חזור
פסחים
פרק בכָּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָּר לֶאֱכוֹל – מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה, לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמוּתָּר בַּהֲנָאָתוֹ.
כָּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָר עדיין לֶאֱכוֹל חמץ, עד סוף השעה החמישית של היום, שכהן מותר באכילת תרומה (כדעת רבן גמליאל לעיל פ״א מ״ה) – מַאֲכִיל אדם חמץ לַבְּהֵמָה, לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת שברשותו, וּמוֹכְרֹו לַנָּכְרִי, וּמוּתָּר בּכל הֲנָאָתוֹ.
עָבַר זְמַנּוֹ – אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם.
עָבַר זְמַנּוֹ, זמן אכילת חמץ – אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, בכל הנאה שהיא מן החמץ, וְאף לֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא על ידי שְׂרֵיפָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לאו דווקא, אלא אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל אותו לַיָּם. והלכה כחכמים.
חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח – מוּתָּר בַּהֲנָאָה,
חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח ברשות ישראל – מוּתָּר בַּהֲנָאָה,
וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל – אָסוּר בַּהֲנָאָה,
וְאילו חמץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שעבר עליו הפסח – אָסוּר בַּהֲנָאָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאוֹר".
שֶׁנֶּאֱמַר: ״ולֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר" (שמות יג,ז), ומשם דייקו חכמים: דווקא חמץ שלך ("לך") אסור שיהיה ברשותך, ולכן אם עבר עליו הפסח – אסור בהנאה גם לאחר הפסח. אבל חמץ של גוי, שאין מצווה לבערו – לא נאסר אחר הפסח.
נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ – אַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה.
נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל כסף עַל חֲמֵצוֹ, שהישראל נתן לו לפני הפסח חמץ כעירבון, שאם לא יפרע לו את חובו יהיה החמץ שלו; אם לא פרע הישראל את חובו – אַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר החמץ בַּהֲנָאָה, כיוון שהתברר הדבר שבפסח כבר לא היה שייך לישראל.
וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ – אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה.
וְאילו יִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, שהנכרי נתן חמץ לישראל כעירבון, ולא פרע לבסוף את החוב – אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר החמץ בַּהֲנָאָה, שכיוון שהתברר שהחמץ היה של הישראל בפסח, דינו כחמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה.
חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת – הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר.
חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת – הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר, ואין צורך לחפור ולהוציאו משם כדי לבערו.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מגביל את הדבר ואוֹמֵר: כָּל זמן שהחמץ נמצא במקום שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו ולהוציא אותו – הוא כמבוער. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח,
הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח, כגון לחם העשוי מחיטים של תרומה, המיועדת לכהנים;
בְּשׁוֹגֵג – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ.
אם היה זה בְּשׁוֹגֵג, שלא ידע שהיא תרומה – מְשַׁלֵּם לכהנים קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, כלומר משיב אוכל חולין בכמות התרומה שאכל ועוד חמישית כדין האוכל תרומה בשוגג, שהרי כך ציוותה התורה: ״וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ״ (ויקרא כב,יד).
בְּמֵזִיד – פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים.
אבל אם אכל בְּמֵזִיד, שידע שהוא אוכל תרומה, שלא חייבה אותו התורה בקרן וחומש, אבל חייב לשלם לכהנים את שוויים ככל גזלן – פָּטוּר במקרה זה מִתַּשְׁלוּמִים על התרומה שגזל מהם, וכן מִדְּמֵי עֵצִים, שאם הייתה זו תרומה טמאה, שאסורה באכילה ומותר ליהנות ממנה רק כעצים להסקה – פטור מלשלם לכהנים את שוויה כחומר הסקה. וטעם הדבר, שהרי חמץ בפסח אסור בהנאה, ואין לו כל ערך כספי.
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח: בַּחִיטִּים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכּוּסְּמִין, וּבַשִּׁיפוֹן, וּבְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל.
אֵלּוּ דְּבָרִים ממיני התבואה שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בליל ראשון של פֶּסַח אם עשה מהם מצה: בַּחִיטִּים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכּוּסְּמִין, וּבַשִּׁיפוֹן, וּבְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל.
וְיוֹצְאִין בַּדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה.
וְיוֹצְאִין ידי חובה אף במצה העשויה מתבואת דְּמַאי, שנקנתה מעם הארץ ויש ספק אם היא מעושרת; וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן של הלוי שֶׁנִּטְּלָה ממנו תְּרוּמָתוֹ, תרומת מעשר הניתנת לכהן; וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי או הֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ ויצאו לחולין; וְהַכֹּהֲנִים יוצאים ידי חובה בַּמצה שהם עושים מן החַלָּה שנותנים להם כתרומה מן העיסה, וּבַתְּרוּמָה שנותנים להם מן התבואה, שהרי להם היא מותרת באכילה. אך מי שאינם כהנים אינם יוצאים ידי חובה במצה כזו.
