הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶּחָצֵר, אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בּאותה חָצֵר, אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בּתקנה של העֵרוּב, כגון הכותים והצדוקים, שכפרו בתורה שבעל פה ובתקנות חכמים – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו לטלטל בחצר, אלא אם כן ישכור ממנו את חלקו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לְעוֹלָם הגוי אֵינוֹ אוֹסֵר את הטלטול בחצר, עַד שֶׁיְּהוּ שם שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים, שהם אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה את הטלטול (ללא עירוב), שאם עשו עירוב ויש עמם גוי – אין העירוב מועיל להם. אבל אם דר שם רק ישראל אחד, אין הנכרי אוסר עליו. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָּר עִמָּנוּ בַּמָּבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר לָנוּ אַבָּא: מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים לַמָּבוֹי, עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָּר עִמָּנוּ בַּמָּבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וביטל לנו את רשותו, וְאָמַר לָנוּ אַבָּא בערב שבת: מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים לַמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא את כליו למבוי, וְכך יֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם להשתמש במבוי, מפני שבכך הוא חוזר בו; אבל אם תוציאו את הכלים לפניו, תחזיקו במבוי כשלכם, ושוב לא יוכל לאסור עליכם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵר: מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּלָשׁוֹן אַחֵר אמר אביו של רבן גמליאל: מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא הצדוקי וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם. שאם יוציא חפציו – יאסור עליכם את הטלטול, גם אם כבר הוצאתם את כליכם לפניו. ואין הלכה כרבי יהודה.

אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירֵב – בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם, וְשֶׁלָּהֶם מוּתָּרִין לוֹ וְלָהֶם.

אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵירֵב מבעוד יום עם האחרים, וביטל את רשותו בחצר – בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא אל החצר ומן החצר גם לוֹ וְגם לָהֶם. וְאולם הבתים שֶׁלָּהֶם מוּתָּרִין בהכנסה והוצאה גם לוֹ וְגם לָהֶם.

נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן – הוּא מוּתָּר וְהֵן אֲסוּרִין.

נָתְנוּ לוֹ אנשי החצר את רְשׁוּתָן בחצר – הוּא מוּתָּר לטלטל מביתו לחצר, כיוון שכולה רשות היחיד שלו, וְהֵן אֲסוּרִין.

הָיוּ שְׁנַיִם – אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה; שֶׁאֶחָד – נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת, שְׁנַיִם – נוֹתְנִים רְשׁוּת, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת.

הָיוּ שְׁנַיִם מדיירי החצר ששכחו ולא עירבו, וביטלו להם האחרים את רשותם – אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה את הטלטול כאילו היו הדיירים היחידים בחצר, והרי לא עירבו. והוא מה שאמרו חכמים: שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת לבני החצר וְנוֹטֵל רְשׁוּת מבני החצר, אבל שְׁנַיִם רק נוֹתְנִים רְשׁוּת למי שלא עירב, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת.

מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁחָשֵׁיכָה.

מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: רק מִבְּעוֹד יוֹם, לפני שנכנסה השבת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אף מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה. והלכה כבית הלל.

מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

מִי שֶׁנָּתַן (ביטל) רְשׁוּתוֹ בחצר לשאר בני החצר, ואחר כך חזר וְהוֹצִיא חפצים לחצר, בֵּין שעשה זאת בְּשׁוֹגֵג ובֵין בְּמֵזִיד – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר על כל בני החצר, שהרי בכך חזר ונטל את רשותו בחצר. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵזִיד – אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג – אֵינוֹ אוֹסֵר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵזִיד – אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג – אֵינוֹ אוֹסֵר. והלכה כרבי יהודה.

בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוּתָּף לַשְּׁכֵנִים, לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּיַיִן – אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב.

בַּעַל הַבַּיִת של אחד מבתי המבוי, שֶׁכבר הָיָה שׁוּתָּף לַשְּׁכֵנִים, לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּיַיִן – אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב, לעשות שיתוף מיוחד לצורך הטלטול בשבת, מפני שהיין המשותף מועיל לשם כך.

לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן – צְרִיכִים לְעָרֵב.

אבל אם היה שותף לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן – צְרִיכִים לְעָרֵב (להשתתף), משום שאין לכולם שותפות באותו דבר מאכל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, גם השותף לשכנים אלו לזה ביין ולזה בשמן, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב.

חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִּטְרַקְלִין אֶחָד –

חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ, שעשו את השבת, כולם בִּטְרַקְלִין אֶחָד, באולם גדול, הפתוח לחצר משותפת עם בתים אחרים, וכל חבורה אוכלת בפני עצמה –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עֵרוּב אֶחָד לְכוּלָּן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, כל אחת מהחבורות צריכה להשתתף בפני עצמה בעירוב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: די בעֵרוּב אֶחָד לְכוּלָּן, בעבור כל החבורות שבטרקלין, שכולן נחשבות כדרות בבית אחד.

וּמוֹדִים, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִן בַּחֲדָרִים אוֹ בַּעֲלִיּוֹת, שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה.

וְאולם מוֹדִים בית הלל בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִן בַּחֲדָרִים שבצד הטרקלין, אוֹ בַּעֲלִיּוֹת, בקומה שנייה – שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, ואין אומרים שהבית האחד מצרף אותם להיות כאחד. והלכה כבית הלל.

הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִים, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם – צְרִיכִין עֵירוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

הָאַחִין הַשּׁוּתָפִים שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם, כלומר מתפרנסים ממנו, וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם המיוחדים להם באותה חצר, ויש עמהם דיירים אחרים בחצר – צְרִיכִין עֵירוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שכל אחד מהם ישתתף בעירוב שבחצר.

לְפִיכָךְ, אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵירֵב – מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ.

