וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד:

וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין, מותרים להסתפר בּחול המּוֹעֵד:

הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְהַמְנוּדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהוּתַּר, וְהַנָּזִיר, וְהַמְּצוֹרָע הָעוֹלֶה מִטּוּמְאָתוֹ לְטַהֲרָתוֹ.

הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, ממקום רחוק, בחול המועד או סמוך לחג, והבא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה, שהיה שבוי ביד שודדים, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, בית הסוהר, וְכן הַמְנוּדֶּה על ידי חכמים ואסור בתספורת, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים את הנידוי בחול המועד. וְכֵן מִי שנדר נדר שלא יסתפר שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם, בא לפני חכם שיתיר את נדרו וְהוּתַּר בחול המועד. וְכן הַנָּזִיר, שאסור בתספורת, ונגמר זמן נזירותו בחול המועד, וְכן הַמְּצוֹרָע הָעוֹלֶה מִטּוּמְאָתוֹ לְטַהֲרָתוֹ במועד, שצריך לגלח את כל שערו (ויקרא יד,ט).

וְאֵלּוּ מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד: הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַמְנוּדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהוּתַּר;

וְאֵלּוּ מְכַבְּסִין בהיתר בַּמּוֹעֵד: הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְכן הַמְנוּדֶּה, שאסור בכיבוס, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים את נידויו, וְכֵן מִי שנדר שלא לכבס שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם על נדרו וְהוּתַּר.

מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם וּמִטְפְּחוֹת הַסַּפָּרִים וּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָג;

ועוד התירו לכל אדם לכבס מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם (שמקנחים בהן ידיים) וכן מִטְפְּחוֹת הַסַּפָּרִים, שמניחים על המסתפרים בשעת התספורת, וּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָג, מגבות רחצה, שכל אלה מתלכלכות תדיר, ומכבסים אותן באופן יום-יומי.

הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת וְהַנִּדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת, וְכָל הָעוֹלִין מִטּוּמְאָה לְטָהֳרָה – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין.

הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת וְהַנִּדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת, שבגדיהם מתלכלכים, וְכָל שאר הָעוֹלִין, היוצאים, מִטּוּמְאָה לְטָהֳרָה בחול המועד, שצריכים לכבס את בגדיהם כדי לטהרם – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין לכבס.

וּשְׁאָר כָּל אָדָם אֲסוּרִין.

וּשְׁאָר כָּל אָדָם אֲסוּרִין לכבס.

וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד: קִידּוּשֵׁי נָשִׁים, גִּיטִּין וְשׁוֹבָרִין,

וְאֵלּוּ הדברים שכּוֹתְבִין בּחול המּוֹעֵד: קִידּוּשֵׁי נָשִׁים, כשמקדש אישה בשטר שהוא כותב בו: “הרי את מקודשת לי", וגִיטִּין, שטר שבו הבעל מגרש את אשתו, וְשׁוֹבָרִין, קבלות המאשרות פירעון של חוב,

דְּיַיתִּיקִי, מַתָּנָה וּפְרוֹזְבּוּלִין,

דְּיַיתִּיקִי, שטר צוואה, שטר מַתָּנָה, שאדם כותב שהוא נותן דבר מה במתנה לפלוני, וּפְרוֹזְבּוּלִין, שטר שהמלווה כותב בו שהוא מוסר את חובותיו לבית דין, כדי שיוכל לגבות אותם לאחר השמיטה;

אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן,

אִגְּרוֹת שׁוּם, מסמך שכותב בית דין שעשו שומה, הערכה, של נכסים, כגון של נכסי הלווה לצורך גביית החוב, וְאִגְּרוֹת מָזוֹן, מסמך שכותב בית דין שמכר מנכסי המת לצורך מזונות אשתו והבנות;

שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִים,

שְׁטָרֵי חֲלִיצָה, אישור שכותב בית הדין ליבמה שעשתה חליצה ליבם והיא מותרת להינשא לכל אדם; וּשטרי מֵיאוּנִים, ילדה יתומה שהשיאו אותה אמהּ או אחיה יכולה למאן בנישואין ולבטלם (בלי גט), ובית הדין כותב לה שטר ראיה למיאון זה.

וּשְׁטָרֵי בֵירוּרִין, וּגְזֵירוֹת בֵּית דִּין, וְאִגְּרוֹת שֶׁל רְשׁוּת.

