בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִים, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. וְהַכֹּל נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן – מוּתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח.

בַּכֹּל, בכל דבר מאכל, מְעָרְבִין עירובי תחומין, וכן מִשְׁתַּתְּפִים, עושים ׳שיתוף מבואות׳ להתיר לאנשי מבוי לטלטל במבוי, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, שאינם נחשבים כמאכל. וְהַכֹּל נִיקָּח (נקנה) בירושלים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, כסף שפדו בו מעשר שני, שצריך להעלות לירושלים ולקנות בו דברי מאכל (ראו דברים יד,כו), חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. וכן הַנּוֹדֵר שלא לאכול מִן הַמָּזוֹן – מוּתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח, שאינם נחשבים מזון.

מְעָרְבִין לַנָּזִיר בַּיַּיִן. וּלְיִשְׂרָאֵל – בַּתְּרוּמָה. סוּמָכוֹס אוֹמֵר: בַּחוּלִּין. וְלַכֹּהֵן – בְּבֵית הַפְּרָס.

מְעָרְבִין (מניחים עירוב) לַנָּזִיר בַּיַּיִן, אף על פי שהוא אסור בו, מפני שהוא ראוי לאדם אחר. וּמערבים לְיִשְׂרָאֵל בַּתְּרוּמָה המיועדת לכהנים, אף על פי שהיא אסורה לישראל. סוּמָכוֹס אוֹמֵר: אין מערבים לישראל אלא בַּחוּלִּין. ומערבים לַכֹּהֵן בְּבֵית הַפְּרָס, שדה שנחרש בו קבר, שאסרו חכמים לכהן להיכנס לשם, שמא ייטמא. אבל אין מערבים לכהן בבית הקברות, שמן התורה אסור לו להיכנס לשם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לֵילֵךְ לָחוֹץ וְלֶאֱכוֹל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת מותר להניח את העירוב לכהן, מִפְּנֵי שֶׁהוא יָּכוֹל לֵילֵךְ לָחוֹץ (לחצוץ) בינו לבין הקברים וְלֶאֱכוֹל שם בלא להיטמא. ואין הלכה כרבי יהודה.

מְעָרְבִין בַּדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְּרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים – בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה.

מְעָרְבִין בַּדְּמַאי, תבואה שנקנתה מעם הארץ, ולא ברור אם הופרש ממנה מעשר, וכן בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, תרומת מעשר הניתנת לכהנים, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים מערבים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה.

אֲבָל לֹא בַּטֶּבֶל, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִיטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ.

אֲבָל אין מערבים לֹא בַּטֶּבֶל, תבואה שלא הופרש ממנה מעשר, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלּא נִיטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, תרומת המעשר הראויה לכהנים, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלּא נִפְדּוּ.

הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב – אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ – הֲרֵי זֶה עֵרוּב.

הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ או שׁוֹטֶה או קָטָן, שאין בהם דעת, כדי שיניחו אותו עבורו, אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב, כגון כותי או צדוקי, שכפרו בתקנות חכמים – אֵינוֹ עֵרוּב, מפני שצריך כוונה לקנות שביתה באותו מקום לשבת. וְאִם אָמַר לְאדם אַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, מאחד מאלו, ולהניחו במקומו – הֲרֵי זֶה עֵרוּב.

נְתָנוֹ בָּאִילָן; לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב, לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – עֵרוּבוֹ עֵרוּב.

נְתָנוֹ את העירוב בָּאִילָן העומד ברשות הרבים; אם הניחו גבוה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים (כ-80 ס״מ) מן הקרקע – אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב, מפני ששם הוא רשות היחיד, ולא יוכל להביאו אליו לרשות הרבים. אבל אם נתנו לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – עֵרוּבוֹ עֵרוּב.

נְתָנוֹ בַּבּוֹר, אֲפִילּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה – עֵרוּבוֹ עֵרוּב.

