חזור
פסחים
פרק ואֵלּוּ דְּבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת: שְׁחִיטָתוֹ, וּזְרִיקַת דָּמוֹ, וּמִיחוּי קְרָבָיו, וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו.
אֵלּוּ דְּבָרִים בקרבן הפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, כשחל ערב פסח בשבת: שְׁחִיטָתוֹ, וּזְרִיקַת דָּמוֹ על המזבח, וּמִיחוּי (ניקוי, קינוח) קְרָבָיו מן הצואה שבהם, כדי שלא יסריחו, וְהֶקְטֵר (שרפת) חֲלָבָיו על המזבח, שהן עבודות שצריכות להיעשות דווקא מבעוד יום.
אֲבָל צְלִיָּיתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו – אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.
אֲבָל צְלִיָּיתוֹ לצורך אכילה בליל הפסח וַהֲדָחַת (רחיצת) קְרָבָיו במים – אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שאין הכרח לעשותן מבעוד יום, אלא ממתינים עד שתצא השבת ואז עושים מלאכות אלו.
הַרְכָּבָתוֹ, וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ – אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.
הַרְכָּבָתוֹ של הגדי על הכתף דרך רשות הרבים כדי להביאו למקדש; וכן הֲבָאָתוֹ (בהולכה) מִחוּץ לַתְּחוּם של אלפיים אמה (כקילומטר) מקצה העיר; וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, העושה אותו לבעל מום הפסול להקרבה, אם לא יחתוך אותה – אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, משום שהיו יכולים להיעשות לפני השבת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דּוֹחִין.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כל אלה דּוֹחִין את השבת. ואין הלכה כרבי אליעזר.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא דִּין הוּא! מָה אִם שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת – לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת?
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא דִּין (קל וחומר) הוּא! מָה אִם שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא אסורה בשבת מִשּׁוּם מְלָאכָה מהתורה, בכל זאת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת לצורך קרבן הפסח; אֵלּוּ, הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחיתוך יבלתו, שֶׁהֵן אסורות מִשּׁוּם שְׁבוּת (איסור שבת מדברי חכמים) בלבד, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת?
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בּוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסוּר בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ שאין ללמוד 'קל וחומר'; שֶׁהִתִּירוּ בּוֹ בתורה דברים שהם אסורים בשבת מִשּׁוּם מְלָאכָה, כאשר הם קשורים בהכנת אוכל, כגון שחיטה, בישול ואפייה; ומכל מקום, אָסוּר בּוֹ כל דבר שאסרו חכמים בשבת מִשּׁוּם שְׁבוּת, כגון להביא בהמה לשחיטה מחוץ לתחום (ראו ביצה פ"ב מ"ה).
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ? מָה רְאָיָה רְשׁוּת לְמִצְוָה!
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ? מָה רְאָיָה מרְשׁוּת לְמִצְוָה? כיצד אתה מוכיח מאכילה ביום טוב, שאינה אלא רשות ולכן לא התירו בה איסורי שבות, להקרבת קרבן הפסח, שהיא מצווה!
הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: הַזָּאָה תּוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת – לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת!
הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא לרבי אליעזר וְאָמַר: הַזָּאָה ממי חטאת על טמא מת כדי לטהרו תּוֹכִיחַ, שֶׁהִיא לצורך מִצְוָה, כדי לאפשר לאדם להקריב את הפסח, וְהִיא אסורה רק מִשּׁוּם שְׁבוּת, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, שאם חל יום השביעי לטומאתו בערב פסח שחל להיות בשבת אין להזות עליו. ואַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, הרכבת הפסח והבאתו מחוץ לתחום וחיתוך יבלתו, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן לצורך מִצְוָה וְהֵן אסורים מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְעָלֶיהָ אֲנִי דָּן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה – דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת – אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת?
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: על הראיה שאתה מביא, עָלֶיהָ עצמה אֲנִי דָּן וחולק, ואני טוען שיש להתיר אף הזאה בשבת לצורך אכילת הפסח מאותו הטעם: וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, הַזָּאָה שֶׁהִיא אסורה מִשּׁוּם שְׁבוּת בלבד – אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת? ואין אפוא להקשות עלי מדבר שאיני מודה בו.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת – אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת?
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא לרבי אליעזר: אוֹ חִלּוּף, שמא נדון קל וחומר הפוך: מָה אִם הַזָּאָה, שֶׁהִיא אסורה בשבת מִשּׁוּם שְׁבוּת בלבד, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, כפי המקובל בידינו, שְׁחִיטָה שֶׁהִיא אסורה מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁלּא תִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? ותהיה אסורה שחיטת הפסח כשחל ערב פסח להיות בשבת!
