חזור
פסחים
פרק גאֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח:
אֵלּוּ עוֹבְרִין עליהם בַּפֶּסַח משום 'בל ייראה' ו'בל יימצא', וצריך לבער אותם:
כּוּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחוֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים.
כּוּתָּח הַבַּבְלִי, מעין רוטב חריף שנותנים בו גם חתיכות פת או בצק, וְשֵׁכָר (׳בירה׳) הַמָּדִי, שנותנים בתוכו שעורים, וְחוֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, חומץ עשוי יין שנותנים בו שעורים כדי שיחמיץ, וְזִיתוֹם (מין משקה) הַמִּצְרִי, שנותנים בו שעורים, וְזוֹמָן (נוזל צביעה) שֶׁל צַבָּעִים (צבעי אריגים), שמערבים בו סובין, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, עיסה שעושים מחיטי בוסר שהושרו במים, ומשמשת לספיגת זוהמה מתבשילים; וְקוֹלָן (דבק) שֶׁל סוֹפְרִים, שעשוי מבצק.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים (תמרוקים ותכשירי איפור), שיש בהם חמץ. ואין הלכה כרבי אליעזר.
זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח.
זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן והחמיץ, אף שאינו לחם חמץ ממש – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עליו בַּפֶּסַח משום 'בל ייראה' ו'בל יימצא'.
הֲרֵי אֵלּוּ בְּאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת.
הֲרֵי אֵלּוּ שנמנו קודם בְּאַזְהָרָה (באיסור לא תעשה), וְאולם אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת ("כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל", שמות יב,טו) אם אוכל אותם.
בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵיבָה;
בָּצֵק חמץ שֶׁנמצא בְּסִדְקֵי עֲרֵיבָה (כלי עץ גדול שלשים בו);
אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד – חַיָּיב לְבַעֵר, וְאִם לֹא – בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ.
אִם יֵשׁ בצק בשיעור כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד – חַיָּיב לְבַעֵר אותו, מפני שיש בו חשיבות, וְאִם לֹא – בָּטֵל הבצק בְּמִיעוּטוֹ לערבה, ואינו צריך לבער אותו.
וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוּמְאָה;
וְכֵן לְעִנְיַן דיני הַטּוּמְאָה והטהרה, כשנגע שרץ טמא בבצק זה בפסח, אם יש בבצק כזית – אינו בטל לערבה, ולכן הוא חוצץ בין הטומאה לערבה. ואם אין בו כזית – בטל לערבה ואינו חוצץ.
אִם מַקְפִּיד עָלָיו – חוֹצֵץ, וְאִם רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ – הֲרֵי הוּא כָּעֲרֵיבָה.
ובשאר ימות השנה, אִם הוא מַקְפִּיד עָלָיו, על הבצק, שאינו רוצה בו – חוֹצֵץ הבצק בין הטומאה לכלי; וְאִם רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ של הבצק באותו מקום – הֲרֵי הוּא נדון כָּעֲרֵיבָה עצמה, ואינו חוצץ.
בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהֶחְמִיץ – הֲרֵי זֶה אָסוּר.
בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, שלא ניכרים בו סימני חימוץ, כחרש (חרש-אילם) שאינו מדבר; אִם יֵשׁ בצק כַּיּוֹצֵא בּוֹ, שנילוש באותה שעה, שֶׁהֶחְמִיץ – הֲרֵי זֶה אָסוּר, וצריך לבער אותו.
כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְּטוּמְאָה בְּיוֹם טוֹב?
כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְּטוּמְאָה בְּיוֹם טוֹב של פסח? כלומר, כיצד מפרישים 'חלה' מעיסה טמאה? שהרי חלה טמאה אינה ראויה לאכילה אלא רק לשרפה, ואסור לשרוף דבר שאינו לצורך אכילה ביום טוב. אך אם יפריש אותה ויניח עד מוצאי החג – תחמיץ העיסה!
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא תִּקְרָא לָהּ שֵׁם, עַד שֶׁתֵּאָפֶה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא תִּקְרָא לָהּ האישה שֵׁם, כלומר לא תפריש חלה עַד שֶׁתֵּאָפֶה העיסה, ולא יהיה חשש שתחמיץ עוד, ואז תפריש ממנה חלה. וכן הלכה.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: תַּטִּיל בְּצוֹנֵן.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: תפריש חלה מן העיסה, ותַטִּיל את החלה בְּצוֹנֵן, במים קרים, כדי שלא תחמיץ עד למוצאי החג.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמּוּזְהָרִים עָלָיו בְּ׳בַל יֵרָאֶה׳ וּבְ׳בַל יִמָּצֵא׳. אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה וּמַנְּחַתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה – הֶחֱמִיצָה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: חלה שאדם מפריש מעיסתו – לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמּוּזְהָרִים עָלָיו בְּ'בַל יֵרָאֶה' וּבְ'בַל יִמָּצֵא', כיוון שכבר אינה שלו יותר, אלא היא הקדש. אֶלָּא, לפיכך, כך תעשה האישה: מַפְרְשַׁתָּה את החלה וּמַנְּחַתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה בינתיים – הֶחֱמִיצָה.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁלשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת, וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁלשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת (בו זמנית), כל אחת את עיסתה, וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ, ואין לחשוש שעד שתסיים הראשונה לאפות יחמיץ בצקן של האחרות.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין עושים כן, אלא שָׁלֹש נָשִׁים עוֹסְקוֹת כל הזמן בַּבָּצֵק, כל אחת בשלב אחר, כדי שלא להביא לחימוץ, אַחַת לָשָׁה את העיסה, וְאַחַת עוֹרֶכֶת (מסדרת) את הבצק בצורת פת, וְאַחַת אוֹפָה. והלכה כחכמים.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא כָּל הָעֵצִים וְלֹא כָּל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין.
