הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין – מַכְנִיסָן זוּג זוּג.

הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין בשבת מחוץ לעיר, במקום שיש חשש שיאבדו או יתקלקלו – אינו רשאי להשאירן שם בגלל קדושתן. וכיוון שאסור לטלטל אותן בשבת בידיו, מַכְנִיסָן כשהם מונחות עליו זוּג זוּג, בכל פעם זוג אחד, כדרך שהוא לבוש בהן בימות החול.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁנַיִם שְׁנַיִם.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מכניסן שְׁנַיִם שְׁנַיִם בכל פעם, שתיים על היד ושתיים על הראש. ואין הלכה כרבן גמליאל.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּישָׁנוֹת, אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת – פָּטוּר.

ומוסיפים: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שאינו רשאי להשאיר את התפילין במקומן? בִּתפילין יְשָׁנוֹת, שניכר שהשתמשו בהן למצווה, אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת, שאין ידוע אם תפילין הן או שמא קמיע הדומה לתפילין – פָּטוּר.

מְצָאָן צְבָתִים אוֹ כְּרִיכוֹת – מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן.

מְצָאָן, את התפילין, צְבָתִים, זוגות זוגות, אוֹ כְּרִיכוֹת, קשורים הרבה ביחד, כלומר כמות מרובה, שלא יספיק להביא אותן עליו זוג זוג במשך השבת – מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן, יושב ושומר עליהן עד שתצא השבת, וּמְבִיאָן אז לביתו. ולא התירו לו להביאן בשבת, מפני שממילא יצטרך לחזור אחרי השבת ולהביא את כולן.

וּבַסַּכָּנָה – מְכַסָּן וְהוֹלֵךְ לוֹ.

וּבַסַּכָּנָה, שמסוכן להמתין מחוץ לעיר – מְכַסָּן את התפילין וְהוֹלֵךְ לוֹ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כיוון שאין איסור מן התורה בטלטול פחות מארבע אמות ברשות הרבים, נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ העומד לידו, וַחֲבֵירוֹ נותנן לַחֲבֵירוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ באופן זה לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה של העיר.

וְכֵן בְּנוֹ – נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ מֵאָה.

וְכֵן בְּנוֹ, אם נולד לו בשדה, שאסור לו לקחתו בשבת על ידיו, שהוא כמטלטל משא ברשות הרבים – נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ היו שם מֵאָה בני אדם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אף נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, כדי להעביר מים לאדם צמא שמחוץ לעיר, וכך יכולים לטלטלה אֲפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם אלפיים אמה של העיר.

אָמְרוּ לוֹ: לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ.

אָמְרוּ לוֹ: לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ החבית יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ, שאין לטלטל את החבית יותר משמותר לבעליה ללכת. והלכה כרבי יהודה.

הָיָה קוֹרֵא בַּסֵּפֶר עַל הָאִסְקוּפָּה, נִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ.

הָיָה אדם קוֹרֵא בַּסֵּפֶר, מגילה של אחד מכתבי הקודש, כשהוא יושב עַל הָאִסְקוּפָּה, מפתן הבית, ונִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ לרשות הרבים, והוא עדיין אוחז בחלקו – גּוֹלְלוֹ את הספר ומביאו אֶצְלוֹ, למרות שאסור (מדברי חכמים) להוציא ולהכניס אליה באופן זה מרשות הרבים.

הָיָה קוֹרֵא בְּרֹאשׁ הַגַּג וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ; עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים – הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב.

הָיָה קוֹרֵא בספר בְּראשׁ הַגַּג, שהוא רשות היחיד, וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ למטה לעבר רשות הרבים; עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הספר לַעֲשָׂרָה טְפָחִים (כ-80 ס״מ) מן הקרקע – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, שהוא תחום רשות הרבים – אינו רשאי לגלול אותו אליו אבל הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב, שלא יהא ספר קודש מונח בגלוי ובביזיון.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵין מְסוּלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִּמְלֹא מַחַט – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵין הספר מְסוּלָּק (מרוחק) מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִּמְלֹא מַחַט – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילוּ בָּאָרֶץ עַצְמוֹ – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ; שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי כִתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ היה הספר מונח בָּאָרֶץ עַצְמוֹ – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת, שאסור בשבת רק מדברי חכמים, עוֹמֵד בִּפְנֵי קדושת כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ. וכל עוד לא ניתק הספר מידו, אינו נחשב כמונח ברשות הרבים, ומדין תורה מותר להביאו. ולכן התירו חכמים את הדבר במקרה זה. ואין הלכה כרבי שמעון אלא כרבי יהודה.

