מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו, וְאֵירְעוֹ אֵבֶל אוֹ אוֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלִים – טוֹעֵן קוֹרָה רִאשׁוֹנָה וּמַנִּיחָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו לפני המועד כדרך עושי השמן, שמניחים את הזיתים בכלי גדול (‘מַעֲטָן׳) כדי שיתחממו ויתרככו, והופכים אותם כמה פעמים, ומיד כשהם מוכנים מניחים אותם תחת הקורה כדי לסחוט מהם את השמן; וְאֵירְעוֹ, אירע לו, אֵבֶל, שמת אחד מקרוביו, ואין עושה השמן רשאי לעשות מלאכה, אוֹ שאירעו אוֹנֶס כלשהו, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלִים, שאמרו שיבואו ולא באו; ואם לא יסחט את השמן בחול המועד יתקלקלו הזיתים – טוֹעֵן קוֹרָה רִאשׁוֹנָה, פעם ראשונה, על הזיתים, כדי שיצא עיקר השמן, וּמַנִּיחָהּ כך עד לְאַחַר הַמּוֹעֵד, ואז טוען שוב את הקורה ומשלים את תהליך הסחיטה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אינו צריך לשנות מן הדרך הרגילה אלא משלים את כל תהליך הסחיטה במועד, זוֹלֵף, שופך, את השמן לחביות וְגוֹמֵר, עד שהוא גומר, וְגָף, פוקק וסותם, את החביות, כְּדַרְכּוֹ, כדרך הרגילה. והלכה כרבי יוסי.

וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר, וְאֵירְעוֹ אֵבֶל אוֹ אוֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלִים – זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר של הגת, שדרך את הענבים סמוך למועד, וְאֵירְעוֹ אֵבֶל אוֹ אוֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ הפּוֹעֲלִים, שאמרו שיבואו לעשות מלאכתו ולא באו, והגיע חול המועד – זוֹלֵף, מוציא את היין מן הבור, וְגוֹמֵר וְגָף, סותם את החביות במגופה, כְּדַרְכּוֹ, כדי שלא יחמיץ היין, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹשֶׂה לוֹ לִימּוּדִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחְמִיץ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אינו זולף את היין לחביות אלא עוֹשֶׂה לוֹ לִימּוּדִים, כיסויים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחְמִיץ, שמכסה את הבור בלוחות.

מַכְנִיס אָדָם פֵּירוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים,

מַכְנִיס אָדָם פֵּירוֹתָיו מן השדה לבית או לחצר במועד מִפְּנֵי שחושש מן הַגַּנָּבִים,

וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד,

וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, מוציא את גבעולי הפשתן מן המים ששורים אותם בהם, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד, שלא תירקב,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּין אֶת מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּין מתחילה לעשות אֶת מְלַאכְתּוֹ בּחול המּוֹעֵד.

וְכוּלָּן, אִם כִּיוְּנוּ מְלַאכְתָּן בַּמּוֹעֵד – יֹאבְדוּ.

וְכוּלָּן, בכל המלאכות שהתירו חכמים לעשות משום ‘דבר האבד׳, אִם כִּיוְּנוּ האנשים מתחילה לעשות את מְלַאכְתָּן בַּמּוֹעֵד – יֹאבְדוּ, יניחו אותם שיתקלקלו.

אֵין לוֹקְחִין בָּתִּים, עֲבָדִים וּבְהֵמָה, אֶלָּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אוֹ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹכֵר, שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל.

אֵין לוֹקְחִין, קונים, בָּתִּים, עֲבָדִים וּבְהֵמָה במועד, אֶלָּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד עצמו, כגון שאין לו היכן לגור, והוא זקוק לעבדים לצורך המועד, ובהמה לשחיטה; אוֹ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹכֵר, שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, ולכן הוא מוכר את נכסיו.

אֵין מְפַנִּין מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ.

אֵין מְפַנִּין כלים ותבואה מִבַּיִת לְבַיִת אחר בעיר, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ, כלומר מבית לבית באותה חצר.

אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן. אִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם – מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת.

אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן, בעל המלאכה, לאחר גמר מלאכתם, כגון בגד מן החייט, אבל אִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם שמא ייגנבו – מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת, סמוכה לבית האומן, אך לא יביאם לביתו.

מְחַפִּין אֶת הַקְּצִיעוֹת בְּקַשׁ.

מְחַפִּין, מכסים, אֶת הַקְּצִיעוֹת, התאנים ששוטחים לייבוש, בְּקַשׁ, כדי שלא יירטבו מן הגשמים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְעַבִּין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְעַבִּין, שמניחים אותן שכבות זו על זו.

מוֹכְרֵי פֵירוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים – מוֹכְרִים בְּצִינְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.

מוֹכְרֵי פֵירוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים – מוֹכְרִים בְּצִינְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.

הַצַּיָּידִין וְהַדָּשׁוֹשׁוֹת וְהַגָּרוֹסוֹת – עוֹשִׂין בְּצִנְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.

וכן הַצַּיָּידִין, כגון דייגים, וְהַדָּשׁוֹשׁוֹת, הדשים וכותשים גרעיני חיטה לצורך בישול, וְהַגָּרוֹסוֹת, שכותשים פול לגריסים, עוֹשִׂין מלאכתם בְּצִנְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֵם הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֵם הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן שלא לעשות מלאכה אפילו בצנעה.