חזור
עירובין
פרק דמִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גּוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.
מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גּוֹיִם בעל כורחו מחוץ לתחום עירו בשבת אוֹ רוּחַ רָעָה, שנטרפה דעתו לפי שעה, וכשנתפכח מצא שהוא מחוץ לתחום – אֵין לוֹ רשות להלך אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת (כ-2 מטר) מן המקום שבו הוא עומד. שהרי יצא מתחום המקום ששבת בו בכניסת השבת.
הֶחֱזִירוּהוּ – כְּאִילּוּ לֹא יָצָא.
אם הֶחֱזִירוּהוּ הגויים בעל כורחו, או חזר מחמת הרוח רעה – כְּאִילּוּ לֹא יָצָא מן העיר, ומהלך ממנה אלפיים אמה לכל רוח.
הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת, נְתָנוּהוּ בְּדִיר אוֹ בְּסַהַר –
אם הוֹלִיכוּהוּ הגויים לְעִיר אַחֶרֶת המוקפת מחיצות, או נְתָנוּהוּ בְּדִיר מגודר המשמש לגידול צאן אוֹ בְּסַהַר, מקום מגודר לבהמות – נחלקו חכמים בדבר:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים: מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים: מְהַלֵּךְ אֶת העיר (או הדיר או הסהר) כּוּלָּהּ, שהרי העיר כולה נחשבת כארבע אמות.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.
ואילו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת ממש, שהרי לא קנה שם שביתה בכניסת השבת. והלכה כרבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּרַנְדִּיסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם.
ובהקשר זה מסופר: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ ארבעה חכמים אלה מִפְּרַנְדִּיסִין שבאיטליה בדרכם לארץ ישראל, ועגנו בנמל בערב שבת מתוך כוונה להיכנס לעיר הנמל, וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם מן הנמל בשבת בעל כורחם, ומצאו את עצמם מחוץ לתחום העיר;
רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כּוּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת הספינה כּוּלָּהּ, כדין מי שהוציאוהו בעל כורחו והביאוהו בשבת למקום מוקף מחיצות. ואילו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, מפני שֶׁרָצוּ לְהַחְמִיר עַל עַצְמָן.
פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחֲשֵׁיכָה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מָה אָנוּ לֵירֵד?
פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחֲשֵׁיכָה בליל שבת, אָמְרוּ לוֹ החכמים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מָה אָנוּ לֵירֵד מן הספינה לעיר?
אָמַר לָהֶן: מוּתָּר אַתֶּם, שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל, וְהָיִינוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁיכָה.
אָמַר לָהֶן: מוּתָּר, מותרים, אַתֶּם לרדת, שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל, וְהָיִינוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלּא חֲשֵׁיכָה, ולכן קנינו שביתה בעיר עם כניסת השבת, ויכולים אנו ללכת אליה אף משחשכה.
מִי שֶׁיָּצָא בִּרְשׁוּת, וְאָמְרוּ לוֹ: כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה – יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.
אבל מִי שֶׁיָּצָא בשבת מתחום עירו בִּרְשׁוּת, בהיתר, כגון לצורך הצלת נפשות, ואפילו אָמְרוּ לוֹ כשהיה בדרכו: כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה, ואין צורך שתלך לשם – יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה (כ-960 מטר) לְכָל רוּחַ מן המקום שהגיע אליו.
אִם הָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם – כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. שֶׁכָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל, חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן.
ואִם לאחר שהלך אלפיים אמה לכיוון עירו, הָיָה בְּתוֹךְ הַתְּחוּם של עירו – נחשב כְּאִילּוּ לֹא יָצָא מן התחום, ורשאי לחזור לביתו. והוא כפי שאמרו חכמים: שֶׁכָּל הַיּוֹצְאִים מן התחום על מנת לְהַצִּיל נפשות חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן בשבת.
מִי שֶׁיָּשַׁב בַּדֶּרֶךְ, וְעָמַד וְרָאָה וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר; הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַּוָּונָתוֹ לְכָךְ – לֹא יִכָּנֵס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
מִי שֶׁיָּשַׁב בַּדֶּרֶךְ בערב שבת, והתכוון לשבות שם בשבת, ולא ידע שהוא בתחום העיר, וְעָמַד וְרָאָה לאחר כניסת השבת וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר, בתוך תחומה, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַּוָּונָתוֹ לְכָךְ לקנות שביתה בתחום העיר, אלא במקומו – לֹא יִכָּנֵס לתוכה אלא רק עד אלפיים אמה ממקומו. אלה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִכָּנֵס.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִכָּנֵס.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵּין.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן לעיר, לאחר ששבת בתחומה בְּלֹא מִתְכַּוֵּין. והלכה כרבי יהודה.