לְפִיכָךְ, אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵירֵב – מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ בחצר, כדי להתיר לדיירי החצר לטלטל בשבת.

אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל אִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיּוֹרִין בֶּחָצֵר – אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב.

אֵימָתַי אמרו דין זה? בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין את עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, שהעירוב מונח בבית אחר בחצר. אֲבָל אִם הָיָה העֵרוּב של החצר כולה בָּא אֶצְלָן, מונח בבית אביהם, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיּוֹרִין (דיירים) אחרים בֶּחָצֵר אלא האחים ואביהם בלבד – אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב, שבמקרים אלו הרי יש לכל דיירי החצר חלק בפת המונחת באחד מבתי החצר.

חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לַמָּבוֹי;

חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת שהיו פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ, וּפְתוּחוֹת כולן לַמָּבוֹי המשותף;

עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי – מוּתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי.

אם עֵרְבוּ בני החצרות בַּחֲצֵרוֹת, שעשו עירוב בחצר ועירוב משותף לכל החצרות, וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ, לא עשו שיתוף, בַּמָּבוֹי – מוּתָּרִין לטלטל בַּחֲצֵרוֹת ואולם אֲסוּרִין לטלטל בַּמָּבוֹי.

וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי – מוּתָּרִין כָּאן וְכָאן.

וְאִם גם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי – מוּתָּרִין לטלטל כָּאן וְכָאן, גם במבוי וגם בחצרות.

עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלֹא עֵירֵב – מוּתָּרִין כָּאן וְכָאן.

אם עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת וְגם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלֹא עֵירֵב בחצרו, אבל היה לו חלק בשיתוף המבוי – מוּתָּרִין לטלטל כָּאן וְכָאן.

מִבְּנֵי מָבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף – מוּתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי. שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת – כֶּחָצֵר לַבָּתִּים.

אולם אם שכח אחד מִבְּנֵי מָבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף אלא רק עירב עירוב חצרות – מוּתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי. ולא יועיל העירוב שנעשה בחצרות לדבר זה, שֶׁהַמָּבוֹי נחשב לַחֲצֵרוֹת כּפי שנחשבת החָצֵר לַבָּתִּים. וכשם, שאם אחד מדיירי החצר לא עירב אסור לטלטל בחצר, אף שמותר לטלטל בבית, כך אם אחד מדיירי המבוי לא השתתף – אסור לטלטל במבוי, אף שמותר לטלטל בחצרות.

שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ;

שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, שאנשי החצר הפנימית עוברים דרך החצר החיצונה לרשות הרבים;

עֵירְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירְבָה הַחִיצּוֹנָה – הַפְּנִימִית מוּתֶּרֶת וְהַחִיצּוֹנָה אֲסוּרָה.

אם עֵירְבָה הַפְּנִימִית לעצמה וְלֹא עֵירְבָה הַחִיצּוֹנָה – הַפְּנִימִית מוּתֶּרֶת, אנשי הפנימית מותרים לטלטל בחצר שלהם, וְהַחִיצּוֹנָה אֲסוּרָה, שהרי לא עשו בה עירוב.

הַחִיצּוֹנָה וְלֹא הַפְּנִימִית – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.

אבל אם עירבה הַחִיצּוֹנָה וְלֹא הַפְּנִימִית – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת בטלטול: הפנימית – מפני שלא עירבה; והחיצונה שעירבה – מפני בני הפנימית, שכיוון שיש להם זכות לעבור דרכה, ולא עירבו עמה – אין העירוב שעשו בה מועיל.

עֵירְבָה זוֹ לְעַצְמָה וְזוֹ לְעַצְמָה – זוֹ מוּתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְזוֹ מוּתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

עֵירְבָה זוֹ, החצר הפנימית, לְעַצְמָהּ, וְזוֹ, החיצונה, לְעַצְמָהּ – זוֹ מוּתֶּרֶת לטלטל בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְזוֹ מוּתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אבל לא לטלטל מזו לזו.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצּוֹנָה, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר אף במקרה זה את הטלטול על אנשי החצר הַחִיצּוֹנָה, מפני שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל של בני החצר הפנימית, שלא עירבו עמם, אוֹסַרְתָּהּ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל של בני החצר הפנימית אוֹסַרְתָּהּ, את החצר החיצונה. ואם עשו אנשי החיצונה עירוב – מותר לטלטל בה.

שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצּוֹנָה וְלֹא עֵירֵב – הַפְּנִימִית מוּתֶּרֶת וְהַחִיצּוֹנָה אֲסוּרָה.

שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצּוֹנָה וְלֹא עֵירֵב – הַפְּנִימִית מוּתֶּרֶת, אנשי הפנימית מותרים לטלטל בחצר שלהם, וְהַחִיצּוֹנָה אֲסוּרָה, כדין חצר שאחד מדייריה שכח לערב, שאין העירוב שעשתה מועיל.

מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.

שכח אחד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. לא רק הפנימית אלא גם החיצונה, שכיוון שהפנימית אסורה בטלטול, ויש לה זכות מעבר בחיצונה – דריסת הרגל שיש לה אוסרת אף את החיצונה.

נָתְנוּ עֵירוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַפְּנִימִית בֵּין מִן הַחִיצּוֹנָה, וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.

נָתְנוּ עֵירוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, עשו עירוב משותף לשתי החצרות, וְשָׁכַח אֶחָד בֵּין מִן הַפְּנִימִית בֵּין מִן הַחִיצּוֹנָה וְלֹא עֵירֵב – שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שהרי הן כחצר אחת.

וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים – אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב.

וְאִם הָיוּ החצרות שֶׁל יְחִידִים, שבכל חצר רק אדם אחד – אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב כלל, שלא אמרו דין עירוב אלא בחצר שיש בה כמה אנשים.