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְגם הוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן, שהרי אמר להם שישחטו עבורו.

וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן.

וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שהרי סילקו עצמם מן הראשון.

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד – הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד – הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שהרי סילקו עצמם מן הראשון. וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, שמא שלו נשחט ראשון, ובמקרה זה לא גמר בלבו להימנות עמהם. אך גם אינו יכול לאכול משלו, שמא שלהם נשחט ראשון, והוא מנוי עליו כפי שביקש מהם. וְלכן שֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שהרי אחד מן הפסחים נשחט עבורו כדין, ויצא ידי חובתו, ואין האכילה מעכבת.

אָמַר לָהֶן, וְאָמְרוּ לוֹ – אוֹכְלִין כּוּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן.

אָמַר לָהֶן, שאם יאחר שישחטו עליו פסח, וְאָמְרוּ לוֹ הם, שאם ימצא את הפסח שישחט עבורם; ומצא ושחט, וגם הם לקחו ושחטו – אוֹכְלִין כּוּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן שנשחט, שהרי מינו זה את זה. והשני, אין מי שיאכל ממנו, ויצא לבית השרפה.

וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, שהרי כולם יוצאים ידי חובתם רק בראשון שנשחט, והואיל ואין ידוע איזה מהם הוא הראשון, אינם יכולים לאכול אף אחד מהם. ומכל מקום, פטורים מפסח שני.

לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ – אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה.

ואם לֹא אָמַר לָהֶן שישחטו עבורו אם לא יגיע, וְגם לֹא אָמְרוּ לוֹ הם שישחט עבורם אם יימצא – אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה, ובכל מקרה אוכל כל אחד מהפסח ששחט; שהרי הוא לא נמנה עמהם, והם שחטו עבור עצמם ובכך סילקו עצמם מן הפסח שאבד.

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶן –

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶן לפני השחיטה, ואינם יודעים איזה מהם שייך לכל חבורה, כך יעשו:

אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד; אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ;

אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מן הפסחים וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד. אֶחָד מֵאֵלּוּ, מבני חבורה אחת, בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ בני החבורה האחרת, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ, מבני החבורה האחרת, בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, בני החבורה הראשונה.

וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה – יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה – יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנֵינוּ עַל שֶׁלְּךָ.

וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים בני החבורה לבן החבורה האחרת: אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה שבידינו – יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מהפסח שהיה שֶׁלְּךָ, של החבורה שלך, וְנִמְנֵיתָ מעכשיו עַל הפסח שֶׁלָּנוּ, ואתה אוכל עמנו. וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, של החבורה שלך, הרי יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנֵינוּ עַל שֶׁלְּךָ. וכן יעשו בני החבורה השנייה עם בן החבורה הראשונה.

וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁלּ חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה – מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים.

וְכֵן אם היו חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה אנשים כל אחת, או עשר חבורות שֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה אנשים כל אחת, והתערבו פסחיהם – בני כל אחת מן החבורות מוֹשְׁכִין לָהֶן פסח אֶחָד ואיש אחד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וכך נוצרות חבורות חדשות, שיש בהן נציג מכל חבורה; וְכֵן הֵם אוֹמְרִים בני החבורה זה לזה, כדרך ששנינו לעיל, וכך נמנים בני כל החבורות על הפסח שלפניהם.

שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶם – זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד;

שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶם (וכגון שהיו שמותיהם ראובן ושמעון), וכל אחד היה מנוי לבדו על הפסח – מה יעשו? זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד מן הפסחים, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד מן הפסחים;

זֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק;

ובנוסף, זֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אדם אֶחָד מִן הַשּׁוּק (ראובן ממנה עמו את לוי) שיהיה שותף אתו בפסחו בכל מקום שהוא נמצא, וְזֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק (שמעון ממנה עמו את יהודה) שיהיה שותף אתו בפסחו בכל מקום שהוא נמצא. וכך נוצרות שתי חבורות של שני אנשים, ופסח ביד כל אחת מהן.

זֶה בָּא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָּא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים:

ואחר כך, זֶה בָּא אֵצֶל זֶה (ראובן בא אצל יהודה, שותפו של שמעון), וְזֶה בָּא אֵצֶל זֶה (שמעון בא אצל לוי, שותפו של ראובן), וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים (וכגון שאומר ראובן ליהודה):

אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה – יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא פֶּסַח זֶה – יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלְּךָ.

אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה שבידך – יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ, מן הפסח שנמנית עליו עם שמעון, וְנִמְנֵיתָ עכשיו עַל שֶׁלִּי; וְאִם שֶׁלְּךָ (ושל שמעון) הוּא פֶּסַח זֶה – יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי, מן הפסח שנמניתי עליו עם לוי, וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלְּךָ. וכן אומר גם שמעון ללוי. וכך אוכלים ראובן ויהודה מפסח אחד, ושמעון ולוי מן הפסח השני.