Pesachim 7

חזור

פסחים

פרק ז

כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח?

כֵּיצַד צוֹלִין אֶת קרבן הַפֶּסַח?

מְבִיאִין שְׁפוּד שֶׁל רִימּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

מְבִיאִין שְׁפוּד (מקל מחודד) שֶׁל עץ רִימּוֹן, ותוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו של הקרבן עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ (פי הטבעת), וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו (רגליו) שנחתכו מגופו, וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו (הקרביים, שהוצאו כדי להדיח אותם) לְתוֹכוֹ, וצולה הכול יחד באוויר התנור, שנאמר: “צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ״ (שמות יב,ט). אלו דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה! אֶלָּא תּוֹלִין חוּצָה לוֹ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אין מכניסים מעיו וכרעיו לתוכו, כי כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, שהרי הם מתבשלים בתוכו כבתוך קדרה. אֶלָּא תּוֹלִין אותם על השפוד חוּצָה לוֹ.

אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשְּׁפוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא.

אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשְּׁפוּד של מתכת וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא (כלי מתכת המיועד לצלייה), מפני שכך הוא נצלה מחום המתכת, ולא מחום האש עצמה.

אָמַר רַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ: "צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא".

נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר – יִקְלֹף אֶת מְקוֹמוֹ.

נָגַע הפסח בְּחַרְסוֹ (בחרס) שֶׁל התַּנּוּר, שהוא לוהט, ונצלה מחומו – יִקְלֹף מן הפסח אֶת מְקוֹמוֹ (מקום המגע בתנור), משום שנצלה על ידי חום התנור ולא על ידי האש עצמה.

נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו – יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ.

נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ של הפסח עַל הַחֶרֶס, וְחָזַר הרוטב עָלָיו, על הפסח – יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ, המקום שנבלע בו הרוטב. ולא די בקילוף השכבה החיצונית, שהרי הרוטב נספג יותר בגוף הפסח.

נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַסּוֹלֶת – יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ.

נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ של הפסח עַל הַסּוֹלֶת – יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ, ייטול מלוא הקומץ ממקום נפילת הרוטב, ולא יאכל אותו.

סָכוֹ בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה; אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים – יֹאכְלוּ.

סָכוֹ, את הפסח, בְּשֶׁמֶן של תְּרוּמָה, כדרך שסכים צלי; אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים היא האוכלת פסח זה – יֹאכְלוּ, שהרי הם מותרים באכילת תרומה.

אִם יִשְׂרָאֵל; אִם חַי הוּא – יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי הוּא – יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן.

אבל אִם הייתה זו חבורה של יִשְׂרָאֵל, שאסורים באכילת תרומה; אִם חַי (בלתי מבושל) הוּא הפסח, שעדיין לא נצלה – יְדִיחֶנּוּ, ירחץ וינגב ממנו את שמן התרומה. וְאִם צָלִי הוּא, שהשמן נספג בו – יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן, את השכבה החיצונית.

סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָּמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם.

סָכוֹ, אחד מבני החבורה את קרבן הפסח, בְּשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שלו – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָּמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, אינו רשאי לחשב את שוויו של השמן בכסף, וכך לשלם את חלקו לחבורה בהוצאות הקרבת הפסח, מפני שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם, שאסור להחליף מעשר שני בכסף או בכל דבר אחר בירושלים, אלא רק לאכול אותו או לתת אותו במתנה.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים בָּאִין בְּטוּמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה:

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מקרבנות הציבור, המיועדים לאכילה על ידי הכהנים, בָּאִין (מוקרבים) אפילו בְּטוּמְאָה, כיוון שיש להם זמן קבוע, אבל אֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה, ואלו הם:

הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים.

מנחת הָעוֹמֶר שמביאים מן השעורים בשישה עשר בניסן; וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שמביאים מן החיטים בחג שבועות; וְלֶחֶם הַפָּנִים שמניחים בכל שבת על שולחן לחם הפנים בהיכל; וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, שני כבשים של שלמים הקרבים בחג השבועות עם שתי הלחם; וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, קרבן חטאת שמביאים בכל ראש חודש.

הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה – נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה, שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה.

ולעומתם, הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה – אף נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה, שֶׁכן לֹּא בָּא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לשם אֲכִילָה, שהיא עיקר מצוותו, וכשהותר להביאו בטומאה – לשם כך הותר. אבל הקרבנות האחרים, אף שיש בהם אכילה, עיקרם הוא ההקרבה.

נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּים – אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּים – זוֹרֵק אֶת הַדָּם.