מִי שֶׁיָּשַׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא יָדַע שֶׁחֲשֵׁיכָה – יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.
מִי שֶׁיָּשַׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא יָדַע שֶׁחֲשֵׁיכָה, וכשהתעורר בשבת ראה שהוא מחוץ לתחום – יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה (כ-960 מטר) לְכָל רוּחַ, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, שעצם הימצאות אדם במקום בכניסת השבת מקנה לו שביתה בו.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת (כ-2 מטר) לכל רוח, ולא אלפיים אמה. כיוון שלא קנה שם שביתה מדעת, אין זה מקומו. והלכה כרבי יוחנן בן נורי.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְהוּא בְּאֶמְצָעָן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְהוּא, האדם, בְּאֶמְצָעָן, באמצע ארבע אמות, כך שיש לו רק שתי אמות לכל רוח.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ ארבע אמות.
וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם בֵּירֵר לוֹ – שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.
וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם בֵּירֵר לוֹ לאיזה רוח רוצה ללכת – שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ ולבחור ארבע אמות לצד אחר.
הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה – מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ.
הָיוּ שְׁנַיִם מחוץ לתחום בכניסת השבת, מִקְצָת מארבע אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ ארבע אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה – מְבִיאִין אוכל וְאוֹכְלִין יחד בָּאֶמְצַע, בתחום המשותף לשניהם, וּבִלְבַד שֶׁלּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ ארבע אמות שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ.
הָיוּ שְׁלשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מוּבְלָע בֵּינֵיהֶן – הוּא מוּתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מוּתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה.
הָיוּ שְׁלשָׁה שנשארו כך בדרך, וְהָאֶמְצָעִי מוּבְלָע בֵּינֵיהֶן, שיש לו שטח משותף עם זה ושטח משותף עם זה – הוּא מוּתָּר לאכול עִמָּהֶן, עם כל אחד מהם בשטח המשותף עמו, וְהֵן מוּתָּרִין לאכול עִמּוֹ; וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים לאכול זֶה עִם זֶה, שהרי אין שטח משותף לשניהם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְשָׁלשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים; עֵירְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית – הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶם וְהֵם מוּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ.
וכך אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? כלומר יש ללמוד מכאן, לְשָׁלשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ, וּפְתוּחוֹת כל אחת מהן גם לִרְשׁוּת הָרַבִּים; שאם עֵירְבוּ אנשי החצרות החיצוניות שְׁתֵּיהֶן, עירוב חצרות עִם החצר הָאֶמְצָעִית – כל אחת בנפרד הִיא מוּתֶּרֶת להביא אליהן אוכל ולאכול עִמָּהֶם, וְהֵם מוּתָּרוֹת להביא אליה אוכל ולאכול עִמָּהּ; ואולם שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ, שהרי לא עירבו זו עם זו. והלכה כרבי שמעון.
מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָּדֵר, וְאָמַר: "שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו" – לֹא אָמַר כְּלוּם.
מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, וחשש שלא יגיע לתחום העיר לפני שתיכנס השבת, וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָּדֵר בתוך אלפיים אמה שלו, וְאָמַר: "מקום שְׁבִיתָתִי בשבת זו הוא תַּחְתָּיו", תחת צלו של אילן זה – לֹא אָמַר כְּלוּם, כיוון שלא קבע ארבע אמות מסוימות למקום שביתתו.
״שְׁבִיתָתִי בְּעִיקָּרוֹ״ – מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִיקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמֵעִיקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה.
אולם אם אמר: "שְׁבִיתָתִי בְּעִיקָּרוֹ", בצד גזעו של אותו אילן – קנה שם שביתה, שהרי הגדיר מקום מסוים. וכך מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִיקָּרוֹ של האילן אַלְפַּיִם אַמָּה, וכן מֵעִיקָּרוֹ של האילן וְעַד בֵּיתוֹ, אם היה האילן מרוחק מביתו אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה.
אִם אֵינוֹ מַכִּיר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בַּהֲלָכָה, וְאָמַר: ״שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי"– זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.
אִם אֵינוֹ מַכִּיר אילן או מקום מסוים אחר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בַּהֲלָכָה, ואינו יודע שאפשר לקנות שביתה במקום אחר על ידי אמירה, וְאָמַר: "שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי" – זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.
עֲגוּלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס.