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: “בֵּין הָעַרְבַּיִם״, “בְּמוֹעֲדוֹ״ – בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת!
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, אינך יכול לומר כך, שהרי עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ" (במדבר ט,ג), ו״במועדו״ משמע בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת!
אָמַר לוֹ: רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה!
אָמַר לוֹ ר׳ עקיבא לר׳ אליעזר: רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד מיוחד שנתנה התורה לָאֵלּוּ, להרכבתו של הפסח ולהבאתו מחוץ לתחום, בארבעה עשר בניסן דווקא, כַּמּוֹעֵד המפורש שנתנה התורה לַשְּׁחִיטָה. ומכיוון שאפשר לעשותם מערב שבת – אינם דוחים את השבת, ואין ללמוד בהם 'קל וחומר' משחיטת הפסח.
כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
ומסיימת המשנה, כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל מְלָאכָה הצריכה למצווה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, ורק כאשר אי אפשר לעשותה אלא בשבת – דוחה את השבת. ומטעם זה, שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. והלכה כרבי עקיבא.
אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ – בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בַּחוֹל, בְּטָהֳרָה וּבְמוּעָט.
אֵימָתַי מֵבִיא קרבן חֲגִיגָה עִמּוֹ, עם קרבן הפסח? בִּזְמַן שֶׁהוּא (הפסח) בָּא ביום חוֹל ולא בשבת, כיוון שקרבן החגיגה אינו דוחה את השבת; וכשהפסח נעשה בְּטָהֳרָה ולא בטומאה; שמצוות אכילת הפסח דוחה את האיסור לטמא את הקדשים, אך לא אכילת כל קרבן אחר; וּבְמוּעָט, כשיש מעט מבשר הפסח לכל אחד מבני החבורה, ואז אוכלים תחילה מבשר קרבן החגיגה כדי שישבעו מן הפסח.
וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָּא בַּשַּׁבָּת, בִּמְרוּבֶּה, וּבְטוּמְאָה – אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה.
וּלפיכך, בִזְמַן שֶׁהוּא (קרבן הפסח) בָּא בַּשַּׁבָּת; או בִּמְרוּבֶּה, שהיו אוכליו מועטים, ויש לכל אחד מהם כדי שביעה; או שהוא בא בְּטוּמְאָה – אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה.
חֲגִיגָה הָיְתָה בָּאָה – מִן הַצֹּאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת.
חֲגִיגָה הָיְתָה בָּאָה מכל סוגי הבהמות הכשרות לקרבן – מִן הַצֹּאן ומִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת.
וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.
וְנֶאֱכֶלֶת ככל קרבן שלמים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד (שביניהם).
הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב עָלָיו חַטָּאת.
הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בשגגה שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ אלא לשם קרבן אחר, בארבעה עשר בניסן שחל בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב עָלָיו חַטָּאת, שהרי הוא פסול (לעיל פ"ה מ"ב), ונמצא שעשה מלאכה האסורה בשבת.
וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשׁוּם פֶּסַח; אִם אֵינָן רְאוּיִין – חַיָּיב.
וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, כגון בהמה המיועדת לקרבן שלמים, שֶׁשְּׁחָטָן באותה שבת בשגגה לְשׁוּם (לשם) פֶּסַח; אִם אֵינָן רְאוּיִין לקרבן הפסח, כגון ששחט עגל (ולא טלה או גדי) – חַיָּיב על כך חטאת, שהרי אין שום אפשרות שבהמה זו תיחשב קרבן פסח, והשחיטה הייתה שלא לצורך.
וְאִם רְאוּיִין הֵן – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.
וְאִם רְאוּיִין הֵן לקרבן פסח, כגון ששחט טלה של שלמים בשגגה, שסבור היה שהוא קרבן פסח – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת אף בזה, שהרי אינו יוצא בו ידי חובתו. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר, כיוון שטעה במהלך קיום מצווה וגם עשה מצווה, שהרי קרבן כזה אף על פי שאינו יוצא בו ידי חובתו הוא קרבן כשר. והלכה כרבי יהושע.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מוּתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמוֹ – חַיָּיב; זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב?
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לרבי יהושע: מָה אִם הַפֶּסַח, שֶׁהוּא מוּתָּר לשחוט אותו בשבת לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמוֹ ושחט אותו לשם קרבן אחר – חַיָּיב; שאר זְבָחִים, שֶׁהֵן אֲסוּרִין בשחיטה בשבת אפילו לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמָן ושחטם לשם קרבן אחר – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב?
