הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִילָּה – עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב.

הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִילָּה יכול לקוראה כרצונו, בין כשהוא עוֹמֵד ובין כשהוא יוֹשֵׁב.

קְרָאָהּ אֶחָד, קְרָאוּהָ שְׁנַיִם – יָצְאוּ.

קְרָאָהּ אדם אֶחָד או קְרָאוּהָ שְׁנַיִם יחד – יָצְאוּ ידי חובתם.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ – יְבָרֵךְ, וְשֶׁלֹּא לְבָרֵךְ – לֹא יְבָרֵךְ.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ על קריאתה – יְבָרֵךְ, ומקום שנהגו שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ – לֹא יְבָרֵךְ.

בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבַשַּׁבָּת בַּמִּנְחָה – קוֹרִין שְׁלשָׁה. אֵין פּוֹחֲתִין וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן,

בּיום שֵׁנִי וּביום חֲמִישִׁי בשחרית וּבַשַּׁבָּת בַּמִּנְחָה – קוֹרִין, קוראים, שְׁלשָׁה אנשים בפרשה הבאה התורה, אֵין פּוֹחֲתִין משלושה וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן.

וְאֵין מַפְטִירִין בְּנָבִיא.

וְאֵין מַפְטִירִין, מסיימים, את הקריאה בּקריאת פסוקים של נָבִיא, כדרך שעושים בשבתות ובימים טובים (להלן משנה ב).

הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.

הַפּוֹתֵחַ, הקורא ראשון בתורה, וְהַחוֹתֵם, הקורא אחרון בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, הראשון לפני הקריאה והאחרון אחרי הקריאה, אבל העולה באמצע אינו מברך כלל.

בְּרָאשֵׁי הָחֳדָשִׁים וּבְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד – קוֹרִין אַרְבָּעָה, אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין מַפְטִירִין בְּנָבִיא.

בְּרָאשֵׁי הָחֳדָשִׁים וּבְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד – קוֹרִין אַרְבָּעָה אנשים. אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, מארבעה, וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין מַפְטִירִין, מסיימים, בימים אלה בְּנָבִיא.

הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.

הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, הראשון לפניה והאחרון לאחריה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב – קוֹרִין אַרְבָּעָה.

זֶה הַכְּלָל שאמרו חכמים בעניין זה: כָּל יום שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קרבן מוּסָף במקדש וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב, כראש חודש וחול המועד – קוֹרִין אַרְבָּעָה.

בְּיוֹם טוֹב – חֲמִשָּׁה.

בְּיוֹם טוֹב – קוראים חֲמִשָּׁה אנשים.

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – שִׁשָּׁה.

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – שִׁשָּׁה אנשים.

בַּשַּּׁבָּת – שִׁבְעָה.

בַּשַּׁבָּת – שִׁבְעָה אנשים.

אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן וּמַפְטִירִין בְּנָבִיא.

ובאלה, יום טוב, יום הכיפורים ושבת, אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, ממספר הקוראים, אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן קרואים כמה שירצו. וּמַפְטִירִין בימים אלה בְּנָבִיא.

הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.

הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, הראשון לפניה והאחרון לאחריה.

אֵין פּוֹרְסִין אֶת שְׁמַע,

אֵין פּוֹרְסִין אֶת שְׁמַע, שאחד אומר ברכות קריאת שמע בקול, והציבור שומעים ועונים אחריו 'אמן';

וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה,

וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה, ששליח הציבור אומר תפילת שמונה עשרה;

וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם,

וְאֵין הכהנים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם בברכת כהנים;

וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה, וְאֵין מַפְטִירִין בְּנָבִיא,

וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה בציבור; וְכן אֵין מַפְטִירִין, מסיימים, את קריאת התורה בְּנָבִיא;

וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב,

וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב, כאשר חוזרים מקבורת המת, שעומדים ויושבים שבע פעמים לקינה ולהספד;

וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים,

וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים, ברכה שאומרים בפני האבלים;

וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים,

וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, שעומדים בשורה ומנחמים את האבלים;

וּבִרְכַּת חֲתָנִים,

וכן אין אומרים בִרְכַּת חֲתָנִים, שבע ברכות הנישואין;

וְאֵין מְזַמְּנִין בַּשֵּׁם –

וְאֵין האוכלים בחבורה מְזַמְּנִין בּהזכרת שֵּׁם שמים, שאחד האוכלים מזמן את חבריו לברכה בנוסח ״נברך אלהינו שאכלנו משלו",

פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.