וּשְׁטָרֵי בֵירוּרִין, שבהם נכתבת הסכמת בעלי דין לדיון בדרך של בוררות. וּגְזֵירוֹת, פסקים, של בֵּית דִּין, וְאִגְּרוֹת שֶׁל רְשׁוּת, מכתבים רשמיים של השלטונות.

אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד.

אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב, שכותב בהם הלווה שהוא חייב למלווה כך וכך, בּחול המּוֹעֵד.

וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל – הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב.

וְאִם המלווה אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ ללווה, ואינו סומך עליו שלא יכפור בהלוואה לאחר זמן, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ לסופר (כותב השטרות) מַה יֹּאכַל, והוא זקוק לשכר הכתיבה – הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב.

אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, בַּמּוֹעֵד;

אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים, ספרי תורה, ולא תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת בַּמּוֹעֵד.

וְאֵין מַגִּיהִין אוֹת אַחַת, אֲפִילּוּ בְּסֵפֶר עֶזְרָא.

וְאֵין מַגִּיהִין ומתקנים אוֹת אַחַת בספר תורה, אֲפִילּוּ לא בְּסֵפֶר עֶזְרָא שהיה במקדש, ועליו סמכו כל ישראל להעתיק ולהגיה את ספריהם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹתֵב אָדָם תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹתֵב אָדָם תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ בחול המועד.

וְטוֹוֶה עַל יְרֵיכוֹ תְּכֵלֶת לְצִיצִיתוֹ.

וְכן לדעת רבי יהודה, טוֹוֶה עַל יְרֵיכוֹ חוטי תְּכֵלֶת לְצִיצִיתוֹ, אבל אינו טווה כרגיל בפלך.

הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלשָׁה יָמִים קוֹדֶם לָרֶגֶל – בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה;

הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלשָׁה יָמִים קוֹדֶם לָרֶגֶל חג הפסח, חג השבועות, או חג הסוכות, כיוון שהתאבל שלושה ימים קודם הרגל – בָּטְלָה הֵימֶנּוּ, ממנו, גְּזֵרַת שִׁבְעָה, דיני שבעת ימי האבלות שאחר קבורת המת, שאינם חלים ברגל, ואף אינו צריך להשלים אותם לאחר הרגל.

שְׁמֹנָה – בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלשִׁים.

ואם קבר את מתו שְׁמֹנָה ימים קודם הרגל בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלשִׁים, שאינו ממשיך לנהוג לאחר הרגל בדיני אבלות הנוהגים עד מלאת שלושים יום.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: שַׁבָּת – עוֹלָה, וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת; רְגָלִים – מַפְסִיקִין, וְאֵינָן עוֹלִין.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חכמים כלל בעניין זה: שַׁבָּת – עוֹלָה, נחשבת למניין שבעת ימי האבלות, וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת, מבטלת, את האבלות, אלא ממשיך באבל אחרי השבת. ואילו רְגָלִים מַפְסִיקִין את האבלות, אם כבר החל לנהוג אבלות שלושה ימים קודם הרגל, וְאֵינָן עוֹלִין, אינם נחשבים במניין שבעה, שאם נהג פחות משלושה ימי אבלות קודם הרגל (או שמת אחד מקרוביו ברגל) – צריך להשלים שבעת ימי אבלותו אחר הרגל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – עֲצֶרֶת כַּשַּׁבָּת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֲצֶרֶת, חג השבועות, אף שהיא אחד מן הרגלים – דינה כַּשַּׁבָּת, שאינה מפסיקה את האבלות, ועולה למניין שבעת ימי האבלות; מפני שאינה אלא יום אחד, ודינה לעניין זה כראש השנה ויום הכיפורים (אבל בזמן המקדש, מי שלא הקריב את קרבנות החג בעצרת יכול היה להקריבם במשך ששת הימים שאחר החג, וכאילו נמשך החג שבעה ימים).

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים – כָּרְגָלִים.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים נחשבים כָּרְגָלִים, שמפסיקים את האבלות ואינם עולים למניין ימי האבלות, והוא הדין לעצרת אף משחרב המקדש.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עֲצֶרֶת – כָּרְגָלִים, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים – כַּשַּׁבָּת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עֲצֶרֶת לאחר החורבן דינה כָּרְגָלִים, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים נידונים כַּשַּׁבָּת.

