חזור
עירובין
פרק זחַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה – מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ – מְעָרְבִין אֶחָד.
חַלּוֹן בכותל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת סמוכות, אם היה גודלו אַרְבָּעָה טפחים עַל אַרְבָּעָה טפחים (כ-32 ס״מ), והיה בחלקו בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טפחים (כ-80 ס״מ) מן הקרקע – מְעָרְבִין בני החצרות שְׁנַיִם, עירוב אחד לכל חצר, ואז אסורים לטלטל מזו לזו; וְאִם רָצוּ – מְעָרְבִין עירוב אֶחָד לשתי החצרות, ומותרים לטלטל מזו לזו, מפני שחלון כזה נחשב כפתח המאפשר לשתי חצרות להיחשב כאחת.
פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, אוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה – מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.
ואולם אם היה החלון פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טפחים עַל אַרְבָּעָה טפחים, אוֹ שהיה כולו לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טפחים – אין זה יכול להיחשב כפתח, ולכן מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.
כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרוֹחַב אַרְבָּעָה – מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.
כּוֹתֶל שֶׁהיה מפריד בֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, גָּבוֹהַּ לפחות עֲשָׂרָה טפחים (כ-80 ס״מ), וְרוֹחַב הכותל אַרְבָּעָה טפחים (כ-32 ס״מ) לפחות – מְעָרְבִין שְׁנַיִם עירוב לכל חצר לעצמה, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.
הָיוּ בְּרֹאשׁוֹ פֵּירוֹת – אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹרִידוּ לְמַטָּה.
הָיוּ בְּרֹאשׁוֹ של הכותל פֵּירוֹת – אֵלּוּ, בני חצר זו, עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין מהם, וְאֵלּוּ, בני החצר האחרת, עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹרִידוּ את הפירות לְמַטָּה מראש הכותל לחצרות.
נִפְרְצָה הַכּוֹתֶל עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת – מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ – מְעָרְבִין אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּפֶתַח. יוֹתֵר מִכָּאן – מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם.
נִפְרְצָה הַכּוֹתֶל, אם הייתה הפרצה עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת (כ-5 מטר) – מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ – מְעָרְבִין אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּפֶתַח. נפרץ יוֹתֵר מִכָּאן, מעשר אמות – מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם, שפרצה כזו עושה את שתי החצרות כחצר אחת, שאם לא עשו בה עירוב אחד לכל דיירי החצר, אסור לטלטל בתוכה.
חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרוֹחַב אַרְבַּע – מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד, אֲפִילּוּ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶּבֶן.
חָרִיץ (תעלה) שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, עָמוֹק עֲשָׂרָה טפחים (כ-80 ס״מ) וְרוֹחַב אַרְבַּע טפחים (כ-32 ס״מ) – הרי הוא מחיצה גמורה, ולכן מְעָרְבִין שְׁנַיִם, כל חצר עירוב לעצמה, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד, אֲפִילּוּ היה החריץ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶּבֶן.
מָלֵא עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת – מְעָרְבִין אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם.
ואולם אם היה החריץ מָלֵא עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת אבנים – מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם, שבטל החריץ.
נָתַן עָלָיו נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְכֵן שְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ – מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד.
נָתַן עָלָיו, על החריץ, נֶסֶר, קרש, שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים (כ-32 ס״מ) כך שאפשר לעבור עליו, וְכֵן שְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ ברשות הרבים, שנתן נסר רחב ארבעה טפחים מזו לזו – מְעָרְבִין שְׁנַיִם, שני עירובים, וְאִם רָצוּ – מְעָרְבִין אֶחָד, שנסר זה משמש כ'פתח' ומקום מעבר.
פָּחוֹת מִכָּאן – מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.
פָּחוֹת מִכָּאן, אם רוחב הנסר פחות מארבעה טפחים – אינו קרוי פתח, ולכן מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.
מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים – מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.
מַתְבֵּן, ערמת תבן, שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אם היה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים – נחשב כמחיצה, ומְעָרְבִין שְׁנַיִם, עירוב נפרד לכל חצר, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.
אֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן וְאֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן.
ומוסיפים: אֵלּוּ, בני חצר זו, מַאֲכִילִין בהמתן מִכָּאן, מצדו האחד של המתבן. וְאֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן. ואין חוששים שמא יתמעט ושוב לא יהיה כמחיצה.
נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם.
אם נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מגובה עֲשָׂרָה טְפָחִים מערב שבת, ושוב אינו מוגדר כמחיצה – מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם.
כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי?
כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי, אם רוצה אדם לעשות את כל בני המבוי שותפים במאכל שלו ולהתיר את הטלטול במבוי?
מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר: "הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי מָבוֹי".
מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית ובה היין במקום שייעד לכך, וְאוֹמֵר: "הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי מָבוֹי".
וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ.
וּמְזַכֶּה לָהֶן חלק בחבית עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, הבוגרים, וְכן עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, שאין גופם קנוי לו, וְכן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ.
אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה, לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ.
אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ, שאין להם זכות של קניין לעצמם, וכל מה שהם קונים הוא שלו, ולכן אינם יכולים לקנות מידו עבור אחרים.