נְתָנוֹ את העירוב בַּבּוֹר, אֲפִילּוּ היה הבור עָמוֹק מֵאָה אַמָּה (כ-50 מטר) – עֵרוּבוֹ עֵרוּב.

נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְּרֹאשׁ הַקּוּנְדָּס; בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה – הֲרֵי זֶה עֵרוּב.

נְתָנוֹ את העירוב בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְּרֹאשׁ הַקּוּנְדָּס (מוט); בִּזְמַן שֶׁהוּא, הקנה, תָּלוּשׁ וְנָעוּץ, שקצצו אותו מן הקרקע וחזרו ותקעו אותו בקרקע, אֲפִילּוּ היה גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה – הֲרֵי זֶה עֵרוּב. אבל אם מחובר בקרקע – אינו עירוב, מפני שאסרו חכמים להשתמש בו.

נְתָנוֹ בַּמִּגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ – הֲרֵי זֶה עֵירוּב.

נְתָנוֹ את עירוב בַּמִּגְדָּל (כעין ארון גבוה) ונעל אותו, וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, כך שאינו יכול לפתוח את המגדל ולהוציא את העירוב – הֲרֵי זֶה עֵירוּב, מפני שיש אפשרות לפרוץ אותו בשבת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ – אֵינוֹ עֵרוּב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ – אֵינוֹ עֵרוּב. ואין הלכה כרבי אליעזר.

נִתְגַּלְגֵּל חוּץ לַתְּחוּם, וְנָפַל עָלָיו גַּל, אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת; מִבְּעוֹד יוֹם – אֵינוֹ עֵרוּב, מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה – הֲרֵי זֶה עֵרוּב.

נִתְגַּלְגֵּל העירוב חוּץ לַתְּחוּם, חוץ לאלפיים אמה מן העיר; או נָפַל עָלָיו גַּל של אבנים, אוֹ נִשְׂרַף, ואינו ראוי לאכילה; וכן אם היה העירוב תְּרוּמָה, וְנִטְמֵאת התרומה, ואינה ראויה לאכילה אף לכהנים; אם אירע הדבר מִבְּעוֹד יוֹם, לפני השבת – אֵינוֹ עֵרוּב, ואינו רשאי ללכת יותר מאלפיים אמה מעירו. אם זה היה מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה, לאחר שנכנסה השבת – הֲרֵי זֶה עֵרוּב, כיוון שבשעת כניסת השבת קנה הבעלים שביתה במקום זה, ואין צורך שהעירוב יהיה מונח שם כל השבת.

אִם סָפֵק – רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל.

אִם יש סָפֵק, אם התגלגל העירוב חוץ לתחום או נשרף לפני כניסת השבת או לאחר מכן – רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל (מוליך חמור וגמל), שהחמור מושך אותו לצד זה והגמל לצד זה, ואינו יכול ללכת לא לכאן ולא לכאן. וכך אדם זה אינו יכול ללכת מחוץ לתחום שבת של עירו על סמך העירוב, שמא אירע הדבר לפני שבת; אך גם בתחום העיר אינו רשאי להרחיק מעבר לאלפיים אמה ממקום העירוב, שמא היה עירובו קיים בכניסת השבת (ראו איור).

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: סְפֵק עֵרוּב כָּשֵׁר.

ואילו רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: סְפֵק עֵרוּב כָּשֵׁר, יש להניח, שהעירוב היה קיים עם כניסת השבת, והולך ממנו אלפיים אמה לכל צד.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַבְטוֹלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים עַל סְפֵק עֵרוּב שֶׁכָּשֵׁר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: החכם אַבְטוֹלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם, בשם, חֲמִשָּׁה זְקֵנִים עַל סְפֵק עֵרוּב שֶׁכָּשֵׁר. והלכה כרבי יוסי.

מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר: אִם בָּאוּ גּוֹיִם מִן הַמִּזְרָח – עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. מִן הַמַּעֲרָב – עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. אִם בָּאוּ מִכָּאן וּמִכָּאן – לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא בָּאוּ לֹא מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן – הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי.

מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ, כגון שמניח שני עירובים בשני צדי העיר סמוך לקצה התחום, וְאוֹמֵר: אִם בָּאוּ גּוֹיִם מִן הַמִּזְרָח – עֵרוּבִי יהיה זה שהנחתי לצד מַעֲרָב, ואוכל לברוח מערבה אלפיים אמה ממקום העירוב; ואם יבואו מִן הַמַּעֲרָב – עֵרוּבִי יהיה זה שהנחתי לצד מִזְרָח. אִם בָּאוּ מִכָּאן וּמִכָּאן – לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ; לֹא בָּאוּ לֹא מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן – הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי. והריני מוותר על שני העירובים שהנחתי, ויש לי מן העיר אלפיים אמה לכל צד.

אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח – עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. מִן הַמַּעֲרָב – עֵירוּבִי לַמַּעֲרָב. בָּא לְכָאן וּלְכָאן – לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן – הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי.

וכן יכול אדם להתנות באופן זה: אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח, והמקום שבו הוא דורש ברבים יהיה מחוץ לתחום עירי – עֵרוּבִי לַמִּזְרָח, ואלך לשם ללמוד מפיו; ואם יבוא מִן הַמַּעֲרָב – עֵירוּבִי לַמַּעֲרָב. אם בָּא חכם אחד לְכָאן וחכם אחר לְכָאן – לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. אם לא יבוא חכם לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן – הֲרֵינִי כִּבְנֵי עִירִי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ – הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ, וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו – לִמְקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מן החכמים הללו רַבּוֹ – הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ, שמן הסתם לכך נתכוון מתחילה, וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו, שאין מקום לומר שהעדיף אחד מהם – לִמְקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ. ואין הלכה כרבי יהודה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ – מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין וְאוֹמֵר: עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח, וְהַשֵּׁנִי – לַמַּעֲרָב; הָרִאשׁוֹן – לַמַּעֲרָב, וְהַשֵּׁנִי – לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן, וְהַשֵּׁנִי – כִּבְנֵי עִירִי; עֵרוּבִי הַשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן – כִּבְנֵי עִירִי.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין שהוא חל מִלְּפָנֶיהָ, ביום שישי, וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, ביום ראשון – מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין, מניח עירוב בשני צדדים שונים של תחום העיר, וְאוֹמֵר: עֵרוּבִי ליום הָרִאשׁוֹן הוא זה שהנחתי לַמִּזְרָח, וְעירובי ליום הַשֵּׁנִי הוא זה שהנחתי לַמַּעֲרָב; או להפך, הָרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וְהַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. וכן יכול להניח עירוב אחד ולומר: עֵרוּבִי יועיל ליום הָרִאשׁוֹן, וביום הַשֵּׁנִי אהיה כִּבְנֵי עִירִי, או: עֵרוּבִי ליום הַשֵּׁנִי, וביום הָרִאשׁוֹן אהיה כִּבְנֵי עִירִי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְעָרֵב לְרוּחַ אַחַת, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִיקָּר. אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִיקָּר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אי אפשר להפריד בין שני הימים לעניין העירוב, אלא מְעָרֵב לְרוּחַ, לצד, אַחַת לשני הימים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִיקָּר; אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִיקָּר.

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ. בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ. וְנִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵרוּבוֹ.