וכן רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר על דברי רבן גמליאל: לֹא כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא כָּל הָעֵצִים וְלֹא כָּל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין, שיש הבדל בין תנור חם לתנור צונן, ובין עצים יבשים שבוערים מהר לבין עצים לחים, ובין נשים זריזות לאלו שאינן זריזות, וממילא אי אפשר להגדיר מידה קבועה לזמן האפייה בתנור ולסמוך על כך.
זֶה הַכְּלָל: תָּפַח – תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵן.
ומוסיפים, זֶה הַכְּלָל אמרו חכמים בעניין זה: תָּפַח הבצק, וקרוב להחמיץ – תִּלְטוֹשׁ (תחליק) את פניו בְּצוֹנֵן, במים צוננים, כדי שלא יחמיץ.
שִׂיאוּר – יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר.
שִׂיאוּר, בצק שהחמיץ רק במקצת – יִשָּׂרֵף, שמצווה לבער אותו, וְאולם הָאוֹכְלוֹ פָּטוּר מעונש על אכילת חמץ, משום שעדיין אינו חמץ גמור.
סִידּוּק – יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּיב כָּרֵת.
סִידּוּק, בצק שנסדקו פניו – יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ במזיד חַיָּיב כָּרֵת כדין אוכל חמץ בפסח.
אֵיזֶהוּ שִׂיאוּר? כְּקַרְנֵי חֲגָבִים.
אֵיזֶהוּ שִׂיאוּר? כאשר נראו על פני הבצק סדקים דקים כְּקַרְנֵי חֲגָבִים, אחד לכאן ואחד לכאן;
סִידּוּק – שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָּזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
ואילו סִידּוּק הוא שיש בו סדקים מרובים, עד שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָּזֶה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּיב כָּרֵת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ במזיד חַיָּיב כָּרֵת, שאם נסדק מלמעלה ודאי שהחמיץ מבפנים.
וְאֵיזֶהוּ שִׂיאוּר? כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָּנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו.
וְאֵיזֶהוּ שִׂיאוּר שפטור על אכילתו? כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָּנָיו, הלבין מראהו כְּמראה פניו של אָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו מרוב פחד. והלכה כחכמים.
אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת –
אַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, ולא ניתן לשרוף את החמץ –
מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל, כל החמץ, בין חולין ובין תרומה המיועדת לכהנים, מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, חוץ ממה שצריך לאכול ביום השבת עצמו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּזְמַנָּן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מבערים הכול בִּזְמַנָּן, בשבת, על ידי זריקה או הפקר.
רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: תְּרוּמָה – מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְחוּלִּין – בִּזְמַנָּן.
רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: תְּרוּמָה מבערים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, חוץ מן המיועד לשבת, שהרי מן הסתם לא יימצאו לה אוכלים נוספים, וְחוּלִּין בִּזְמַנָּן.
הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּבֵית חָמִיו,
הַהוֹלֵךְ בארבעה עשר בניסן לִשְׁחוֹט אֶת קרבן פִּסְחוֹ במקדש, וְכן ההולך לָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְכן לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּבֵית חָמִיו,
וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ;
וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ;
אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ – יַחֲזוֹר וִיבַעֵר.
אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר מיד לביתו וּלְבַעֵר את החמץ וְאחר כך לַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ – יַחֲזוֹר וִיבַעֵר.
וְאִם לָאו – מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ.
וְאִם לָאו שלא יספיק לחזור ולבער – מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ, שהרי מן התורה אף ביטול בלבד מועיל.
לְהַצִּיל מִן הַנָּכְרִים [ ספרים אחרים: הַגַּיִיס], וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵיקָה, וּמִן הַמַּפּוֹלֶת – יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ.
וההולך לְהַצִּיל ישראל מִן הַנָּכְרִים המתנפלים עליהם, [ספרים אחרים: הַגַּיִיס, גדוד צבא], וּמִן הַנָּהָר שגאה ושטף, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵיקָה, וּמִן הַמַּפּוֹלֶת – אינו חוזר, אלא יְבַטֵּל החמץ בְּלִבּוֹ.
וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת – יַחֲזוֹר מִיָּד.
וְאם הלך לִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, לעשות את החג מחוץ לביתו, בדבר שאין בו צד מצווה – יַחֲזוֹר מִיָּד לביתו ויבער את החמץ.
וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלִַם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קוֹדֶשׁ;
וְכֵן כיוצא בזה אמרו לגבי מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלִַם בזמן המקדש, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קוֹדֶשׁ שנפסל עם יציאתו מחוץ לתחומי ירושלים, ויש לשרפו ליד המקדש;
אִם עָבַר צוֹפִים – שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ.
אִם עָבַר צוֹפִים, מקום שממנו עוד אפשר לראות את ירושלים, ומשעבר שוב אינו יכול לראותה – שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ (במקום שנזכר בו).
וְאִם לָאו – חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.
וְאִם לָאו, שלא הרחיק ללכת כל כך – חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה (המקדש) מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, עצים של הקדש המיועדים למזבח.
וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: זֶה וָזֶה בְּכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּשַׂר קוֹדֶשׁ – בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ – בְּכַבֵּיצָה.
שואלים: וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין, מהו שיעור חמץ או בשר קודש, שיש לחזור בעבורו כדי לשרוף אותו? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: זֶה וָזֶה, גם חמץ וגם בשר קודש – בְּכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה – בְּכַזַּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שיש לחלק: בְּשַׂר קוֹדֶשׁ חוזרים עליו בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ חוזרים עליו אם יש בו בְּכַבֵּיצָה. והלכה כחכמים.