את כל אלה – אין עושים בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אנשים.

וּבַקַּרְקָעוֹת – תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.

וּבפדיון קַרְקָעוֹת מן ההקדש, שצריך לקבוע את שווי הקרקע – צריך שיהיו שם תִּשְׁעָה אנשים (אפילו שאינם כהנים) וְעוד כֹהֵן אחד בנוסף להם, והרי הם עשרה יחד, וְכן באָדָם כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, שאם הקדיש את שוויו להקדש, צריך שיהיו תשעה וכהן לצורך השומה.

הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים.

הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, כל אחד מן העולים לקרוא בתורה – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים.

לֹא יִקְרָא לַמְתוּרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד,

ומכל מקום הקורא לֹא יִקְרָא לַמְתוּרְגְּמָן, המתרגם את הקריאה לארמית, יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד בכל פעם.

וּבְנָבִיא – שְׁלשָׁה. הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת – קוֹרִין אֶחָד אֶחָד.

וּכשמפטירים בְנָבִיא, קוראים ומתרגמים אפילו שְׁלשָׁה פסוקים כאחד. אבל אם הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן, שלושת הפסוקים בנביא, שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת, שכל פסוק הוא פרשייה בפני עצמה – קוֹרִין ומתרגמים אותם אֶחָד אֶחָד.

מְדַלְּגִין בְּנָבִיא, וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה.

מְדַלְּגִין בְּנָבִיא מעניין אחד לעניין אחר, וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה.

וְעַד כַּמָּה הוּא מְדַלֵּג? עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַמְּתוּרְגְּמָן.

וְעַד כַּמָּה הוּא מְדַלֵּג? עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַמְּתוּרְגְּמָן, כלומר יכול לגלול את הספר למקום אחר, כל עוד המתורגמן מתרגם את הפסוקים שקרא תחילה.

הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא – הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו.

הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא – הוּא זה שמכבדים אותו להיות הפּוֹרֵס עַל שְׁמַע, שמברך בקול ברכות קריאת שמע ומוציא את הרבים ידי חובתם (ראו לעיל משנה ג), וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה כשליח הציבור בתפילת שמונה עשרה, וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, אם כהן הוא.

וְאִם הָיָה קָטָן – אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ.

וְאִם הָיָה המפטיר קָטָן, ילד, שאינו ראוי להיות שליח ציבור ולעבור לפני התיבה – אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ, במקומו, בשבילו.

קָטָן – קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו.

קָטָן – קוֹרֵא בַּתּוֹרָה בציבור וכן מְתַרְגֵּם את הקריאה לארמית, אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, מברך בקול ברכות קריאת שמע ומוציא את הרבים, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה כשליח הציבור בתפילת שמונה עשרה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו בברכת כהנים.

פּוֹחֵחַ – פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו.

פּוֹחֵחַ, אדם שחלקים מגופו מגולים, פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְכן אֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו בברכת כהנים.

סוּמָא – פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם.

סוּמָא, עיוור, פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו – אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת, השמש, הירח והכוכבים, מִיָּמָיו, שהוא עיוור מלידה – אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, שהרי הברכה הראשונה לפני קריאת שמע היא ברכה על המאורות, וכיצד יברך מי שלא ראה אותם?

כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין – לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.

כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין, כגון שהן עקומות – לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו לברך, מפני שהעם מסתכלים בידיו ומסיחים דעתם מן הברכה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה – לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת באִסְטִיס וּפוּאָה, חומרי צביעה, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו מאותו טעם, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. וכן הלכה.

הָאוֹמֵר: ״אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּצְבוּעִין״ – אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר. ״בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר״ – אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר.

הָאוֹמֵר: "אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּבגדים צְבוּעִין" אלא בלבנים בלבד – אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר, שכן היה מנהג כתות שונות שחלקו על דעת חכמים להקפיד על כך, ושמא הוא מהם. ומאותו טעם, האומר: "בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר לפני התיבה" אלא יחף – אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר.

הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה – סַכָּנָה, וְאֵין בָּהּ מִצְוָה.

הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ, התפילין של ראש, עֲגוּלָּה, ולא מרובעת – הרי זו סַכָּנָה, שתיכנס לראשו, אם ייתקל בפתח או ייפול; וְאֵין בָּהּ מִצְוָה, שהמצווה היא לעשותה מרובעת דווקא.

נְתָנָהּ עַל מִצְחוֹ, אוֹ עַל פַּס יָדוֹ – הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת.

נְתָנָהּ את התפילה של ראש עַל מִצְחוֹ ולא במקומה בגובה שערותיו, אוֹ שנתן תפילה של יד עַל פַּס יָדוֹ, כף ידו, ולא על הזרוע – הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת, דרך כתות שכפרו במסורת חכמים, שפירשו את המקראות "בין עיניך" ו"על ידך" כפשוטם.

צִיפָּן זָהָב, וּנְתָנָהּ עַל בֵּית אוּנְקְלִי שֶׁלּוֹ – הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים.

צִיפָּן את התפילין זָהָב, או שנְתָנָהּ את התפילה של יד עַל בֵּית אוּנְקְלִי, השרוול, שֶׁלּוֹ מבחוץ – הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים, היוצאים אל מחוץ למנהגי ישראל.

הָאוֹמֵר: ״יְבָרְכוּךָ טוֹבִים״ – הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת.

הָאוֹמֵר בנוסח תפילתו: "יְבָרְכוּךָ טוֹבִים" – הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת, שמשמע מכך שרק הצדיקים ראויים לברך את ה' ולא הרשעים.

״עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״, וְ״עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ", "מוֹדִים מוֹדִים" – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.

האומר בתפילתו: "עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ", כלומר כשם שציווית במצוות שילוח הקן לשלח את האם ולא לקחתה עם הבנים (דברים כב,ו–ז), כך תרחם גם עלינו; שהוא תולה תפילתו בטעם זה. וְכן האומר: "עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ", שמשמעו שלא ייזכר שם ה׳ על הרע. וכן האומר: "מוֹדִים מוֹדִים" פעמיים, שנשמע שמתפלל לשתי רשויות – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.

הַמְכַנֶּה בָּעֲרָיוֹת – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.

הַמְכַנֶּה בָּעֲרָיוֹת, הקורא בתורה בפרשת עריות ומשנה בדבר מפני הנימוס – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.

הָאוֹמֵר: ״מִזַּרְעֲךָ לֹא תִּתֵּן לְהַעֲבִיר לַמּוֹלֶךְ״ – ״וּמִזַּרְעָךְ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא" – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה.

הָאוֹמֵר ומתרגם את הכתוב "מִזַּרְעֲךָ לֹא תִּתֵּן לְהַעֲבִיר לַמּוֹלֶךְ" (ויקרא יח,כא) באופן זה: "וּמִזַּרְעָךְ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא (לעַבֵּר את הארמית, הגויה)״ – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה על שאומר דבר שאינו כדין.

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן – נִקְרָא וְלֹא מִיתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, שנאמר בו: ״וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו״ (בראשית לה,כב) נִקְרָא בציבור, אבל לֹא מִיתַּרְגֵּם בציבור, שלא יבואו עמי הארץ לבזותו.

מַעֲשֵׂה תָּמָר – נִקְרָא וּמִיתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה תָּמָר כלתו של יהודה (בראשית פרק לח) נִקְרָא וּמִיתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן – נִקְרָא וּמִיתַּרְגֵּם. וְהַשֵּׁנִי – נִקְרָא וְלֹא מִיתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, כלומר תיאור מעשה העגל בתורה (שמות לב,א–כ) נִקְרָא וּמִיתַּרְגֵּם. וְהַשֵּׁנִי, המתמקד בחלקו של אהרן במעשה העגל (שם כא–כה) – נִקְרָא וְלֹא מִיתַּרְגֵּם.

בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן – לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִיתַּרְגְּמִין.

פסוקי בִּרְכַּת כֹּהֲנִים (במדבר ו,כד–כו) ומַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן, כלומר מעשה אמנון ותמר (שמואל ב פרק יג) לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִיתַּרְגְּמִין.

אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.

אֵין מַפְטִירִין בּמעשה מֶרְכָּבָה שביחזקאל (פרק א), כדי שלא יעסקו בו העם, שממילא אינם יכולים להבין בו ועלולים לטעות בדבריו. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. והלכה כדבריו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מַפְטִירִין בְּ״הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מַפְטִירִין בְּ"הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ" (יחזקאל פרק טז) מפני כבודם של ישראל ושל ירושלים.