Pesachim 8

חזור

פסחים

פרק ח

הָאִשָּׁה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ – תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ.

הָאִשָּׁה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ, אם שָׁחַט עָלֶיהָ (עבורה) בַּעֲלָהּ קרבן פסח, וְשָׁחַט עָלֶיהָ גם אָבִיהָ, שסבור היה שתבוא אצלו – תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ, שמן הסתם הייתה דעתה לאכול עמו ולא אצל אביה.

הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ – תֹּאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה.

הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן שלאחר נישואיה לַעֲשׂוֹת אותו בְּבֵית אָבִיהָ, כדרך שהיו נוהגות הנשים; אם שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ – תֹּאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה.

יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִין – יֹאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה.

וכן יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִין (ממונים), שיש לו יותר מאפוטרופוס אחד, וכל אחד מהם שחט עבורו – יֹאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה.

עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין – לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן.

ולעומת זאת, עֶבֶד כנעני (גוי) שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, שכל אחד מהם שחט עבורו – לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן, לא משל זה ולא משל זה. ואין הדברים תלויים בדעתו של העבד, כיוון שהוא מנוי מאליו על פסחו של אדונו.

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ.

וכן מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין (כגון שהיה שייך לשני שותפים, ושחרר אותו אחד מהם) – לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ, מפני שמחצית בן חורין שבו אינה מנויה על הפסח של אדונו, אלא אם כן נמנה עליו במפורש.

הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ: צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח; שָׁחַט גְּדִי – יֹאכַל, שָׁחַט טָלֶה – יֹאכַל.

הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ הכנעני (הגוי): "צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי (עבורי) אֶת הַפֶּסַח", ולא אמר לו אם לשחוט גדי (מן העזים) או טלה (מן הכבשים); בין אם שָׁחַט גְּדִי – יֹאכַל, ובין אם שָׁחַט טָלֶה – יֹאכַל.

שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה – יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן.

שָׁחַט העבד גם גְּדִי וְגם טָלֶה – יֹאכַל האדון מִן הָרִאשׁוֹן שנשחט, שכיוון שלא אמר לו מה לשחוט – אינו מקפיד ויצא בו ידי חובתו.

שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִשְׁחֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר: אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי – גְּדִי שֶׁלּוֹ וְטָלֶה שֶׁלִּי, וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי – הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי.

אך אם מתחילה אמר האדון מה רצונו, ושָׁכַח העבד מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה העבד? יִשְׁחַט טָלֶה וּגְדִי ויעשה תנאי תחילה וְיֹאמַר: "אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי – הגְּדִי יהיה לקרבן שֶׁלּוֹ, וְטָלֶה יהיה לקרבן שֶׁלִּי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי – הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי". ויאכל האדון מה שאמר לו מתחילה, והעבד יאכל את האחר.

שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ – שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

ואם כשהביא את הגדי והטלה לרבו, שָׁכַח גם רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ – שְׁנֵיהֶם, הגדי והטלה, יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, כדין קדשים שנפסלו, שהרי אין האדון והעבד יודעים מהו פסחו של כל אחד מהם, ואין פסח נאכל אלא למי שנמנה עליו. וּמכל מקום, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שהרי שחיטת שני הקרבנות וזריקת דמם הייתה כדין.

הָאוֹמֵר לְבָנָיו: "הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלִַם";

הָאוֹמֵר לְבָנָיו: "הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלִַם",

כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ – זָכָה בְּחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ.

כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן מן האחים רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לעיר – זָכָה בְּחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה גם אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. מפני שאנו מניחים שכוונת האב הייתה לצרף את כל בניו לפסחו, אלא שאמר להם כך כדי לזרז אותם לעלות לירושלים.

לְעוֹלָם נִימְנִין עָלָיו, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

לְעוֹלָם נִימְנִין עָלָיו, על הפסח, ואפילו אנשים מרובים, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּזַּיִת בשר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות מכזית.

נִימְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשְׁחֹט.

נִימְנִין על הפסח, וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ שלא להיות מנויים עליו עַד שֶׁיִּשְׁחֹט, ולא לאחר מכן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו אֶת הַדָּם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רשאי אדם למשוך ידו מן הפסח אף לאחר שחיטה, עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו אֶת הַדָּם. ואין הלכה כרבי שמעון.

הַמַּמְנֶה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ – רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִיתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ,

הַמַּמְנֶה עִמּוֹ אַחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, בחלק המיועד לו בקרבן הפסח, בלי לקבל רשות משאר בני החבורה – רַשָּׁאִין שאר בְּנֵי החֲבוּרָה לִיתֵּן לוֹ אֶת חלקו שֶׁלּוֹ,

וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן.

וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלוֹ, עם האנשים שצירף בחלקו, בחבורה אחת; וְהֵן, בני החבורה, אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שיכולים הם לומר שאין רצונם שיאכל עמהם מי שאינו בן החבורה.

זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת – שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי.

זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת של זוב, אם עברו עליו שבעה ימים נקיים שלא ראה בהם זוב – טובל ביום השביעי וטהור בלילה. ולכן, אם חל היום השביעי בערב פסח – שׁוֹחֲטִין עָלָיו (בשבילו) את הפסח בַּשְּׁבִיעִי, שהרי בלילה יוכל לאכול מן הפסח.

רָאָה שָׁלשׁ – שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ.

רָאָה שָׁלשׁ ראיות, אינו נטהר טהרה גמורה לאחר שבעה ימים עד שיוסיף ויביא קרבן ביום השמיני, ולכן שׁוֹחֲטִין עָלָיו את הפסח בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ, אם חל בערב פסח.

שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם – שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ.

שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, אישה שראתה דם באחד מן הימים שלאחר ימי נידתה, עליה לשמור (להמתין) יום אחד וטובלת למחרת. ואם לא ראתה דם עד סוף היום – מותרת לאכול קדשים בערב. ולכן שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ את הפסח בַּיום השֵּׁנִי שֶׁלָּהּ, אם חל בערב הפסח.

רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים – שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁלִישִׁי.

וכן, אם רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים לאחר ימי נידתה, דינה כמי שראתה יום אחד, ואם לא ראתה דם ביום השלישי – שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁלִישִׁי, אם חל בערב הפסח.

וְהַזָּבָה – שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי.

וְהַזָּבָה, אישה שראתה דם במשך שלושה ימים רצופים שלא בימי נידתה, צריכה לספור שבעה ימים נקיים ולטבול ומביאה קרבן טהרה ביום השמיני, ואז מותרת לאכול קדשים. ואישה כזו שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּיום השְּׁמִינִי, אם חל בערב הפסח.

הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת – שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.

הָאוֹנֵן, מי שאבֵל ועדיין לא נקבר מתו, ויש חשש שמא ייטמא לו, ולא יוכל לאכול מן הפסח; וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל, המפנה מפולת אבנים מעל אדם שיש חשש שמת, ואולי יתברר שנטמא על ידו, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים בליל הפסח, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בשר, אף על פי שיש חשש שמא יחלשו עוד ולא יוכלו לאכול בערב – כל אלה שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן כחלק מחבורה.

עַל כּוּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְסוּל.

אך עַל כּוּלָּן, כל אלו, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, אין עושים חבורה שכולה מורכבת מאנשים כאלה, שֶׁמָּא בסופו של דבר לא יוכלו לאכול ממנו ויָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְסוּל, ויצטרכו לשרוף אותו.

לְפִיכָךְ אִם אֵירַע בָּהֶן פְּסוּל – פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ.

לְפִיכָךְ, אִם בסופו של דבר אֵירַע בָּהֶן פְּסוּל ולא יכלו לאכול מן הפסח – פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שהרי בשעת השחיטה וזריקת הדם היו ראויים לאכול מן הפסח, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, ונמצא האיש מת, שהוא צריך לעשות פסח שני, מפני שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ, שהרי האהיל עליו משעה שהתחיל לפקח בגל, ולא עלה לו קרבנו כלל.

אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, עבור אדם אחד, אלא בחבורה בלבד, ואלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

אֲפִילּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת – אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.

אֲפִילּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת כל אחד מהם – אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.

וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.

וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת פסח המורכבת רק מנָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.

אוֹנֵן – טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים.

אוֹנֵן, אבֵל שמת לו קרוב בערב פסח, אסור מן התורה באכילת קדשים בכל אותו יום – טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, בליל הפסח, אֲבָל לֹא בַּקָּדָשִׁים אחרים. שגזרו חכמים שדין האנינות נמשך גם בלילה שלאחר יום המיתה, אלא שבפסח לא העמידו את גזרתם, משום החומרה שיש בביטולו.

הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת – טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים.

ולעומת זאת, הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ לאחר זמן, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, מי שאספו לו את עצמות הוריו לאחר שהתאכל הבשר כדי להביאם לקבורת קבע, שחלה עליהם אנינות ואבלות באותו יום – טוֹבֵל וְאוֹכֵל בערב אפילו בַּקֳּדָשִׁים, כי אנינות זאת היא מדברי חכמים, ולא גזרו עליה שתימשך אף בלילה.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בְּעֶרֶב פֶּסַח – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה – כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בְּעֶרֶב פֶּסַח וצריך טבילה כדי לאכול מן הקדשים – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: גוי הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה ונימול – כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר, ודינו כמי שנטמא במת, שתהליך טהרתו נמשך שבעה ימים, ואינו ראוי לאכול מן הקרבנות עד ליום השמיני לגרותו.