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁינָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים שֶׁשִּׁינָּן לְדָבָר הַמּוּתָּר?
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, אין להוכיח מכאן. שכן אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שהוא חייב כששחט אותו לשם קרבן אחר, שֶׁהרי שִׁינָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, שכן אסור לשחוט קרבן אחר בשבת; תֹּאמַר בּשאר זְבָחִים שיהא חייב אם שחטם לשם פסח? שֶׁהרי שִּׁינָּן (שינה אותם) לְדָבָר הַמּוּתָּר!
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵימוּרֵי צִיבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מוּתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן חַיָּיב!
אָמַר לֵיהּ (=לו) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵימוּרֵי (קרבנות) צִיבּוּר, כגון תמידים ומוספים, יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מוּתָּרִין לשוחטן בשבת לִשְׁמָן, וְאף על פי כן הַשּׁוֹחֵט קרבן אחר לִשְׁמָן – חַיָּיב.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵימוּרֵי צִיבּוּר – שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָּה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח, שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה?
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, אין להוכיח מכאן; אִם אָמַרְתָּ שחייב בְּאֵימוּרֵי צִיבּוּר, שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָּה כמה קרבנות מביאים, ולכן אם שחט בהמה נוספת הרי שהוא רשלן ולא טועה בדבר מצווה; תֹּאמַר ללמוד מכאן לחייב בַּפֶּסַח, שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה ורבים מביאים אותו, ובקלות עלול אדם לטעות ולשחוט גדי אחר, מתוך מחשבה שהוקדש לשם קרבן פסח?
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵימוּרֵי צִבּוּר – פָּטוּר.
ומוסיפה המשנה שרַבִּי מֵאִיר חולק על הנחת היסוד המוסכמת על רבי אליעזר ורבי יהושע, ואוֹמֵר: אַף הַשּׁוֹחֵט קרבן בשבת בשגגה לְשֵׁם אֵימוּרֵי צִבּוּר – נחשב לטועה בדבר מצווה ופָּטוּר. ואין הלכה כרבי מאיר.
שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִין וְלַטְּמֵאִין – חַיָּיב.
שְׁחָטוֹ את הפסח בשבת שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, כלומר לשם אנשים שאינם יכולים לאכול ממנו, כגון חולה; או ששחטו לשם אנשים שאינם רשאים לאכול ממנו: שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, אלא לשם אנשים שלא נמנו עליו לאכלו; או לָעֲרֵלִין, או לַטְּמֵאִין, שלכל אלו אסור לאכול מן הפסח – חַיָּיב חטאת, שהרי פסח זה פסול הוא (ראו לעיל פ"ה מ"ג), ונמצא שעשה מלאכה אסורה בשבת שלא לצורך.
לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְּהוֹרִים וְלַטְּמֵאִים – פָּטוּר.
אבל אם שחטו בשבת לְאוֹכְלָיו וְגם שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, או לִמְנוּיָיו וְגם שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, או לַמּוּלִים וְגם לָעֲרֵלִים, או לַטְּמֵאִים וְגם לַטְּהוֹרִים – פָּטוּר, כיוון שקרבן כזה כשר (ראו שם).
שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַּעַל מוּם – חַיָּיב.
שְׁחָטוֹ את הפסח בשבת, וְנִמְצָא שהיה בַּעַל מוּם ופסול להקרבה – חַיָּיב קרבן חטאת, ששחט קרבן פסול בשגגה.
שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵיפָה בַּסֵּתֶר – פָּטוּר.
שְׁחָטוֹ בשבת וְנִמְצָא טְרֵיפָה בַּסֵּתֶר, כגון שהיה לו נקב בריאה, שניתן לגלות זאת רק לאחר השחיטה – פָּטוּר מחטאת, אף על פי שטרפה פסולה להקרבה ונמצא שקרבנו פסול; מפני שלא היה יכול לדעת זאת בשעה ששחט, ולפיכך אין זו שגגה שחייב עליה חטאת אלא אונס.
שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת.
וכן אם שְׁחָטוֹ את הפסח בשבת, והשוחט היה שליח של בעליו, וְנוֹדַע לאחר מכן שֶׁקודם השחיטה מָשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם ממנו ונמנו על קרבן פסח אחר, אוֹ שנודע שֶׁמֵּתוּ הבעלים, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ ואינם יכולים לאכול את הפסח, ונמצא שנשחט הפסח שלא לצורך – בכל אלו פָּטוּר מחטאת, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת, שלא היה לו להעלות על הדעת שיארע דבר זה, ואין זו שגגה אלא אונס.