עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה – לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.

עַרְבֵי פְסָחִים, ארבעה עשר בניסן, סָמוּךְ לזמן מִנְחָה – לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, כדי שיוכל לאכול בלילה את המצה לתיאבון.

וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב.

וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל בליל הפסח עַד שֶׁיָּסֵב, על מיטה או כר, כשהוא מוטה על צדו השמאלי, ושולחן לפניו, כדרך שהיו נוהגים העשירים ובני החורין.

וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִילּוּ מִן הַתַּמְחוּי.

וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ (לא ימזגו לפניו פחות) מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִילּוּ הוא עני שבעניים המתפרנס מִן הַתַּמְחוּי (קערה גדולה, שהיו אוספים בה מזונות ומחלקים לעניים).

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן,

מָזְגוּ לוֹ לבעל הבית כּוֹס רִאשׁוֹן כדי לומר עליו קידוש, שמצווה לקדש את היום על היין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ תחילה עַל הַיּוֹם, ברכת הקידוש המסיימת ב״מקדש ישראל והזמנים״, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן ברכת הנהנין ("בורא פרי הגפן").

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם. והלכה כדבריהם.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו, לפני בעל הבית, את השולחן ועליו ירקות עם מִטְבָּל (חומץ וכדומה) שהיו רגילים לאכול לפני הסעודה העיקרית. מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת (חסה), טובל במִטְבָּל ואוכל, וחוזר וטובל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת, כלומר עד אכילת המצה ומה שבא עמה.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרוֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין,

לאחר מכן הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה, וַחֲזֶרֶת למרור, וַחֲרוֹסֶת (מִטְבָּל עשוי ירקות או פירות מרוסקים עם חומץ ותבלינים) וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרוֹסֶת מִצְוָה.

ומעירים, שנהגו להביא חרוסת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרוֹסֶת מִצְוָה אלא מנהג בלבד.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: מִצְוָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: חרוסת מִצְוָה היא מדברי חכמים.

וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח.

וּבַמִּקְדָּשׁ, כשהיה קיים, והיו מקריבים בו קרבן פסח, הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל קרבן פֶּסַח (ואף את קרבן החגיגה הנאכל עמו) לקיים את הכתוב: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט,יא).

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן – אָבִיו מְלַמְּדוֹ.

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל את אָבִיו על השוני בין מנהגי ליל פסח למנהגי שאר הלילות. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן לשאול מעצמו – אָבִיו מְלַמְּדוֹ לשאול.

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה – כּוּלּוֹ מַצָּה?

וכך הוא נוסח השאלות: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, כפי רצוננו, ואילו הַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלּוֹ מַצָּה?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה – מָרוֹר?

ועוד נשתנה: שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, ואילו הַלַּיְלָה הַזֶּה מקפידים לאכול מָרוֹר?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבוּשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה – כּוּלּוֹ צָלִי?

ובזמן המקדש שואלים: שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי או שָׁלוּק (מבושל מעט) או מְבוּשָּׁל כפי רצוננו, ואילו הַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלּוֹ צָלִי?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה – שְׁתֵּי פְעָמִים?

ועוד, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין ירק (בחומץ וכדומה) פַּעַם אַחַת, ואילו הַלַּיְלָה הַזֶּה מטבילים שְׁתֵּי פְעָמִים – אחת לפני הסעודה (ראו משנה ב) ואחת בתוכה – באכילת המרור?

וּלְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ.

וּלְפִי דַּעְתּוֹ ויכולתו שֶׁל הבֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ את התשובות לשאלותיו – כולן או חלקן, בקיצור או בפירוט, ואת עניינה של יציאת מצרים. וכיצד עושה זאת?

מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח. וְדוֹרֵשׁ מֵ״אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי״, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ.

מַתְחִיל בִּגְנוּת, במצב המגונה שהיו בו ישראל בתחילה, וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח, בטובה שהביא הקדוש ברוך על ישראל. וְדוֹרֵשׁ, קורא ומפרש, את פרשת מקרא הביכורים מֵ"אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי" (דברים כו,ה) עַד שֶׁיִּגְמוֹר לדרוש את כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ, שיש בה סיפור גלות מצרים והגאולה עד ההגעה לארץ ישראל (שם פסוק ט).

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר;

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בּליל הפֶּסַח והסביר את עניינם – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: קרבן הפֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.

פֶּסַח – עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם.

פֶּסַח מביאים – עַל שׁוּם (מפני) שֶׁפָּסַח (דילג) הַמָּקוֹם (הקדוש ברוך הוא) עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בעת מכת בכורות, שנאמר: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב,כז).

מַצָּה – עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם.

מַצָּה מביאים – עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, שנאמר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שם פסוק לט).

מָרוֹר – עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם.

מָרוֹר – עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שנאמר: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שם א,יד).