נִתְמַעֵט הָאוֹכֶל – מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ.
נִתְמַעֵט הָאוֹכֶל של שיתוף המבואות משיעורו, המבואר במשנה הבאה, כגון שאכלו ממנו – מוֹסִיף אוכל וּמְזַכֶּה לבני המבוי, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ להם שהוא מוסיף.
נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם – מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ.
אבל אם נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם, על בני המבוי, דיירים חדשים – מוֹסִיף אוכל לצורך אותם דיירים וּמְזַכֶּה להם. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ להם, כדי לקבל מהם רשות.
כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ?
כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ הפחות ביותר של האוכל לשיתוף המבואות ועירוב החצרות?
בִּזְמַן שֶׁהֵן מְרוּבִּין – מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכוּלָּם.
בִּזְמַן שֶׁהֵן, בני המבוי, מְרוּבִּין – די במְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת של אדם אחד עבור כּוּלָּם.
בִּזְמַן שֶׁהֵן מוּעָטִין – כַּגְּרוֹגָרוֹת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
בִּזְמַן שֶׁהֵן מוּעָטִין – צריך שיהיה כַּגְּרוֹגְרוֹת, כלומר כתאנה, שהוא שיעור האוכל לְעניין הוֹצָאַת שַׁבָּת מרשות לרשות (שבת פ״ז מ״ד) לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּתְחִילַּת עֵירוּב, אֲבָל בִּשְׁיָרֵי עֵירוּב – כָּל שֶׁהוּא.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שצריך שיעור זה? בִּתְחִילַּת עֵירוּב, כשמניחים את העירוב בתחילה, אֲבָל בִּשְׁיָרֵי עֵירוּב, שהונח עירוב כשיעור ונתמעט – כשר אפילו נותר כָּל שֶׁהוּא.
וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ אֶת הַתִּינוֹקוֹת.
אם עשו כל בני המבוי שיתוף מבואות, מעיקר הדין אינם צריכים לעשות עירוב גם בכל חצר לעצמה. וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת במקרה כזה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ אֶת הַתִּינוֹקוֹת, הילדים, בני החצרות, כדי שידעו שעושים עירובי חצרות.
בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
בַּכּל, בכל מזון שהוא, מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, שאינם קרויים מזון. אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כִּכָּר הוּא עֵירוּב.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: דווקא כִּכָּר לחם שלם הוּא עֵירוּב.
אֲפִילּוּ מַאֲפֵה סְאָה וְהִיא פְּרוּסָה – אֵין מְעָרְבִין בָּהּ; כִּכָּר בְּאִיסָּר וְהוּא שָׁלֵם – מְעָרְבִין בּוֹ.
ומוסיף: אֲפִילּוּ מַאֲפֶה שעשוי מסְאָה (כ-8.3 ליטר) קמח, וְהִיא פְּרוּסָה, שהמאפה אינו שלם – אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. ואילו כִּכָּר בְּגודל אִיסָּר, מטבע, וְהוּא שָׁלֵם – מְעָרְבִין בּוֹ. והלכה כרבי יהושע.
נוֹתֵן אָדָם מָעָה לַחֶנְוָנִי וְלַנַּחְתּוֹם כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ עֵירוּב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
נוֹתֵן אָדָם מָעָה לַחֶנְוָנִי או לַנַּחְתּוֹם, האופה, הגר באותו מבוי או חצר, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ, בעבורו, יַקְנֶה לו במעה זו חלק בעֵירוּב, בפת שאותו חנווני או נחתום יזכה לבני החצר. אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא זָכוּ לוֹ מָעוֹתָיו.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא זָכוּ לוֹ מָעוֹתָיו חלק בעירוב, שנתינת כסף לבדה אינה מועילה לקנות חלק בפת, אלא צריך לעשות מעשה של קניין בפת, או שיגביה אדם אחר בעבורו ומדעתו.
וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל אָדָם שֶׁזָּכוּ לוֹ מָעוֹתָיו, שֶׁאֵין מְעָרְבִין לָאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ.
וּמוֹדִים חכמים בִּשְׁאָר כָּל אָדָם מבני החצר המזכה עירוב שבידו לבני החצר, שאם נתן לו מעות לצורך העירוב – שֶׁזָּכוּ לוֹ מָעוֹתָיו, שיש לו חלק בעירוב, מפני שברור שעשה אותו שליח לערב בעבורו. וכל זה, מפני שאמרו חכמים, שֶׁאֵין מְעָרְבִין לָאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ ובשליחותו.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין; אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת – מְעָרְבִין לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שלא ניתן לערב לאדם בלא ידיעתו? בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין, שקונים שביתה עבור אותו אדם באחד מצדדי העיר, וכך אינו יכול ללכת לצד השני של העיר. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת – מְעָרְבִין לאדם לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלּא לְדַעְתּוֹ; לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, קונים בעבורו דבר שיש בו זכות בעבורו, ואין צריך שיגלה דעתו ויסכים, וְאֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹא בְּפָנָיו, אין עושים בעבורו דבר שגורם לו הפסד אלא בידיעתו. ועירוב חצרות זכות הוא לו, שהרי הוא מאפשר להוציא מביתו לחצר בשבת. והלכה כרבי יהודה.