חזור
חגיגה
פרק גחוֹמֶר בַּקּוֹדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה,
חוֹמֶר, חומרה, הקפדה יתרה, יש בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה, כיצד?
שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים – לַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא לַקֹּדֶשׁ.
שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים טמאים לטהרם במקווה, כשהם בְּתוֹךְ כֵּלִים אחרים – לַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא לַקֹּדֶשׁ; לקודש צריך להטביל כל כלי לעצמו.
אֲחוֹרַיִים וְתוֹךְ וּבֵית הַצְּבִיטָה – בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקּוֹדֶשׁ.
ההבחנה בין חלקי הכלי, אֲחוֹרַיִים, הצד החיצוני, וְתוֹךְ הכלי וּבֵית הַצְּבִיטָה, מקום אחיזת הכלי, שכל אחד מהם נחשב ככלי לעצמו, ואם נטמאו אחוריו של הכלי, אין תוכו של הכלי ובית צביטתו טמאים – נאמר דווקא בַּתְּרוּמָה, שאם הייתה בתוך הכלי אינה נטמאת, אֲבָל לֹא בַּקּוֹדֶשׁ; שאם נטמאו אחוריו של הכלי – כולו נטמא לטמא את הקודש שבתוכו.
הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס – נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא אֶת הַקֹּדֶשׁ.
אדם הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס, חפץ שהזב דרך או ישב עליו – נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה באותה שעה, אם נזהר שלא יגעו זה בזה, אֲבָל לֹא אֶת הַקֹּדֶשׁ, שאם נשא באותה שעה את הקודש, הרי הקודש נטמא.
בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה – מִדְרָס לְקֹדֶשׁ.
בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה, בגדי הכהנים המקפידים על טהרה לשם אכילת תרומה, נחשבים כאילו היו מִדְרָס הזב, כלומר בדרגת ‘אב הטומאה׳, לְמי שרוצה לאכול קֹדֶשׁ, שמטמאים אותו ואת בגדיו.
לֹא כְּמִדַּת הַקֹּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה; שֶׁבַּקֹּדֶשׁ – מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר, וּבַתְּרוּמָה – קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל.
ועוד, לֹא כְּמִדַּת, כדין, הַקֹּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה; שֶׁבַּקֹּדֶשׁ, אם הוא רוצה לטבול בגד, ויש בבגד קשר – מַתִּיר תחילה את הקשר וּמְנַגֵּב את הלחות שבו, כדי שלא תהיה חציצה בין הבגד למי המקווה, וּמַטְבִּיל, וְאַחַר כָּךְ חוזר וקוֹשֵׁר. וּבַתְּרוּמָה, אם רוצה קוֹשֵׁר לכתחילה את הבגד וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל, ואינו צריך לחשוש לחציצה.
כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטָהֳרָה, צְרִיכִין טְבִילָה – לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה.
כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטָהֳרָה, שנזהרו בהם בגמר עשייתם שלא יבואו לידי טומאה, צְרִיכִין טְבִילָה – כדי להשתמש בהם לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה, שאנחנו סומכים על טהרת הכלי בשעת עשייתו.
הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ – לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה.
הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ – לַקֹּדֶשׁ, מאכלים נפרדים זה מזה הנמצאים בתוך הכלי, כגון פירות, נחשבים כיחידה אחת, ואם נטמא אחד מהם, כולם טמאים בדרגת הטומאה שלו; אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה, שכל אחד עומד לעצמו.
הָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה.
הָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, אם דבר שהוא בדרגת שלישי לטומאה נגע בבשר קדשים – נפסל הבשר (שהוא הרביעי) לאכילה, אך אינו מטמא אחרים; וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה פסול, שאם נגע שני לטומאה בתרומה – נפסלה אך אינה מטמאת אחרים, שאין שלישי עושה רביעי בתרומה.
וּבַתְּרוּמָה, אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו – חֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וּבַקֹּדֶשׁ – מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן, שֶׁהַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ – בַּקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא בַּתְּרוּמָה.
וּבַתְּרוּמָה, אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו בטומאה שמדברי חכמים, המטמאת ידיים בלבד – חֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וּבַקֹּדֶשׁ אם נטמאת אחת מידיו – מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן, שמא תיגע בחברתה; אבל בתרומה אין לחשוש לכך, שֶׁהַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ – בַּקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא בַּתְּרוּמָה.
אוֹכְלִין אוֹכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת – בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ.
אוֹכְלִין אוֹכָלִים, מאכלים, נְגוּבִין, יבשים, שלא הוכשרו לקבל טומאה בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, סתם ידיים, שהן טמאות מדברי חכמים, בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ.
הָאוֹנֵן וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה – לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה.
הָאוֹנֵן, שמת קרובו, אסור לאכול קדשים עד למחרת, וכן מְחוּסַּר כִּפּוּרִים, טמא (כגון זב) שכבר נטהר, אבל עדיין צריך להביא קרבן כדי להתירו באכילת קדשים; כשהגיע זמנם לאכול מן הקדשים, עדיין צְרִיכִין טְבִילָה כדי לאכול קֹדֶשׁ, אֲבָל לֹא לצורך אכילת תְּרוּמָה.