אלפיים אמה אלה הן עֲגוּלּוֹת כלומר עיגול בקוטר ארבעת אלפים אמה שהוא במרכזו, אלו דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְרוּבָּעוֹת, כְּטַבְלָא מְרוּבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׂכָּר לַזָּוִיוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אלפיים אמה אלה הן מְרוּבָּעוֹת, כְּעין טַבְלָא (לוח) מְרוּבַּעַת, של ארבעת אלפים על ארבעת אלפים אמות, והוא במרכזה; ואמרו כן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׂכָּר לַזָּוִיּוֹת, שיהא רשאי להלך ממקומו עד הזוויות של הריבוע, כאלפיים ושמונה מאות אמה. והלכה כחכמים.
וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ: הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו.
וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, על זה אמרו חכמים: הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו, שההולך בדרך נחשב כעני שאין הפת מצויה בידו, שיכול לקנות שביתה ברגליו בעצם היותו במקום עם כניסת השבת.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי שיכול לעשות כן או מי שנמצא בדרך. אבל מי שנמצא בביתו ורצונו לקנות שביתה סמוך לתחומו כדי ללכת בשבת לעיר סמוכה, אינו יכול לקנות שביתה ברגליו אלא צריך להניח שם פת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר; לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בַּפַּת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו.
ואילו רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי, ההולך בדרך, וְאֶחָד עָשִׁיר, הנמצא בביתו, יכולים לערב ברגליהם; שלֹא אָמְרוּ חכמים מְעָרְבִין בַּפַּת אֶלָּא כדי לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יטרח ויֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו, אלא יוכל לשלוח שליח שיניח עבורו פת באותו מקום. והלכה כרבי יהודה.
מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ, וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵירוֹ – הוּא מוּתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
מִי שֶׁיָּצָא בערב שבת לֵילֵךְ בְּעִיר (לעיר) שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ, כלומר יצא להניח עירוב בקצה תחום עירו בעבורו ובעבור בני העיר, כדי שיוכלו בשבת להמשיך וללכת משם אלפיים אמה ולהגיע לעיר אחרת, וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵירוֹ לעיר לצורך כלשהו, ולא הניח את העירוב – הוּא מוּתָּר לֵילֵךְ בשבת לעיר האחרת, מפני שיצא בדרכו לשם, וכוונתו לקנות שם שביתה; וְכָל שאר בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין לצאת מתחום העיר, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵירֵב – הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל מי שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב בערב שבת, וְלֹא עֵירֵב בפועל – הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל, מוליך חמור וגמל, שהחמור מושך אותו לצד זה והגמל לצד זה, ואינו יכול ללכת לא לכאן ולא לכאן. וכך אדם זה – אין לו אלא כאלפיים אמה שבין עירו לבין המקום בקצה התחום שהתכוון להניח בו את העירוב. אבל אינו רשאי ללכת מעירו לכל צד אחר, מפני שיצא כדי לעָרֵב, ובכך עקר את מקום שביתתו מעירו. ומצד אחר, אינו רשאי לצאת מקצה תחום עירו והלאה, מפני שלא עירב בפועל (השטח המסומן בירוק כהה באיור). והלכה כרבי יהודה.
מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת – לֹא יִכָּנֵס.
מִי שֶׁיָּצָא בשבת עצמה חוּץ לַתְּחוּם אלפיים אמה של עירו אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת – לֹא יִכָּנֵס לתחום העיר מעבר לארבע אמותיו, שאינו נחשב כמצוי בתחום העיר, שיוכל להיכנס לתוכה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁתַּיִם – יִכָּנֵס, שָׁלשׁ – לֹא יִכָּנֵס.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אם יצא שְׁתַּיִם, עד שתי אמות מחוץ לתחום – יִכָּנֵס, כיוון שאז נחשב תחומו כמובלע בתחום העיר, אבל אם יצא שָׁלשׁ אמות מן התחום – לֹא יִכָּנֵס. ואין הלכה כרבי אליעזר.
מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת – לֹא יִכָּנֵס.
מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ, מי שהיה בדרכו לעיר, וכשנכנסה שבת היה חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת – לֹא יִכָּנֵס לעיר, מכיוון שתחום אלפיים אמה שלו אינו מגיע לעיר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת – יִכָּנֵס, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת, מִפְּנֵי הַטּוֹעִין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ היה חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת חוץ לתחום – יִכָּנֵס, מפני שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת, המודדים, מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת, מסמנים את קצה התחום בסוף אלפיים אמה במדויק, אלא פחות מכך מִפְּנֵי הַטּוֹעִין, שיוצאים בטעות מעט מחוץ לתחום, ויכול הוא לסמוך על כך שהוא בתוך התחום. ואין הלכה כרבי שמעון.