אם לאחר שחיטת הפסח נִטְמָא הַבָּשָׂר של הקרבן, וְאילו הַחֵלֶב (החלק שמקטירים על המזבח) קַיָּים, כלומר טהור – אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם של הפסח על המזבח, מפני שעיקרו של הפסח הוא האכילה, וקרבן טמא אסור באכילה. ובמקרה ההפוך, כאשר נִטְמָא הַחֵלֶב, וְהַבָּשָׂר קַיָּים בטהרתו – זוֹרֵק אֶת הַדָּם, כדי להתיר את הבשר באכילה.

וּבַמּוּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּים – זוֹרֵק אֶת הַדָּם.

וּבשאר המוּקְדָּשִׁים (קרבנות) אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָׂר, וְרק הַחֵלֶב קַיָּים – זוֹרֵק אֶת הַדָּם, מפני שהקטרת החלב על המזבח בשאר הקרבנות חשובה לעצמה, וזריקת הדם מתירה אותו בהקטרה.

נִטְמָא קָהָל אוֹ רוּבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים – יֵעָשֶׂה בְּטוּמְאָה.

נִטְמָא כל הקָהָל, עם ישראל, אוֹ רוּבּוֹ; אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים כולם, וְאף על פי שהַקָּהָל טְהוֹרִים – יֵעָשֵׂה הפסח במועדו בְּטוּמְאָה, ומותר לטמאים לאכול ממנו.

נִטְמָא מִיעוּט הַקָּהָל – הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי.

אבל אם נִטְמָא מִיעוּט הַקָּהָל, אפילו הם מרובים במספר – הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הפסח הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הפסח הַשֵּׁנִי, בארבעה עשר באייר, כפי שציוותה התורה על מי שהיה טמא בארבעה עשר בניסן (במדבר ט,י).

הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא – הַצִּיץ מְרַצֶּה.

הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא, דם או בשר הקרבן, היה טָמֵא – הַצִּיץ שעל ראש הכהן גדול מְרַצֶּה (מכפר) על הטומאה, וזריקת הדם כשרה ואין צריכים לעשות פסח שני.

נִטְמָא הַגּוּף – אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה.

אבל אם נודע לאחר זריקת הדם שנִטְמָא הַגּוּף של הבעלים, שהיו טמאים ולא היו יכולים לעשות את הפסח – אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה על כך, וצריכים לעשות פסח שני.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶּסַח – הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַגּוּף.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חכמים: הַנָּזִיר, שצריך להביא קרבן בסוף נזירותו, וְאדם העוֹשֶׂה (=מביא) פֶּסַח, שאינם יכולים להקריב את קרבנם כשהם טמאים, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַדָּם והבשר של הקרבן, אבל אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַגּוּף של הבעלים, והוא צריך להביא קרבן אחר לאחר שיטהר.

נִטְמָא טוּמְאַת הַתְּהוֹם – הַצִּיץ מְרַצֶּה.

ומוסיפים: אם לאחר שהוקרב קרבנו של הנזיר או עושה הפסח, נודע לו שנִטְמָא גופו טוּמְאַת הַתְּהוֹם, טומאת מת שאינה ידועה לאיש, וכגון שהתגלה שהיה מת קבור מתחת לביתו – הַצִּיץ מְרַצֶּה.

נִטְמָא שָׁלֵם, אוֹ רוּבּוֹ – שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה, מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.

נִטְמָא קרבן הפסח כשהוא שָׁלֵם, אוֹ נטמא רוּבּוֹ – שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ הבעלים לִפְנֵי הַבִּירָה (המקדש) מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, שהוקדשו למזבח.

נִטְמָא מִיעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר – שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן, מֵעֲצֵי עַצְמָן.

נִטְמָא מִיעוּטוֹ של בשר הפסח, וְכן הַנּוֹתָר מן הפסח לאחר הזמן שמותר לאכלו, שדינו בשרפה (שמות יב,י) – שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ הבעלים בירושלים, בְּחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן, מֵעֲצֵי עַצְמָן.

הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה, בִּשְׁבִיל לֵיהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.

ורק הַצַּיְקָנִין (הקמצנים) שרוצים לחסוך בדמי העצים, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה, בִּשְׁבִיל לֵיהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.

הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא – יִשָּׂרֵף מִיָּד.

בשר הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא מירושלים, ונפסל לאכילה, אוֹ שֶׁנִּטְמָא ונפסל – יִשָּׂרֵף מִיָּד, בארבעה עשר בניסן, ערב הפסח.

נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ – תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר.

אם נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, ואין מי שיאכל אותו – תְּעוּבַּר (תשתנה) צוּרָתוֹ (משום שיניחו אותו עד למחרת כדי שייפסל), וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בניסן, לאחר יום טוב הראשון של פסח.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, בערב הפסח, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין (אנשים שיאכלו אותו), והוא נחשב פסול מעכשיו. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.

הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר – יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר.

הָעֲצָמוֹת של קרבן הפסח, שאינן נאכלות בגלל האיסור “וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ״ (שמות יב,מו); וְהַגִּידִין, שאינם נאכלים; וְהַנּוֹתָר מן הבשר לאחר הזמן שמותר לאכלו – יִשָּׂרְפוּ כולם בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בניסן, לאחר יום טוב הראשון של פסח.

חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר.

ואם חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר בניסן לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בו.

לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.

וטעם הדבר, לְפִי שֶׁאֵינָן (אין מצוות שרפתם) דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.

כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל – יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים.

כָּל חלק סחוסי בגוף הבהמה הַנֶּאֱכָל אפילו בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, ולא התקשה לגמרי במהלך התפתחותו עד שאינו ראוי לאכילה – יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, כלומר בקרבן הפסח, שחלקים אלו נחשבים לבשר הקרבן, ואין בהם איסור שבירת עצם. ובכלל זה רָאשֵׁי כְנָפַיִם (קצות עצמות הכתף) וְהַסְּחוּסִים, כגון הסחוס שבאוזן, שהם רכים וראויים לאכילה, וגם בשור גדול הם ראויים לאכילה לאחר בישול.

הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים מלקות, על שעבר על מצוות לא תעשה.

אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר, וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.

אֲבָל הַמּוֹתִיר מן הפסח הטָּהוֹר, ועבר על מה שציוותה התורה “וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״ (שם יב,י), וְכן הַשּׁוֹבֵר עצם בַּפסח הטָּמֵא – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.

אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ – חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ.

אֵבֶר של הפסח שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ מחוץ לירושלים, שהיא תחומם של כל הקדשים הקלים, או שיצא בליל חמישה עשר מחוץ לבית שבו הוא נאכל, בניגוד לציווי: “בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה״ (שמות יב,מו) – מה שיצא נאסר באכילה, ולכן חוֹתֵךְ בבשר במקום שיצא עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, ואינו חותך אותה, שהרי אסור לשבור עצם בפסח; וְקוֹלֵף את הבשר שלא יצא, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק הקרוב, שאין שם עצם אלא סחוס, וְשם חוֹתֵךְ את הגידים ומפריד את האיבר שיצא.

וּבַמּוּקְדָּשִׁין – קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.

וּבשאר המוּקְדָּשִׁין (קרבנות) חוץ מן הפסח, אם יצא מקצת איבר חוץ לתחומו – קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ (סכין קצבים) כל מה שיצא, עם העצם, שֶׁהרי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם איסור שְׁבִירַת הָעֶצֶם.

מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים – כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ – כְּלַחוּץ.

כל החלל שמִן הָאֲגַף (מקום הגפת הדלת) וְלִפְנִים – דינו כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ – דינו כְּלַחוּץ.

הַחַלּוֹנוֹת וְעוֹבִי הַחוֹמָה – כְּלִפְנִים.

הַחַלּוֹנוֹת שבחומה וְעוֹבִי הַחוֹמָה מלמעלה – דינם כְּלִפְנִים.

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד – אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּיחַם בָּאֶמְצַע.

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת פסח בְּבַיִת אֶחָד, כל אחת את פסחה בנפרד, צריך שיעשו היכר ביניהן כדי שלא ייראו כאוכלות יחד. ולכן אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ (לצד זה) וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ (לצד זה) וְאוֹכְלִין. וְהַמֵּיחַם ובו מים חמים למזיגת היין, מונח בָּאֶמְצַע, בין שתי החבורות, וממנו נוטל השַׁמָּשׁ, המשרת את שתי החבורות.

וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג – קוֹפֵץ אֶת פִּיו, וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ, וְאוֹכֵל.

וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ, הנמנה על אחת מן החבורות, עוֹמֵד ממקומו כדי לִמְזוֹג את היין לחבורה השנייה – קוֹפֵץ (סוגר) אֶת פִּיו מלאכול את הבשר שבתוכו, וּמַחֲזִיר (הופך) אֶת פָּנָיו מן החבורה השנייה, כדי שלא ייראה כאוכל עמם, עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל.

וְהַכַּלָּה – הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת.

וְהַכַּלָה, האוכלת עם משפחת החתן ומתביישת לאכול בפניהם, מותר לה שתהא הוֹפֶכֶת אֶת פָּנֶיהָ מבני החבורה וְאוֹכֶלֶת, אף שהדבר נראה כאילו היא אוכלת עם חבורה אחרת.