Pesachim 5

חזור

פסחים

פרק ה

תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמֹנֶה וּמֶחֱצָה, וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה.

קרבן התָּמִיד של בין הערביים נִשְׁחָט במשך השנה כולה בִּשְׁמֹנֶה שעות וּמֶחֱצָה, שעתיים וחצי לאחר חצות היום, וְקָרֵב, כלומר: גמר הקרבתו על המזבח – בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה.

בְּעַרְבֵי פְסָחִים – נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְקָרֵב בִּשְׁמֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת.

בְּעַרְבֵי פְסָחִים, שיש צורך להקריב את קרבן הפסח לאחר קרבן התמיד ולפני שקיעת החמה – התמיד נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין שהיה הדבר בַּחוֹל ובֵין שהיה בַּשַּׁבָּת.

חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה, וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו.

ואם חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, שצריך להקדים עוד יותר את הקרבת הפסח כדי שאפשר יהיה לצלותו לפני כניסת השבת – נִשְׁחָט התמיד בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְקרבן הַפֶּסַח קרב אַחֲרָיו.

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ,

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, שבזמן שחיטה התכוון לשחוט אותו לשם קרבן אחר, כגון שלמים או עולה, או שקִבֵּל את דמו בכלי, או שהָלַךְ עם הדם למזבח, או שזָרַק את הדם על המזבח שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ,

אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ – פָּסוּל.

אוֹ שעשה אחת מן העבודות בכוונה מעורבת, שהיה בה גם לִשְׁמוֹ וְגם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ גם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְגם לִשְׁמוֹ, בכל אלה – הפסח פָּסוּל.

כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים.

כֵּיצַד הוא האופן של לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? כגון שאמר שהוא שוחט לְשֵׁם פֶּסַח ואחר כך לְשֵׁם שְׁלָמִים.

שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ – לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח.

והאופן של שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ – שאמר לְשֵׁם שְׁלָמִים ואחר כך לְשֵׁם פֶּסַח.

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִים וְלַטְּמֵאִים – פָּסוּל.

שְׁחָטוֹ, את קרבן הפסח, שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לשם אנשים שאינם יכולים לאכול ממנו, כגון חולים; או אם שחטו לשם אנשים שאינם רשאים לאכול ממנו – שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, כלומר אנשים שלא נעשו מנויים מתחילה על אכילת פסח זה, או לָעֲרֵלִים, או לַטְּמֵאִים, שגם הם אסורים לאכול ממנו – הרי זה פָּסוּל.

לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים, לַטְּמֵאִים וְלַטְּהוֹרִים – כָּשֵׁר.

אולם אם שחטו לְאוֹכְלָיו וְגם שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, או לִמְנוּיָיו וְגם שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, או לַמּוּלִים וְגם לָעֲרֵלִים, או לַטְּמֵאִים וְגם לַטְּהוֹרִים – הרי זה כָּשֵׁר.

שְׁחָטוֹ קוֹדֶם חֲצוֹת – פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "בֵּין הָעַרְבָּיִם".

שְׁחָטוֹ, את הפסח, קוֹדֶם חֲצוֹת היום – פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות יב,ו), והוא אחר חצות, כשהשמש נוטה לכיוון מערב.

שְׁחָטוֹ קוֹדֶם לַתָּמִיד – כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמוֹ, עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד.

אבל אם שְׁחָטוֹ אחר חצות אך קוֹדֶם לַתָּמִיד של בין הערביים, שלא כפי ששנינו לעיל משנה א – כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס (מערבב) בְּדָמוֹ כדי שלא ייקרש בינתיים, עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם קרבן הַתָּמִיד, ואחר כך יזרקו את דם הפסח.

וְאִם נִזְרַק – כָּשֵׁר.

וְאִם נִזְרַק דם הפסח לפני דם התמיד, בכל זאת כָּשֵׁר, שאין שינוי זה פוסל את הקרבן.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ, כשיש חמץ ברשותו – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, כאמור בתורה "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שמות לד,כה).

