Megillah 1

חזור

מגילה

פרק א

מְגִילָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.

מְגִילָּה, מגילת אסתר, נִקְרֵאת בימים אלו בחודש אדר: בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת, כלומר לא לפני ימים אלה, וְלֹא יוֹתֵר, לא לאחר ימים אלה.

כְּרַכִּין הַמּוּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר.

תושבי כְּרַכִּין, ערים גדולות במיוחד, הַמּוּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן קוֹרִין, קוראים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר באדר,

כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה.

ואילו תושבי כְּפָרִים קטנים וַעֲיָירוֹת, ערים, גְּדוֹלוֹת שאינן מוקפות חומה מימות יהושע, קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אֶלָּא שֶׁיש מקרים שֶׁבהם הַכְּפָרִים מַקְדִּימִין את הקריאה לְיוֹם הַכְּנִיסָה, ליום שני או חמישי בשבוע, שבהם היו בני הכפרים מתכנסים ובאים לעיר הקרובה, לבית הדין, לקריאת התורה ולשאר צורכיהם, ואז היו קוראים במגילה.

כֵּיצַד?

ומפרטים: כֵּיצַד מזדמן שיקראו בכל אחד מן הימים שנמנו?

חָל לִהְיוֹת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בַּשֵּׁנִי – כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.

חָל לִהְיוֹת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר באדר בּיום שֵׁנִי בשבוע – כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, בארבעה עשר באדר, וערים מוּקָּפוֹת חוֹמָה קוראות לְמָחָר, בחמישה עשר בו, כדינן.

חָל לִהְיוֹת בַּשְּׁלִישִׁי אוֹ בָּרְבִיעִי – כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.

חָל לִהְיוֹת ארבעה עשר בּיום שְׁלִישִׁי אוֹ בּיום רְבִיעִי בשבוע – כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה (יום שני), שהוא בשלושה עשר או בשנים עשר, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה כדינן לְמָחָר.

חָל לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי – כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.

חָל לִהְיוֹת ארבעה עשר בּיום חֲמִישִׁי בשבוע, שהוא גם יום כניסה – כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה קוראות לְמָחָר.

חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת – כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם.

חָל לִהְיוֹת ארבעה עשר בעֶרֶב שַׁבָּת, יום שישי – כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, יום חמישי, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, שאף המוקפות חומה אינן קוראות במגילה בשבת.

חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת מַקְדִּימִין וְקוֹרִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.

חָל ארבעה עשר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת מַקְדִּימִין וְקוֹרִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, יום חמישי, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה קוראות לְמָחָר, כדינן.

חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת – כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר.

חָל ארבעה עשר לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, יום ראשון, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, יום חמישי, שהוא אחד עשר באדר, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַּיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה קוראות לְמָחָר.

אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה? כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִים. פָּחוֹת מִכָּאן – הֲרֵי זֶה כְּפָר.

ומבארים: אֵיזוֹ הִיא הנחשבת עִיר גְּדוֹלָה? כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִים, אנשים שבטלים מעבודה ועוסקים בצורכי ציבור. היו בה פָּחוֹת מִכָּאן – הֲרֵי זֶה נחשב ככְּפָר, גם אם יש בה תושבים רבים.

בְּאֵלּוּ אָמְרוּ: מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין. אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים, וְתִשְׁעָה בְּאָב, חֲגִיגָה, וְהַקְהֵל – מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין.

דווקא בְּאֵלּוּ, בזמני קריאת המגילה, אָמְרוּ שמַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין אותם ליום שאחריהם. אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים, ימים מיוחדים שבהם היו כהנים ומשפחות מיוחדות מביאים עצים למזבח, והיו נוהגים בהם יום טוב (תענית פ"ד מ"ח); וְכן תִשְׁעָה בְּאָב; וכן קרבן החֲגִיגָה, שמביאים עולי הרגל ביום טוב; וְכן מעמד הַקְהֵל, שעושים במוצאי חג הסוכות שלאחר השמיטה (דברים לא,י), כל אלה, אם חלו בשבת – מְאַחֲרִין אותם לאחר השבת וְלֹא מַקְדִּימִין.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין – מוּתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִיּוֹת, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: מַקְדִּימִין את קריאת המגילה במקרים מסוימים לימים אלו וְלֹא מְאַחֲרִין – אינם נחשבים כימי הפורים לכל דבר, אלא מוּתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִיּוֹת, וּמכל מקום, נותנים בהם מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? מָקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. אֲבָל מָקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִין לֹא בַּשֵּׁנִי וְלֹא בַּחֲמִישִׁי – אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי אמרו שמקדימים את קריאת המגילה לבני הכפרים? במָקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין, מתכנסים בו בני הכפרים בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, אֲבָל מָקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִין לֹא בַּשֵּׁנִי וְלֹא בַּחֲמִישִׁי – אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ, את המגילה, אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ, בארבעה עשר באדר. וכך הלכה.