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

ועוד יש לומר: בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא עצמו יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג,ח), הרי שבכל דור אומר אדם "עשה ה' לי" ולא "לאבותיי".

"לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּיבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּיסִּים הָאֵלּוּ; הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵירוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵילָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאוּלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ".

ומסיים: לְפִיכָךְ, אֲנַחְנוּ חַיָּיבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּיסִּים הָאֵלּוּ; הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵירוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵילָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאוּלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ. ופותחים באמירת חלקו הראשון של ההלל, בפסוק "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" (תהלים קיג,א).

עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר?

עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר את ההלל בשלב זה?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד “אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה".

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד “אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ־יָהּ" (תהלים קיג,ט), סוף הפרק הראשון של ההלל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד "חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם".

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד "חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם" (תהלים קיד,ח), סוף הפרק השני. וכן הלכה.

וְחוֹתֵם בִּגְאוּלָּה.

וממשיכה המשנה: וְחוֹתֵם (מסיים) את ההגדה בִּברכה על הגְּאוּלָה.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: "אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם", וְלֹא הָיָה חוֹתֵם.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: “ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם", ולֹא הָיָה מסיים וחוֹתֵם ב"ברוך אתה ה' גאל ישראל".

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: “כֵּן ה׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵינוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים כו׳״, עַד "בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל".

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שיש להוסיף בברכה בקשה וחתימה, כך: “כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים, הַבָּאִים לִקְרָאתֵינוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו, בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל". וכאן שותה את הכוס השנייה שמזגו לו לפני שהתחיל בהגדה (משנה ד). והלכה כדברי רבי עקיבא.

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שְׁלִישִׁי – מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ.

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שְׁלִישִׁי של יין – מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ (ברכת המזון) כלומר שותה אותה בסיום הברכה.

רְבִיעִי – גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר.

מזגו לו כוס רְבִיעִי – גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל (עד סוף מזמור קיח בתהלים), שאת חלקו הראשון כבר אמר לפני הסעודה. וְאוֹמֵר עָלָיו, על הכוס הרביעית, גם את בִּרְכַּת הַשִּׁיר, ושותה אותה לאחר הברכה.

בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת – יִשְׁתֶּה.

בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ שקבעו חכמים, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יין – יִשְׁתֶּה,

בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי – לֹא יִשְׁתֶּה.

אולם בֵּין כוס שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי, כלומר לאחר סיום האכילה וברכת המזון, לפני שגמר את ההלל ואמר את ברכת השיר – לֹא יִשְׁתֶּה.

וְאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.

וְאֵין מַפְטִירִין (מסיימים) אַחַר אכילת בשר הַפֶּסַח באכילת אֲפִיקוֹמָן, מיני מתיקה שרגילים להביא בדרך כלל לאחר הסעודה.

יָשְׁנוּ מִקְצָתָן – יֹאכְלוּ; כּוּלָּן – לֹא יֹאכְלוּ.

יָשְׁנוּ רק מִקְצָתָן של הסועדים באמצע אכילת הפסח, והתעוררו – יֹאכְלוּ מן הפסח. אבל אם ישנו כּוּלָּן – לֹא יֹאכְלוּ עוד.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִתְנַמְנְמוּ – יֹאכְלוּ; נִרְדְּמוּ – לֹא יֹאכְלוּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר חלוקה אחרת: נִתְנַמְנְמוּ – יֹאכְלוּ מן הפסח, אולם אם נִרְדְּמוּ – לֹא יֹאכְלוּ.

הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.

הַפֶּסַח שנותר אַחַר חֲצוֹת הלילה, שהוא סוף זמן אכילתו, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם של מי שנוגע בו, שכך גזרו חכמים כדי שלא יותירו ממנו, שנאמר: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (שמות יב,י).

הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר – מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.

וכן אמרו חכמים: הַפִּגּוּל, קרבן שנפסל במחשבה פסולה של הכהן המקריב אותו, וְהַנּוֹתָר, קרבן שנותר לאחר זמנו, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם מדברי סופרים.

בֵּירֵךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח – פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּירֵךְ אֶת שֶׁל זֶבַח – לֹא פָּטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

אם בֵּירֵךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח, “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח״ – פָּטַר בברכה זו אֶת ברכתו שֶׁל הזֶבַח, כלומר ‘חגיגת ארבעה עשר׳ הנאכלת עמו (ראו פ״ו מ״ג), ואינו צריך לברך עליה בפני עצמה. אבל אם בֵּירֵךְ אֶת הברכה שֶׁל זֶבַח “אשר קידשנו... על אכילת הזבח״ – לֹא פָּטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, וצריך לברך ברכה נוספת על אכילתו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא זוֹ פּוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פּוֹטֶרֶת זוֹ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא ברכה זוֹ פּוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פּוֹטֶרֶת זוֹ, וצריך לברך על כל קרבן בפני עצמו. והלכה כדבריו.