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַתָּמִיד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף השוחט את הַתָּמִיד של בין הערביים בערב הפסח, ויש חמץ ברשותו – עובר על איסור זה. ואין הלכה כרבי יהודה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, לִשְׁמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – פָּטוּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: השוחט את הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן לִשְׁמוֹ של הפסח, ויש ברשותו חמץ – חַיָּיב, וְאולם אם שחטו על החמץ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – פָּטוּר, שכיוון ששחיטה כזו פסולה (לעיל משנה ב) – אינה נחשבת כשחיטת פסח.

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – פָּטוּר.

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, ששחט בערב הפסח אחר חצות, ויש חמץ ברשותו, בֵּין ששחטן לִשְׁמָן וּבֵין ששחטן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – פָּטוּר.

וּבַמּוֹעֵד, לִשְׁמוֹ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – חַיָּיב.

וּבַמּוֹעֵד, כלומר בחג הפסח עצמו, אם שחט את הפסח לִשְׁמוֹ, ויש חמץ ברשותו – פָּטוּר על הלאו של ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ״, כיוון שאין זה זמנו של הפסח והוא פסול. אבל אם שחטו במועד על החמץ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אלא לשם קרבן אחר – חַיָּיב, מפני שאחרי שעובר זמנו הוא נחשב לקרבן שלמים, וקרבן שלמים שנשחט שלא לשמו – כשר.

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – חַיָּיב, חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשָּׁחַט שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, חוץ מן הפסח, ששחטם בימי חג הפסח על החמץ, בֵּין ששחטם לִשְׁמָן בֵּין ששחטם שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – חַיָּיב משום ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ״, שהרי הם כשרים גם אם שחטם שלא לשמם; חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשָּׁחַט שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שהיא פסולה, ועל קרבן פסול אינו עובר באיסור זה. ואין הלכה כרבי שמעון.

הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל״ – קָהָל, וְעֵדָה, וְיִשְׂרָאֵל.

הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת (קבוצות), כמו שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁחֲטוּ אותוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות יב,ו), ונזכרו כאן שלוש קבוצות: קָהָל, וְעֵדָה, וְיִשְׂרָאֵל.

נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה, תָּקְעוּ הֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

וכך היו מתכוננים לשחיטה: נִכְנְסָה לעזרה (החצר הפנימית של המקדש) כַּת (=קבוצה) הָרִאשׁוֹנָה של מקריבים עם קרבנותיהם. נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה מהם, נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה, ואז תָּקְעוּ הֵרִיעוּ וְתָקְעוּ הכהנים בחצוצרות.

הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בְּזִיכֵי כֶסֶף וּבְזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכּוּלָּה כֶּסֶף – כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ זָהָב – זָהָב, לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין.

הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת בין מקום השחיטה ובין המזבח כדי להעביר את הדם לזריקה על המזבח, וּבִידֵיהֶם בְּזִיכֵי (קערות) כֶסֶף וּבְזִיכֵי זָהָב, שבהם מקבלים את דם הקרבנות. והיו מסודרים באופן ששׁוּרָה שֶׁכּוּלָּה בזיכי כֶּסֶף – כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכּוּלָּה בזיכי זָהָב – זָהָב, ולֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין, שלא היו בזיכי כסף וזהב באותה שורה.

וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִים, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם.

וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִים (תחתית שטוחה), אלא היו מעוגלים, שֶׁמָּא ישכחו ויַנִּיחוּם, בזמן שהם מצפים לתורם להעביר את הדם לזריקה על המזבח, וְיִקְרַשׁ הַדָּם בינתיים, ולא יוכלו לזרוק אותו על המזבח.

שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן. נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ. וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן.

שָׁחַט יִשְׂרָאֵל, נציג כל חבורה, את קרבנו, וְקִבֵּל הַכֹּהֵן שלידו את הדם בבזיך, ומיד נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ הכהן העומד לידו, וַחֲבֵירוֹ מעבירו לַחֲבֵירוֹ, וכן הלאה. וכל כהן בשורה מְקַבֵּל אֶת הבזיך הַמָּלֵא דם מן הכהן שלפניו, וּלאחר מכן מַחֲזִיר לו אֶת הבזיך הָרֵיקָן, שכבר זרקו את הדם שבו, והועבר אליו בחזרה.

כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד.

כּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ (את הדם) זְרִיקָה אַחַת על קיר המזבח, ומקפיד שיהא זורק כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד במקום שהיה למזבח יסוד.

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה – נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית.