קָרְאוּ אֶת הַמְּגִילָּה בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן, וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – קוֹרִין אוֹתָהּ בַּאֲדָר שֵׁנִי.

קָרְאוּ אֶת הַמְּגִילָּה בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן, וְאחר כך נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, ויש עכשיו אפוא אדר שני – קוֹרִין אוֹתָהּ בשנית בַּאֲדָר שֵׁנִי.

אֵין בֵּין אֲדָר הָרִאשׁוֹן לַאֲדָר הַשֵּׁנִי, אֶלָּא קְרִיאַת הַמְּגִילָּה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

אֵין בֵּין ימי הפורים של אֲדָר הָרִאשׁוֹן בשנה מעוברת לַאֲדָר הַשֵּׁנִי, אֶלָּא קְרִיאַת הַמְּגִילָּה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים, שמקיימים מצוות אלה רק באדר השני ולא בראשון. אבל לעניין איסור הספד ותענית – שניהם שווים בו, מפני שמדובר בימים של נס והצלה.

אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבַד.

אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת לעניין איסור מלאכה, אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ, מאכל אדם, בִּלְבַד, שביום טוב מותר לעשות מלאכות בישול ואפייה לצורך אכילת אדם בו ביום, שנאמר: "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז), מה שאין כן בשבת.

אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם, וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת.

אֵין הבדל בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים לעניין איסור מלאכה, אֶלָּא שֶׁזֶּה, שבת, זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם, מי שעובר עליו בזדון, והעידו עליו עדים – נענש על ידי בית דין בעונש סקילה, וְזֶה, יום הכיפורים – זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת, שהוא עונש בידי שמים.

אֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לַמּוּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל, וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אוֹכֶל נֶפֶשׁ.

אֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, שנדר שלא ייהנה מחברו כלל, לַמּוּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל, שנדר שלא ייהנה הנאת מאכל מחברו, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל, שלמודר הנאה אסור לדרוך ברשותו של האחר, ולמודר מאכל מותר; וְכן לעניין כֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אוֹכֶל נֶפֶשׁ, מאכל אדם, שלמודר הנאה אסור לשאול ממנו, ולמודר מאכל מותר.

אֵין בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, וּנְדָבוֹת – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן.

אֵין הבדל בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, שאדם מתחייב להביא למקדש, אֶלָּא בזה: שֶׁהַנְּדָרִים, שאדם אומר בלשון: ״הרי עליי בהמה לקרבן״ – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, שאם אבדו או מתו צריך להביא אחרות במקומן; וּנְדָבוֹת, שאמר בלשון: ״הרי בהמה זו קרבן״ – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, אינו חייב להביא אחרת תחתיהן, שהרי לא קיבל על עצמו אלא אלו.

אֵין בֵּין זָב הָרוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לָרוֹאֶה שָׁלשׁ, אֶלָּא קָרְבָּן.

אֵין הבדל לעניין דיני הטומאה בֵּין זָב הָרוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שיצאה ממנו זיבה פעמיים, לָרוֹאֶה שָׁלשׁ פעמים, ששניהם צריכים להמתין שבעה ימים נקיים ולהיטהר בטבילה במים חיים; אֶלָּא שהזב שראה שלוש פעמים זיבה חייב להביא קָרְבָּן המפורש בתורה (ויקרא טו,יד–טו) לאחר שיתרפא וייטהר, והרואה שתיים אינו צריך להביא.

אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוּסְגָּר לִמְצוֹרָע מוּחְלָט, אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה.

אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוּסְגָּר, שהכהן מסגירו שבוע או שבועיים לראות אם יתגלו בו סימני טומאה חדשים וייטמא לחלוטין, לִמְצוֹרָע מוּחְלָט, שהכהן טימא אותו, אֶלָּא פְּרִיעָה של הראש וּפְרִימָה של הבגדים (ויקרא יג,מה), שהמוחלט חייב בהם ולא המוסגר.

אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לְטָהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, אֶלָּא תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים.

אֵין בֵּין מצורע שטָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר, שהוסגר ואחר כך נקבע שיש לטהרו, לְטָהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, שנטהר לאחר שהוחלט כטמא, אֶלָּא תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים, שהמוחלט צריך לגלח את כל שערו ולהביא שתי ציפורים לטהרתו (ויקרא פרק יד).

אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת, אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכָל לָשׁוֹן, וּתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית.

אֵין הבדל בֵּין סְפָרִים, ספרי תורה, נביאים וכתובים, לִתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת בדרך כתיבתם, אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכָל לָשׁוֹן, בכל שפה ובכל כתב, וּתְפִילִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית, כלומר בכתב מרובע שבידינו, ובלשון הקודש.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף בַּסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף בַּסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ בכל לשון אֶלָּא יְוָנִית בלבד.

אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרוּבֶּה בְּגָדִים, אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת.

אֵין הבדל בֵּין כֹּהֵן גדול שהוא מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה (ראו שמות ל,כב ואילך) לכהן גדול שהוא מְרוּבֶּה בְּגָדִים, שלובש בגדי כהן גדול אבל לא נמשח, כמו הכהנים הגדולים בימי בית שני, אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, קרבן שמביא כהן גדול שטעה בהוראה, ועבר על אחת מן המצוות שיש עליהן עונש כרת, שנאמר שם: "הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ" (ויקרא ד,ג).

אֵין בֵּין כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְכֹהֵן שֶׁעָבַר, אֶלָּא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה.

אֵין בֵּין כֹּהֵן גדול המְשַׁמֵּשׁ בכהונה גדולה לְכֹהֵן גדול שֶׁעָבַר מכהונתו, כגון שאירע פסול בכהן גדול, ומינו כהן אחר תחתיו, ואחר כך חזר הראשון לשמש בכהונתו, והעבירו את הבא תחתיו – ששניהם נחשבים כהנים גדולים לכל מצוות הכהונה הגדולה – אֶלָּא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים של כהן גדול וכן מנחת עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שכהן גדול מביא בכל יום, שהכהן המשמש, הקבוע, מביא אותם ולא השני שעבר מתפקידו.

אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה, אֶלָּא פְּסָחִים.

אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה, כגון זו שהייתה בנוב או בגבעון לאחר חורבן משכן שילה, לְבָמָה קְטַנָּה, שבה היה מקריב כל יחיד, אֶלָּא פְּסָחִים, שאין מקריבים קרבן פסח וקרבנות חובה הדומים לו (שזמנם קבוע) בבמה קטנה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא נִידָּר וְנִידָּב – קָרֵב בַּבָּמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא נִידָּר וְלֹא נִידָּב – אֵינוֹ קָרֵב בַּבָּמָה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא נִידָּר וְנִידָּב, כלומר כל קרבן שאינו חובה, אלא בא בנדר או בנדבה – קָרֵב אפילו בּבָּמָה קטנה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא נִידָּר וְלֹא נִידָּב, אלא הוא חובה (כגון פסח) – אֵינוֹ קָרֵב בּבָּמָה קטנה, אלא בגדולה.

אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלִַם, אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִים קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה, וּבִירוּשָׁלַיִם – לִפְנִים מִן הַחוֹמָה.

אֵין בֵּין שִׁילֹה, שבה היה המשכן במשך דורות רבים, לִירוּשָׁלִַם, שבה נבנה המקדש, אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִים בשר קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה, בכל מקום שרואים ממנו את שילה, וּבִירוּשָׁלַיִם אוכלים רק לִפְנִים מִן הַחוֹמָה.

וְכָאן וְכָאן, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים.

ומעירים: וְכָאן וְכָאן, גם בשילה וגם בירושלים, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים רק לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, כלומר בתוך תחומי העזרה, החצר הפנימית של המשכן או המקדש.

קְדוּשַּׁת שִׁילֹה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר, וּקְדוּשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר.

קְדוּשַּׁת שִׁילֹה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר, שלאחר שחרבה שילה הותר להקריב בבמות, וּקְדוּשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר, שאף שחרב בית המקדש אסור להקריב בבמות בכל מקום.