ומכל מקום, גם לדעת חכמים על העירוב להיות מונח במקום המיועד לו לא רק בכניסת היום הראשון אלא גם בכניסת היום השני. ולכן, הרוצה להשתמש בעירוב אחד לשני הימים כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? מוֹלִיכוֹ, את העירוב, בערב היום הרִאשׁוֹן למקום שהוא רוצה, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו, ממתין עד חשכה, כדי שהעירוב יקנה שם שביתה, וְאז נוֹטְלוֹ משם וּבָא לוֹ וחוזר לביתו. בַּשֵּׁנִי, למחרת, מַחְשִׁיךְ עָלָיו, חוזר ומוליך אותו למקומו, וממתין עד חשכה, כדי שיקנה שם העירוב שביתה ליום השני, וְאוֹכְלוֹ אם ירצה. וְכך נִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ, שרשאי ללכת גם ביום השני אלפיים אמה ממקום עירובו, וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵרוּבוֹ, שאוכל את העירוב.

נֶאֱכַל בָּרִאשׁוֹן – עֵרוּבוֹ לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי.

אך אם נֶאֱכַל עירובו בַּיום הרִאשׁוֹן – עֵרוּבוֹ מועיל ליום הרִאשׁוֹן, וְאֵינוֹ מועיל העֵרוּב לַיום השֵּׁנִי. אלא הולך מביתו אלפיים אמה כאילו לא עירב.

אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת!

אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אם כן, שאין עירוב אחד מועיל לשני הימים כאחד, נמצא שמוֹדִים אַתֶּם לִי, שֶׁשבת ויום טוב הֵן שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת נפרדות, ומדוע אינכם מודים לי, שיכול אדם לערב עירובים שונים לשני הימים! והלכה כרבי אליעזר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר – מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין וְאוֹמֵר: עֵרוּבִי בָּרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב; בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵירוּבִי בָּרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי; עֵירוּבִי בַּשֵּׁנִי, וּבָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ערב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהָיָה יָרֵא אדם שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר חודש אלול, ויהא ראש השנה שני ימים, והוא רוצה ללכת מחוץ לתחום עירו בכל יום לכיוון אחר – מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵירוּבִין בשני צדדים של העיר, וְאוֹמֵר: עֵרוּבִי בּיום הרִאשׁוֹן יהיה זה שהנחתי לַמִּזְרָח, וּבַשֵּׁנִי יהיה זה שהנחתי לַמַּעֲרָב, או בָּרִאשׁוֹן יהיה לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. וכן יכול לומר: עֵירוּבִי יחול בּיום הרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי אהיה כִּבְנֵי עִירִי; או עֵירוּבִי יחול בַּיום השֵּׁנִי, וּבָרִאשׁוֹן אהיה כִּבְנֵי עִירִי.

וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים, מפני שלדעתם שני ימי ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך; אלא יכול לעשות רק עירוב אחד לשני הימים, וכן הלכה.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה, על סל פירות, שצריך להפריש מהם תרומה ומעשרות, בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן של ראש השנה, ואומר: אם היום חול ומחר קודש – ייעשו פירות אלו תרומה (וכן מעשר) עכשיו, ואם היום קודש, איני עושה אותם תרומה. וכן אומר למחרת: אם אתמול היה קודש, והיום חול – פירות אלו ייעשו עכשיו תרומה. וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי, שהרי באחד משני הימים הפריש כראוי.

וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּרִאשׁוֹן – תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי.

וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בּיום טוב רִאשׁוֹן, ואסור לאכול ביום טוב ביצה שנולדה בו ביום – תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי.

וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים אף בשני דינים אלה, מפני שלדעתם יש להחשיב את שני ימי ראש השנה כיום טוב אחד ארוך ולא כשני ימים נפרדים, שאחד מהם הוא יום חול. ונוהגים בשניהם מנהג יום טוב מספק.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוֹמֵר: ״הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיּוֹם אִם לְמָחָר״. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר: ״אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ".

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס אוֹמֵר: שליח ציבור הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב הראשון שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוֹמֵר: "הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיּוֹם הוא אִם לְמָחָר". וכן לְמָחָר הוּא אוֹמֵר: ״החליצנו ה׳ אלהינו את יום ראש החודש הזה, אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ היה".

וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. וכן הלכה.