Pesachim 1

חזור

פסחים

פרק א

אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִים אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר.

אוֹר לְיום אַרְבָּעָה עָשָׂר לחודש ניסן, כלומר בלילה שלפניו, בּוֹדְקִים (מחפשים) אֶת הֶחָמֵץ בבית לְאוֹר הַנֵּר.

כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ – אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה.

ומוסיפים: כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ בדרך כלל, כגון מחסן, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה.

וְלָמָּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף? מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ.

וְשואלים: שאם כן לָמָּה אָמְרוּ חכמים ראשונים שצריך לבדוק שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של חביות יין בַּמַּרְתֵּף, והרי אין מכניסים שם חמץ? ועונים: שאכן מדובר במָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ לפעמים.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָּל הַמַּרְתֵּף.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צריך לבדוק שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של חביות עַל פְּנֵי כָּל הַמַּרְתֵּף, וכגון מרתף שמסודר שורות של חביות זו על גבי זו, צריך לבדוק בכל שכבת החביות העליונה וגם בכל החביות שבחזית מלמטה עד למעלה (איור א).

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: די לבדוק את שְׁתֵּי השׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת, שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת שביניהן (איור ב). והלכה כבית הלל.

אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּרְרָה חוּלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת, וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּרְרָה חוּלְדָּה חמץ מִבַּיִת שעדיין לא נבדק לְבַיִת שנבדק, או שמא גררה חמץ מִמָּקוֹם שמכניסים בו חמץ לְמָקוֹם שאין מכניסים בו חמץ (ששנינו במשנה א שאינו צריך בדיקה);

דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר – אֵין לַדָּבָר סוֹף.

דְאִם (שאם) כֵּן אתה חושש, יש גם לחשוש שמא גררה מֵחָצֵר בדוקה לְחָצֵר שאינה בדוקה, ואף מֵעִיר אחת לְעִיר אחרת, ואם כן אֵין לַדָּבָר סוֹף, שאין בדיקה שאפשר לסמוך עליה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין את החמץ אוֹר לאַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית (בבוקר), וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר (כילוי החמץ), בשעה השישית של היום (להלן משנה ד).

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בָּדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר – יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בָּדַק אוֹר לאַרְבָּעָה עָשָׂר – יִבְדּוֹק בְּיום אַרְבָּעָה עָשָׂר עצמו, כולו.

לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד.

ואם לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, בחול המועד הפסח.

לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד – יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד.

ואם לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד – יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד, כדי לבערו, שהרי חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה.

וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִינְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.

וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר מן החמץ לצורכו ליום המחרת, ששורפים בו את החמץ, יַנִּיחֶנּוּ בְּצִינְעָא, במקום סתר, שאין חשש שייטלו אותו משם, כְּדֵי שֶׁלּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה נוספת אַחֲרָיו, אם לא ימצאנו במקומו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִין את החמץ כָּל חָמֵשׁ (שעה חמישית) של יום ארבעה עשר בניסן, וְשׂוֹרְפִין אותו מיד בסיום זמן זה, והיינו בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ (שעה ששית).

וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכְלִין – כָּל אַרְבַּע (שעה רביעית). וְתוֹלִין, כלומר משאירים את החמץ במקומו, לא אוכלים ולא שורפים – כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין – בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. וכן הלכה.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת וּמוּנָּחוֹת עַל גַּג הָאִיצְטַבָּא;

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הביא ראיה לדבריו, שכך היו נוהגים בערב פסח במקדש: שְׁתֵּי חַלּוֹת (חמץ) שֶׁל קרבן תּוֹדָה שהיו פְּסוּלוֹת להקרבה, והיו מוּנָּחוֹת עַל גַּג הָאִיצְטַבָּא (שדרת עמודים מקורה) שהייתה בהר הבית, שימשו כסימן לעם.

כָּל זְמַן שֶׁמּוּנָּחוֹת – כָּל הָעָם אוֹכְלִים. נִיטְּלָה אַחַת – תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִיטְּלוּ שְׁתֵּיהֶן – הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שוֹרְפִין.

כָּל זְמַן שֶׁשתי החלות מוּנָּחוֹת על האצטבא – כָּל הָעָם אוֹכְלִים עדיין חמץ. נִיטְּלָה אַחַת מהן – תּוֹלִין, כלומר: לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִיטְּלוּ שְׁתֵּיהֶן – הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שׂוֹרְפִין.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חוּלִּין נֶאֱכָלִים כָּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה – כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מאכלי חמץ חוּלִּין (של חול, שאין בהם קדושה מיוחדת) נֶאֱכָלִים כָּל אַרְבַּע (השעה הרביעית), וּתְרוּמָה המיועדת לכהנים, ויש בה קדושה, נאכלת גם כָּל חָמֵשׁ (השעה החמישית), כדי שלא יצטרכו לשרוף אותה, שיש איסור לגרום לה הפסד. וְשׂוֹרְפִין הכול בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְולַד הַטּוּמְאָה, עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים (הממונה על הכוהנים בבית המקדש) אוֹמֵר: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מאז ומעולם, לֹא נִמְנְעוּ הכהנים במקדש מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר (בשר הקרבנות) שֶׁנִּטְמָא בִּוְולַד הַטּוּמְאָה, יחד עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ של הבשר שנטמא בוולד הטומאה, כשהם נוגעים זה בזה, וכגון 'שלישי לטומאה' שנגע ב'ראשון לטומאה' ונעשה 'שני לטומאה'.

הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם, בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִּטְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ.

הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא על דברי רבי חנינא סגן הכהנים וְאָמַר: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן של תרומה שֶׁנִּפְסַל (שנטמא) במגע אדם טְבוּל יוֹם, שטבל היום מטומאתו, ועד צאת הכוכבים דינו כ׳שני לטומאה׳. אדם זה עושה את השמן ׳שלישי לטומאה׳, ובכל זאת לא נמנעו מלהדליק את השמן בְּתוך נֵר שֶׁנִּטְמָא בּמגע אדם טְמֵא מֵת, שהוא ׳אב הטומאה׳, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ של השמן.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בַּפֶּסַח.

בהמשך לכך אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִדִּבְרֵיהֶם של רבי חנינא סגן הכוהנים ושל רבי עקיבא לָמַדְנוּ שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה יחד עִם התרומה הַטְּמֵאָה בַּפֶּסַח, בביעור החמץ, על אף שהיא נוגעת בה ובכך מטמאת אותה, מפני שהיא עומדת לשרפה ואין איסור לטמא אותה.

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה.

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה, (אין להשוות את הדברים), שהרי מדבריהם רק למדנו שמותר להוסיף טומאה לתרומה שהיא כבר טמאה, אבל אין ללמוד מכאן שמותר לטמא תרומה טהורה ואפילו עומדת לשרפה.

וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ.

ומוסיף רבי יוסי: וכן מוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אף על פי שיש ביניהם מחלוקת בעניינים אלה, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ תרומה טהורה לְעַצְמָהּ, וְזוֹ הטמאה לְעַצְמָהּ.

עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה;

עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל התרומה הַתְּלוּיָה (הטמאה מספק) וְעַל התרומה הַטְּמֵאָה.

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ.

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מותר לשרוף את שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת. והלכה כרבי יוסי.