חזור
מועד קטן
פרק אמַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין מִמַּעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִלָּה, בֵּין מִמַּעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִלָּה.
מַשְׁקִין את בֵּית הַשְּׁלָחִין, מקום הזקוק להשקיה, שאין די לו במי הגשמים, בּחול המּוֹעֵד וכן בַשְּׁבִיעִית, בשנת השמיטה, בֵּין מִמַּעְיָין שֶׁנבע ויָצָא בַּתְּחִלָּה, לראשונה, במועד או סמוך לו, ועשו לו אמה להולכת מימיו לשדות, בֵּין מִמַּעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִלָּה אלא נובע שם כבר זמן מה.
אֲבָל אֵין מַשְׁקִין לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן.
אֲבָל אֵין מַשְׁקִין במועד לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים שנאגרים בברכה וממנה מוליכים את המים לשדה, וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן, מים ששואבים מן הבור באמצעות קילון שהוא מתקן שאיבה, שיש בדבר טרחה גדולה.
וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים.
וְכן אֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת, גומות עגולות, סביב לַגְּפָנִים בחול המועד, כדי שייאספו בהם המים, משום הטרחה שבדבר.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית,
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה, תעלת המים, בַּתְּחִלָּה, כלומר אמה חדשה, בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּשְּׁבִיעִית, וּמְתַקְּנִין אֶת הַמְקוּלְקָלוֹת בַּמּוֹעֵד.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּשְּׁבִיעִית. וּמְתַקְּנִין אֶת אמות המים הַמְקוּלְקָלוֹת בַּמּוֹעֵד. אבל אין עושים אמה במועד בתחילה. וכן ההלכה.
וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחוֹטְטִין אוֹתָן.
וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם, תעלות שהתקלקלו, שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחוֹטְטִין אוֹתָן, מחטטים ומוציאים את העפר והלכלוך שהצטברו בהן.
וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְווֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צוֹרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּינִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם.
וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים שבין הערים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת הראשיים שבערים וְאֶת מִקְווֹת הַמַּיִם שטובלים בהם, וְעוֹשִׂין כָּל צוֹרְכֵי הָרַבִּים האחרים, וכן מְצַיְּינִין, מסמנים, אֶת הַקְּבָרוֹת שאינם ידועים, כדי שלא ייטמאו בהם הכהנים ועולי הרגל, וְיוֹצְאִין שליחי בית הדין אַף עַל הַכִּלְאַיִם לעקור את שתילי הכלאיים שצמחו בשדות.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מוֹשְׁכִים אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מוֹשְׁכִים אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן בחריץ שעובר ביניהם, וכך משקים אותם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה בבת אחת.
זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד.
ועוד אמר רבי אליעזר בן יעקב: זְרָעִים שנזרעו בקרקע שֶׁלֹּא שָׁתוּ, שלא הושקו, לִפְנֵי הַמּוֹעֵד – לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד.
וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה.
וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה להשקות שדה אילן כולו בחול המועד, וכן להשקות אף את הזרעים שלא שתו לפני המועד. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
צָדִין אֶת הָאֵישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הָאִילָן וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן, שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ, בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית.
צָדִין אֶת הָאֵישׁוּת, החולד, וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הָאִילָן וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן, שדה תבואה, אך שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ, כלומר שלא בדרך הרגילה, גם בּחול המּוֹעֵד וגם בַשְּׁבִיעִית.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ, וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשְּׂדֵה הָאִילָן צדים אותם אפילו כְּדַרְכּוֹ בגלל הנזק לשורשי העצים; וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שאין ההפסד מרובה כל כך – צדים שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. והלכה כחכמים.
וּמְקָרִין אֶת הַפִּירְצָה בַּמּוֹעֵד,
וּמְקָרִין, סותמים באופן ארעי, אֶת הַפִּירְצָה שבגדר של השדה בַּמּוֹעֵד, אבל לא בונים כרגיל.
וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ.
וּבַשְּׁבִיעִית – בּוֹנֶה את הגדר כְּדַרְכּוֹ אף לכתחילה, שאין זו עבודת אדמה שנאסרה בשביעית.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הכהנים רוֹאִין בחול המועד אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה, כאשר נראה באדם נגע הנראה כצרעת – לְהָקֵל, שהכהן אומר שהנגע טהור, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר, שאם רואה הכהן שהוא טמא – ישתוק, כדי שלא יצטרך אותו אדם לצאת להסגר ולנהוג שאר דיני המצורע, שאין מצורע טמא, עד שיאמר הכהן שהוא טמא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין רואים את הנגעים בחול המועד כל עיקר, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. וכן הלכה.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר בעניין צער ושמחה בחול המועד: מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ מן הקבר בחול המועד. שמנהגם היה לקבור את המת בקבר זמני, ולאחר שהתאכל הבשר, היו מלקטים את העצמות וחוזרים וקוברים אותן בקברי אבותיו. ומותר לעשות זאת במועד, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ שזוכה להביאם לקברי אבותיו.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵבֶל הוּא לוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לא ילקט עצמות הוריו במועד, כי אֵבֶל הוּא לוֹ, שנזכר ומצטער במיתת הוריו. וכן הלכה.
לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלשִׁים יוֹם.
לֹא יְעוֹרֵר אָדָם בכי עַל מֵתוֹ, וְכן לֹא יַסְפִּידֶנּוּ, לא ישכור ספדן שיספיד אותו, קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלשִׁים יוֹם.
אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מְחַנְּכִים אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד.
אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין, של מערות קבורה, ולא בונים קְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מְחַנְּכִים, מתקינים לקבורה, אֶת הַכּוּכִין, החפורים כבר, בַּמּוֹעֵד.
וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת בַּמּוֹעֵד, וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר.
וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת, חפירה בקרקע, לצורך קבורה בַּמּוֹעֵד. וְכן עושים אָרוֹן למת, כאשר הוא נמצא עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר אחת, שיודעים כולם שלצורך המת הוא עושה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר לעשות את הארון, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים, קרשים חתוכים, כבר מערב החג, שצריך רק לחברם.
אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת, וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ.
אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת, שעדיין לא נישאו, וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְאף לֹא מְיַבְּמִין, את אשת האח שמת ללא ילדים, במועד, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה מיוחדת הִיא לוֹ לאדם הנושא אישה, וצריך אדם לשמוח בשמחת החג בשלמות ולא להעמיד אותה בצִלה של שמחה אחרת.
אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ.
אֲבָל מַחֲזִיר הוּא האדם אֶת גְּרוּשָׁתוֹ ונושאהּ שנית במועד, שאין זו שמחה גדולה כל כך.
וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד.
וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד, כלומר מותר לה לעשות טיפולים שונים בגופה כדי לייפות עצמה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא תָּסוּד, מִפְּנֵי שֶׁנִּיוּוּל הוּא לָהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא תָּסוּד, לא תמרח סיד על עורה, כדרך שהיו נשים עושות לטיפוח העור, מִפְּנֵי שֶׁנִּיוּוּל, כיעור, וצער הוּא לָהּ, במשך הזמן שהסיד עליה.
הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, וְהָאוּמָּן מַכְלִיב.
הַהֶדְיוֹט, אדם רגיל, שאינו בעל מקצוע – תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, כפי שהוא רגיל, אם צריך לכך; וְהָאוּמָּן, החייט – רק מַכְלִיב, תופר תפירה חלקית, לא מושלמת.
וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת.
וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת, מחברים חבלים למסגרת המיטה בצורת שתי וערב כדי להניח עליהם את המצעים.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף מְמַתְּחִין.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף מְמַתְּחִין את החבלים, אם היו רפויים.
מַעֲמִידִין תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵחַיִם בַּמּוֹעֵד.
מַעֲמִידִין, בונים ומחברים לקרקע, תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵחַיִם לטחינת קמח בַּמּוֹעֵד.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵחַיִם בַּתְּחִלָּה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵחַיִם בַּתְּחִלָּה, אין עושים חריצים באבני רחיים חדשות.
עוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת, מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂה אוּמָּן.
עוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת, כדי שלא ייפלו משם אנשים, כאשר הוא מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אדם פשוט, לא מקצועי, אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂה אוּמָּן, בעל מקצוע.
שָׁפִין אֶת הַסְּדָקִין וּמַעְגִּילִין אוֹתָן בַּמַּעְגִּילָה, בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בַּמַּחְלְצַיִם.
שָׁפִין, משפשפים ומחליקים, אֶת הַסְּדָקִין שבגג וּמַעְגִּילִין אוֹתָן, מגלגלים עליהם, בַּמַּעְגִּילָה, גליל אבן שמהדק ומחליק את הטיח; אך מגלגלים את המעגילה בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בַּמַּחְלְצַיִם, בידיות שמצדי המעגילה, כדרך הרגילה.
הַצִּיר וְהַצִּינּוֹר וְהַקּוֹרָה וְהַמַּנְעוּל וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּין מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.
הַצִּיר של דלת וְהַצִּינּוֹר, חור במפתן הדלת שהציר סובב בתוכו, וְהַקּוֹרָה, הבריח שמאחורי הדלת, וְהַמַּנְעוּל וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁנִּשְׁבְּרוּ – מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד, שאם לא יתקן אותם, יישאר הבית פרוץ לגנבים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּין, יתכנן, לעשות מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.
וְכָל כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן.
וְכָל כְּבָשִׁין, מאכלים כבושים, שזמן כבישתם קצר, שֶׁהוּא יָכוֹל להספיק ולֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד – כּוֹבְשָׁן אף בימי חול המועד.