זִיז שֶׁלִּפְנֵי חַלּוֹן, נוֹתְנִין עָלָיו וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ בַּשַּׁבָּת.

זִיז, בליטה שיוצאת מן הקיר, שֶׁלִּפְנֵי חַלּוֹן הבית הפונה לרשות הרבים, אנשי הבית נוֹתְנִין עָלָיו חפצים וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ חפצים בַּשַּׁבָּת, שאין הוא חלק מרשות הרבים.

עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת.

עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמְטַלְטֵל חפצים המונחים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, ואין חוששים שמא ישכח ויכניסם לרשות היחיד; וכן עומד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא את החפץ חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שלא יטלטל אותו ארבע אמות ברשות הרבים, אף כשהוא עומד ברשות היחיד.

לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכֵן לֹא יָרוֹק.

לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וכן לא יעמוד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד; וְכֵן לֹא יָרוֹק, יירק, מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁנִּתְלַשׁ רוּקּוֹ בְּפִיו, לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיָּרוֹק.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יתר על כן, אַף מִשֶּׁנִּתְלַשׁ רוּקּוֹ בְּתוך פִיו לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת ברשות הרבים עַד שֶׁיָּרוֹק תחילה, שאם לא כן נמצא מטלטל את הרוק. וכן הלכה.

לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה.

לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד ויוציא ראשו וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וכן לא יעמוד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה בו.

וְכֵן בַּגַּת.

וְכֵן אמרו הלכה דומה בַּגַּת, שעושים בה יין, לעניין דיני מעשרות, שמותר לשתות בה יין לפני שהפרישו ממנו מעשרות, רק אם הכניס ראשו ורובו לגת.

קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵילָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים.

קוֹלֵט אָדָם העומד ברשות הרבים את המים הנשפכים מִן הַמַּזְחֵילָה (מרזב הנמשך לאורך הגג) לאוויר רשות הרבים, כשהוא מחזיק את הכלי לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים (כ-80 ס"מ) מן הקרקע, שהוא תחום רשות הרבים. אבל אינו נוטל מים ישירות מן המזחילה, מפני שהיא צמודה לגג, שהוא רשות היחיד, ונמצא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

וּמִן הַצִּינּוֹר מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה.

וּמִן הַצִּינּוֹר היורד מן הגג לרשות הרבים מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה מים, אפילו ישירות, ולא רק על ידי קליטה באוויר, משום שפתח הצינור נמצא ברשות הרבים.

בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחוּלְיָיתוֹ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים – חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו מְמַלְּאִין הֵימֶנּוּ בַּשַּׁבָּת.

בּוֹר המצוי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחוּלְיָיתוֹ, שפתו, גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים (כ-80 ס״מ) – הרי זה רשות לעצמו, ואין הוא חלק מרשות הרבים, ולכן חַלּוֹן הבית שֶׁעַל גַּבָּיו, שמעל הבור, מְמַלְּאִין הֵימֶנּוּ (ממנו) מים בַּשַּׁבָּת, שהרי הוא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, שאין תחום רשות הרבים עולה למעלה מעשרה טפחים.

אַשְׁפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים – חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת.

וכן אַשְׁפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אם הייתה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים (כ-80 ס״מ), כיוון שהיא עולה למעלה מרשות הרבים – חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת.

אִילָן שֶׁהוּא מֵיסֵךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים – מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו.

אִילָן שֶׁהוּא מֵיסֵךְ, סוכך, עַל הָאָרֶץ, שענפיו מתכופפים ויוצרים כעין סככה סביב, אִם אֵין נוֹפוֹ, הענפים שלו, גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים (כ-25 ס״מ) בקצהו – מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו, שנעשה כל השטח שתחת האילן כמקום המוקף מחיצות, ודינו כרשות היחיד.

שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים – לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן.

אם היו שָׁרָשָׁיו של אילן גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים – לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן, שאסרו חכמים להשתמש באילן בשבת. אבל אם היו גבוהים מן הקרקע פחות משלושה טפחים – הם נחשבים כקרקע.