אֲבָל לֹא בַּטֶּבֶל, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.
אֲבָל אין יוצאים ידי חובה לֹא במצה שנעשתה מתבואת טֶבֶל, שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלּא נִטְּלָה ממנו תְּרוּמָתוֹ, תרומת המעשר המיועדת לכהנים; וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלּא נִפְדּוּ.
חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ – אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן; עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק – יוֹצְאִין בָּהֶן.
חַלּוֹת תּוֹדָה, חלות מצה שמביאים כחלק מקרבן התודה, וכן רְקִיקֵי נָזִיר, רקיקי מצה שהנזיר מביא עם קרבנו בסיום הנזירות; אם עֲשָׂאָן אדם לְעַצְמוֹ, כדי להביאן עם קרבנו – אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן ידי חובת מצה, כיוון שעשאן לצורך הקרבן, ולא לשם מצוות אכילת מצה. אבל אם עֲשָׂאָן כדי לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק לאנשים הצריכים חלות ורקיקים לקרבנם – יוֹצְאִין בָּהֶן אף ידי חובת מצה בפסח, כיוון שכוונתו להשתמש בהן בעצמו לפסח, אם לא יצליח למכור אותן לאחרים.
וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח: בַּחֲזֶרֶת, וּבָעוּלְשִׁין, וּבַתַּמְכָא, וּבַחַרְחֲבִינָא, וּבַמָּרוֹר.
וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח לשם מרור: בַּחֲזֶרֶת, וּבָעוּלְשִׁין, ובַתַּמְכָא, וּבַחַרְחֲבִינָה, וּבַמָּרוֹר.
יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְּבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבוּשָּׁלִין.
יוֹצְאִין בָּהֶן ידי מצוות אכילת מרור, בֵּין שהיו לַחִין בֵּין שהיו יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְּבוּשִׁין במים או בחומץ, וְלֹא שְׁלוּקִין (מבושלים בישול מועט) וְלֹא מְבוּשָּׁלִין.
וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בְּקֶלַח שֶׁלָּהֶן, וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּש שֶׁנִּפְדּוּ.
וירקות אלה כולם יחד מִצְטָרְפִין לְשיעור כַּזַּיִת מרור שאדם חייב לאכול בליל הפסח, ואין צורך לאכול כזית דווקא מאחד מהן. וְיוֹצְאִין ידי חובה בְּקֶלַח (ב׳גזע׳) שֶׁלָּהֶן, ולאו דווקא בעלים. ויוצאים ידי חובה גם בַּדְּמַאי, בירק שנקנה מעם הארץ ויש ספק אם הוא מעושר, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, תרומת המעשר שניתנת לכהן, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ (כמבואר במשנה הקודמת).
אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמּוּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין.
אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמּוּרְסָן (הפסולת הגסה של הקמח) במים לַתַּרְנְגוֹלִים, שמא יחמיץ, אֲבָל חוֹלְטִין (נותנים אותו במים רותחים), וכך אינו מחמיץ.
הָאִשָּׁה לֹא תִּשְׁרֶה אֶת הַמּוּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָה לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ.
הָאִשָּׁה לֹא תִּשְׁרֶה אֶת הַמּוּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ (להשתמש בו לשפשף את עורה), אֲבָל שָׁפָה (משפשפת) הִיא את המורסן בִּבְשָׂרָהּ כשהוא יָבֵשׁ, ואפילו היה בשרה לח מן המים.
לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִיטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַּפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת.
וכן אמרו: לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִיטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ (פצעו) בַּפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת על ידי לעיסה ורוק.
אֵין נוֹתְנִין קֶמַח לְתוֹךְ חֲרוֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל. וְאִם נָתַן – יֹאכַל מִיָּד, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.
אֵין נוֹתְנִין קֶמַח לְתוֹךְ חֲרוֹסֶת (מִטבל עשוי ירקות או פירות מרוסקים עם חומץ ותבלינים), אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, שמא יחמיץ הקמח. וְאִם נָתַן – יֹאכַל מִיָּד לפני שיחמיץ, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר לאכול, אפילו מיד, שמא החמיץ.
אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח, לֹא בְּמַשְׁקִין וְלֹא בְּמֵי פֵירוֹת, אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָּהֶן.
ואגב כך מוסיפים: אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת קרבן הַפֶּסַח לֹא בְּמַשְׁקִין וְלֹא בְּמֵי פֵירוֹת, שנאמר: ״אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ״ (שמות יב,ט), אֲבָל סָכִין אותו (בכמות מעטה) בשעת צלייתו, וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָּהֶן (בכמות מרובה) בשעת האכילה.
מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם יִשָּׁפְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין.
מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם (אופה), שהוא רוחץ בהם את ידיו תוך כדי הלישה או רוחץ בהם את הכלים, יִשָּׁפְכוּ ולא ישתמשו בהם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין, בגלל הקמח המעורב בהם.