אֵין קוֹרְעִין, וְלֹא חוֹלְצִין,

אֵין קוֹרְעִין את הבגד כאבלות על המת בחול המועד, וְלֹא חוֹלְצִין, מגלים, את הכתף;

וְאֵין מַבְרִין, אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת.

וְאֵין מַבְרִין, אוכלים סעודת הבראה, שמאכילים את האבלים לאחר החזרה מן הקבורה, ואוכלים עמם, אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת, כלומר, רק האבלים נוהגים בכל אלה. ואין אחרים משתתפים עמם, כפי שנהוג בשאר ימות השנה;

וְאֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטָּה זְקוּפָה. וְאֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאֵבֶל, לֹא בְּטַבְלָא וְלֹא בְּאִסְקוּטְלָא וְלֹא בְּקָנוֹן, אֶלָּא בְּסַלִּים.

וְאֵין מַבְרִין, מאכילים את הקרובים את סעודת ההבראה, אֶלָּא כשהם יושבים עַל מִטָּה זְקוּפָה, ולא על מיטה כפויה, הפוכה, כפי שעושים בשאר ימות השנה. וְאֵין מוֹלִיכִין את סעודת ההבראה לְבֵית הָאֵבֶל במועד לֹא בְּטַבְלָא, מגש, וְלֹא בְּאִסְקוּטְלָא, קערה, וְלֹא בְּקָנוֹן, כלי רחב עשוי קש, שהם כלים מכובדים, אֶלָּא בְּסַלִּים פשוטים של ערבה קלופה.

וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד. אֲבָל עוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה וּמְנַחֲמִין וּפוֹטְרִין אֶת הָרַבִּים.

וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים, ברכה שאומרים לאבלים ברחוב העיר, לאחר החזרה מבית הקברות, בּחול המּוֹעֵד. אֲבָל עוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה וּמְנַחֲמִין את האבלים, וּפוֹטְרִין אֶת הָרַבִּים שאומרים להם שהם רשאים ללכת לבתיהם לאחר שקיימו מצוות תנחומי אבלים.

אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד;

אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה של המת בָּרְחוֹב, הרחבה המרכזית של העיר, בחול המועד, כדי שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל, להביא ולעורר, אֶת הַהֶסְפֵּד, משום שמחת המועד;

וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד.

וְלֹא מניחים מיטותיהן שֶׁל נָשִׁים ברחוב לְעוֹלָם, ולא רק בחול המועד, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, כבודן של הנשים.

נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת.

נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת, מקוננות במקהלה על המת בשעת הלוויה, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת, מכות בידיהן, על גופן בשעת הקינה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַסְּמוּכוֹת לַמִּטָּה מְטַפְּחוֹת.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַסְּמוּכוֹת ממש לַמִּטָּה מְטַפְּחוֹת.

בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים – מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת,

בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים, שאף הם ימי שמחה, אך אינם ימי חג מן התורה – מְעַנּוֹת ואף מְטַפְּחוֹת.

בָּזֶה וּבָזֶה אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת.

ומוסיפים: בָּזֶה וּבָזֶה, גם במועד, וגם בראשי חדשים בחנוכה ובפורים – אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת.

נִקְבַּר הַמֵּת, לֹא מְעַנּוֹת וְלֹא מְטַפְּחוֹת.

וכן בין בזה ובין בזה, לאחר שנִקְבַּר הַמֵּת, לֹא מְעַנּוֹת וְלֹא מְטַפְּחוֹת.

אֵיזֶהוּ עִינּוּי – שֶׁכּוּלָּן עוֹנוֹת כְּאֶחָת.

ומסבירים: אֵיזֶהוּ עִינּוּי, ששנינו ‘מענות׳ – שֶׁכּוּלָּן עוֹנוֹת, מרימות קולן בקינה כְּאֶחָת.

קִינָה – שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכוּלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר “וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה".

ואיזוהי קִינָה, ששנינו ‘לא מקוננות׳ – שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכוּלָּן עוֹנוֹת, אומרות בקול, אַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה" (ירמיה ט,יט), הרי שקינה – אישה מלמדת את חברתה והיא עונה אחריה.

אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הוּא אוֹמֵר: “בִּלַּע הַמָּוֶת לְנֶצַח, וּמָחָה ה׳ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וגו׳״.

אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הוּא אוֹמֵר: "בִּלַּע הַמָּוֶת לְנֶצַח, וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה׳ דִּבֵּר" (ישעיה כה,ח).