הַדֶּלֶת שֶׁבַּמּוּקְצֶה, וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה, וּמַחֲצָלוֹת – אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ.

הַדֶּלֶת שֶׁבַּמּוּקְצֶה של חצר אחורית, שכרגיל הייתה רק לוח עץ שאינו קבוע בצירים, וסותמים בו את הפתח, וכן חֲדָקִים, חבילות קוצים, שֶמעמידים בַּפִּרְצָה שבגדר וּמַחֲצָלוֹת של קנים שמעמידים כמחיצה – אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן את הפתחים או הפרצות, מפני שאין זה נראה כנועל דלת אלא כבונה, אֶלָּא אִם כֵּן היו גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ, וניכר הדבר שאין זה בניין של ממש.

לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְחִיצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִפְתַּח מנעול דלת שנמצא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים על ידי מפתח הנמצא אף הוא ברשות הרבים. וכן לא יעמוד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, שמא ישכח ויביא אליו את המפתח, ונמצא מוציא מרשות לרשות, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְחִיצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים (כ-80 ס״מ) ברשות הרבים סביב הפתח כדי לעשות את המקום לרשות היחיד, אלה דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח.

אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין, מפטמי בהמות ועופות, שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ עומדים בשוק, שהוא רשות הרבים, ונוֹעֲלִין את מנעול הדלת שהיה ברשות היחיד, וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, ברשות היחיד, ולא אסרו עליהם את הדבר, שמא ישכחו ויביאו אליהם את המפתח.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אותו מקום שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים, מוכרי צמר, הָיָה.

נֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

נֶגֶר, בריח, מוט שמכניסים לחור שבמפתן הבית או במזוזות השער כדי לנעול את הדלת, שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא, חלק מעובה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר לנעול בו, מפני שהוא נראה כבונה, שמוסיף מעין קורה לבית. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר, שכיוון שיש בראשו גלוסטרא, הוא משמש ככלי לשחיקת תבלינים, ועוד אין לחשוש לכך.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַעֲשֶׂה בַּכְּנֶסֶת שֶׁבִּטְבֶרְיָא שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ הֶיתֵּר, עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְאָסְרוּ לָהֶן.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַעֲשֶׂה בַּכְּנֶסֶת, בבית הכנסת, שֶׁבִּטְבֶרְיָא שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ, בנגר כזה, הֶיתֵּר, עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים, גדולי החכמים, שעמו וְאָסְרוּ לָהֶן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִיסּוּר נָהֲגוּ בָּהּ, בָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְהִתִּירוּ לָהֶן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מעשה הפוך היה, אִיסּוּר נָהֲגוּ בָּה, בנגר כזה, ובָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְהִתִּירוּ לָהֶן.

נֶגֶר הַנִּגְרָר – נוֹעֲלִים בּוֹ בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה.

נֶגֶר, בריח, הַנִּגְרָר, שהוא קשור לדלת בשרשרת ונגרר על הקרקע – נוֹעֲלִים בּוֹ בשבת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה, כלומר מחוץ למקדש, שחכמים אסרו את הדבר מפני שהוא נראה כבונה, שמוסיף מעין קורה לבית.

וְהַמּוּנָּח – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

וְהנגר הַמּוּנָּח, שאינו קשור כלל בדלת אלא מונח בצד – כָּאן וְכָאן אָסוּר לנעול בו גם במקדש, מפני שהוא כבונה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמּוּנָּח מוּתָּר בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַנִּגְרָר – בַּמְּדִינָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמּוּנָּח מוּתָּר בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַנִּגְרָר מותר אפילו בַּמְּדִינָה.

מַחֲזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה.

מַחֲזִירִין בשבת צִיר הַתַּחְתּוֹן של דלת שידה, ארון, שיצא ממקומו, אם לא יצא הציר העליון ממקומו, מפני שאין בכך משום מלאכת ׳בונה׳; ואולם רק בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה, שמא יגיע בתוך כך למלאכה אסורה.

וְהָעֶלְיוֹן – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

וְציר הָעֶלְיוֹן שיצא ממקומו – כָּאן וְכָאן אָסוּר להחזיר, כי בכך יוצאת הדלת ממקומה לגמרי, והוא כבונה בשבת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָעֶלְיוֹן – בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַתַּחְתּוֹן – בַּמְּדִינָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מחזירים ציר הָעֶלְיוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַתַּחְתּוֹן מחזירים אף בַּמְּדִינָה.