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה כאשר נגמר סדר הקרבת הפסח, וְלאחריה נִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה, ולאחר שסיימה ויָצְתָה שְׁנִיָּה – נִכְנְסָה כת שְׁלִישִׁית.

כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה – כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית.

כְּמַעֲשֵׂה הכת הָרִאשׁוֹנָה – כָּךְ מַעֲשֵׂה הכת הַשְּׁנִיָה וְהכת הַשְּׁלִישִׁית.

קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ – שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ – שִׁלְּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם.

ומוסיפים: בשעת שחיטת הפסח והקרבתו, קָרְאוּ הלוויים העומדים על הדוכן בעזרה אֶת הַהַלֵּל (תהלים קיג–קיח). אִם גָמְרוּ את קריאת ההלל לפני סיום ההקרבה – שָׁנוּ (קראו אותו שנית), וְאִם גם לאחר ששָׁנוּ עדיין לא נסתיימה הקרבת הפסחים – שִׁלְּשׁוּ (קראו פעם שלישית), אַף עַל פִּי שֶׁלמעשה לֹא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם, שהיו הכהנים זריזים ביותר בעבודתם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִּיעַ לְ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה'", מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מוּעָטִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִּיעוּ הלוויים אפילו בפעם הראשונה ל"אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי" (תהלים קטז,א) שבראש הפרק הרביעי שבהלל, מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ (אנשיה) מוּעָטִין.

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל – כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה, שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן חֲכָמִים.

כְּמַעֲשֵׂהוּ של קרבן הפסח בַּחוֹל – כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, וכך ראוי לעשות, אֶלָּא (חוץ ממה) שֶׁהַכֹּהֲנִים היו מְדִיחִים (שוטפים במים) אֶת רצפת הָעֲזָרָה גם בשבת לאחר שהסתיימה ההקרבה, ודבר זה היה שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן חֲכָמִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לאחר שהסתיימה ההקרבה, כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא אחד הכהנים מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, כלומר דם הקרבנות שנשפך והתערבב על הרצפה, וזְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לרבי יהודה בעניין זה. ואין הלכה כרבי יהודה.

כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין?

כֵּיצַד היו תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין את הפסח בבית המקדש?

אוּנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין.

אוּנְקְלָיוֹת (ווים) שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים בעזרה המיועדים לכך, שֶׁבָּהֶן היו תּוֹלִין את הפסח ברגליו וּמַפְשִׁיטִין אותו.

וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט – מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, וּמַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט.

וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט על הכתלים או על העמודים, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם בעזרה, והיה מַנִּיחַ את המקל עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ, וְתוֹלֶה את הפסח על המקל וּמַפְשִׁיט.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת אסור לטלטל את המקלות, ולכן היה מַנִּיחַ המפשיט את יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה כל אחד את הפסח על ידו המונחת על כתף השני, וּמַפְשִׁיט בידו האחרת את הקרבן.

קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֵימוּרָיו, נְתָנוֹ בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

קְרָעוֹ את בשר הפסח וְהוֹצִיא את אֵימוּרָיו (החֵלֶב ושאר החלקים שמוקרבים על המזבח) ונְתָנוֹ בַּמָּגִיס (כעין קערה גדולה) וְהִקְטִירָן הכהן את האימורים עַל גַּבֵּי אש הַמִּזְבֵּחַ.

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת, שְׁנִיָּה – בַּחֵיל, וְהַשְּׁלִישִׁית – בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשֵׁיכָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן.

אם חל ארבעה עשר בניסן בשבת, שאסור לטלטל את הפסח לירושלים ואסור לצלות בו את הפסח, יָצְתָה כַּת הרִאשׁוֹנָה מן העזרה לאחר שסיימה את עבודתה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת; וכשיצאה כת שְׁנִיָּה ישבו אנשיה בַּחֵיל, תחום פנימי של הר הבית שהקיף את העזרה; וְהכת הַשְּׁלִישִׁית כשסיימה – בִּמְקוֹמָהּ שבתוך העזרה עוֹמֶדֶת עד חשכה. וכשהגיעה חֲשֵׁיכָה ויצאה השבת – יָצְאוּ לירושלים וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן כל אחד במקומו.