מַחֲזִירִין רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה.

מַחֲזִירִין רְטִיָּה, תחבושת מרוחה במשחה, שהוסרה מן הפצע בַּמִּקְדָּשׁ בשבת, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה, שמא יחזור וימרח עליה את המשחה ויעבור משום מלאכת 'ממחק'.

אִם בַּתְּחִילָּה – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

אִם בַּתְּחִלָּה, להניח רטייה חדשה על פצע – כָּאן וְכָאן, אף במקדש, אָסוּר.

קוֹשְׁרִין נִימָא בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה.

קוֹשְׁרִין בשבת נִימָא, מֵיתָר, שניתקה בכינור של הלוויים שמנגנים בו בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה.

אִם בַּתְּחִלָּה – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

אִם בַּתְּחִילָּה, לקשור נימא חדשה בכינור – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה.

חוֹתְכִין יַבֶּלֶת, גידול, שעל גוף הקרבן או הכהן, בַּמִּקְדָּשׁ, מפני שהוא מום שפוסל את הבהמה להקרבה (ויקרא כב,כב) ואת הכהן לעבודה, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה.

וְאִם בַּכְּלִי – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

ומה שהותר במקדש הוא לחתוך ביד, כגון בציפורניים, וְאִם בא לחתוך בַּכְּלִי – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ – כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶּמִי בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה.

כֹּהֵן שֶׁלָּקָה, נפצע, בְּאֶצְבָּעוֹ בשבת – כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶּמִי, רצועת גומא המשמשת לריפוי כדי לכסות את הפצע. והיתר זה הוא בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה, כיוון שאסרו חכמים לעסוק ברפואה בשבת (שלא במקום סכנה או חולי).

אִם לְהוֹצִיא דָּם – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

ומכל מקום, אִם כוונתו בכריכת הגמי לְהוֹצִיא דָּם מן הפצע – כָּאן וְכָאן אָסוּר.

בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי כֶּבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ,

בּוֹזְקִין, מפזרים, מֶלַח עַל גַּבֵּי הכֶּבֶשׁ שעולים עליו למזבח, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ עליו הכהנים,

וּמְמַלְּאִים מִבּוֹר הַגּוּלָּה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְגַּל בַּשַּׁבָּת,

וּמְמַלְּאִים מים מִבּוֹר הַגּוּלָּה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל שהיו במקדש בַּגַּלְגַּל בַּשַּׁבָּת,

וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב.

וכן התירו חכמים למלא מים מִבְּאֵר הַקַּר שמחוץ למקדש בְּיוֹם טוֹב, אבל לא בשבת.

שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ – כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָינוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה.

שֶׁרֶץ מת שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ והוא מטמא – כֹּהֵן שמצא אותו מוֹצִיאוֹ בשבת בְּהֶמְיָינוֹ, באבנטו, אף שהאבנט נטמא מחמת השרץ, כדי שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטּוּמְאָה בבית המקדש, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּצְבָת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּצְבָת שֶׁל עֵץ מוציאים את השרץ כדי שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, שצבת כזו אינה מקבלת טומאה. והלכה כרבי יהודה.

מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ? מִן הַהֵיכָל, וּמִן הָאוּלָם, וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.

מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בשבת, ואין רשאים להשאיר אותו? מִן הַהֵיכָל, וּמִן הָאוּלָם, אולם הכניסה להיכל, וּמהשטח שבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, שאלה המקומות המקודשים ביותר בעזרה, חצר ההיכל, אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת – מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כל מָקוֹם שֶׁאם נכנסו אליו בטומאה, חַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ עונש כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתוֹ, אם נכנסו אליו בשגגה, חייבים להביא קרבן חַטָּאת – מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, ונכלל בכך כל שטח העזרה. והלכה כרבי עקיבא.

וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר.

וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת שבמקדש כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר, גיגית נחושת, ומשאירים אותו כך עד צאת השבת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים – מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לְךָ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים – מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לְךָ, כלומר התירו לך דבר שהוא מותר לך מעיקר הדין, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא דברים האסורים מִשּׁוּם שְׁבוּת, גזרות חכמים, ולא התירו דברים שאסורים מדין תורה.