חוֹמֶר בַּתְּרוּמָה,
חוֹמֶר, חומרה, הקפדה יתרה, בַּתְּרוּמָה מאשר בקודש,
שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה,
שֶׁבּארץ יְהוּדָה נֶאֱמָנִים כולם עַל טָהֳרַת יַיִן וָשֶׁמֶן לקודש במשך כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, לומר שהיין מיועד לנסכים או השמן למנחות, והוא טהור; ואף עמי הארץ, שאינם מדקדקים בדיני טומאה וטהרה ואינם נאמנים על טהרת התרומה, נאמנים על כך.
וּבִשְׁעַת הַגִּיתּוֹת וְהַבַּדִּים – אַף עַל הַתְּרוּמָה.
וּבִשְׁעַת הַגִּיתּוֹת, כאשר דורכים את הענבים בגת, ובשעת הַבַּדִּים, כשעושים שמן בבית הבד – נאמנים אַף עַל טהרת הַתְּרוּמָה, לפי שבזמן זה הכול מטהרים את עצמם ואת כליהם.
עָבְרוּ הַגִּיתּוֹת וְהַבַּדִּים וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה – לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ, אֲבָל מַנִּיחָהּ לַגַּת הַבָּאָה.
אם כבר עָבְרוּ שעות הַגִּיתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְהֵבִיאוּ לוֹ עמי הארץ לכהן חָבִית שֶׁל יַיִן או של שמן שֶׁל תְּרוּמָה, ואמר לו עם הארץ שהיא טהורה – לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ, שהרי אינו נאמן. אֲבָל עם הארץ, שיודע שהיא טהורה, מַנִּיחָהּ לַגַּת הַבָּאָה, לעונת היין או השמן הבאה, שאז הוא נאמן ומביא אותה אז לכהן.
וְאִם אָמַר לוֹ: הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ – נֶאֱמָן.
וְאִם אָמַר לוֹ עם הארץ לכהן שלא בשעת הגתות: הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ של חבית זו של תרומה גם רְבִיעִית יין קֹדֶשׁ, שמיועד למקדש – נֶאֱמָן לומר שהיא טהורה, שכן עמי הארצות נאמנים על טהרת הקודש, כפי ששנינו לעיל.
כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדוּמָּעוֹת – נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּיתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְקוֹדֶם לַגִּיתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם.
כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדוּמָּעוֹת, המיועדים למילוי יין ושמן של תרומה – נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּיתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְאף קוֹדֶם לַגִּיתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם, שאז מתחילים להכין את הכלים בטהרה לקראת הגתות והבדים.
מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים – נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ – אֵין נֶאֱמָנִין.
מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים, מהיישוב מודיעין לירושלים – נֶאֱמָנִין עמי הארץ עַל כְּלֵי חֶרֶס לומר שהם טהורים לשימוש בקודש, אף שלתרומה אינם נאמנים. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ – אֵין נֶאֱמָנִין אף לקודש.
כֵּיצַד? הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵירוֹת, נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית, הוּא הַקַּדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִים – נֶאֱמָן. יָצָא – אֵינוֹ נֶאֱמָן.
ומפרטים: כֵּיצַד? הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵירוֹת, נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית, אף על פי שהוּא הַקַּדָּר עצמו, וְהֵן אותן הַקְּדֵירוֹת עצמן, שאילו היה מחוץ למודיעין לא היה נאמן עליהן, וְהֵן אותם הַלּוֹקְחִים, הקונים, שרצו לקנות ממנו חוץ למודיעין – הרי הוא נֶאֱמָן לעניין טהרה. וכן להפך: אם יָצָא מחוץ למודיעין, הרי אף שבתוך התחום החזקנוהו כנאמן – שוב אֵינוֹ נֶאֱמָן.
הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים – נֶאֱמָנִין לוֹמַר: לֹא נָגַעְנוּ.
הַגַּבָּאִין, גובי מסים מטעם המלכות, שהיו עמי הארץ, שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת ליטול משכון, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים שגנבו – נֶאֱמָנִין לוֹמַר: לֹא נָגַעְנוּ בשאר כלים שבבית, והם טהורים.
וּבִירוּשָׁלִַם נֶאֱמָנִין עַל הַקֹּדֶשׁ, וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל – אַף עַל הַתְּרוּמָה.
וּבִירוּשָׁלִַם נֶאֱמָנִין הכול עַל הַקֹּדֶשׁ, כל ימות השנה, וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל נאמנים אַף עַל הַתְּרוּמָה, שסמכו חכמים על כך שאף עמי הארץ היו מטהרים עצמם ברגל.
הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ, וְהַמַּתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל –
חנווני בירושלים הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ, חבית של יין, ומוכר ממנה, וְכן אופה הַמַּתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ ללוש בצק ולמכור, עַל גַּב, אגב, הָרֶגֶל, וידי הכול נוגעות בהן, שהרי הכול נחשבים כטהורים, כיצד ינהג במה שנותר בחבית ומן העיסה לאחר הרגל?
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִגְמוֹר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִגְמוֹר.
רַבּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִגְמוֹר, ישתמש וימכור את הנותר, בחזקת שהוא טהור. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִגְמוֹר. שלאחר הרגל אין סומכים עוד על חזקת הטהרה של עמי הארץ. והלכה כחכמים.
מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טָהֳרַת עֲזָרָה.
מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, מיד הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טָהֳרַת העֲזָרָה, מטהרים את כל הכלים שבעזרה, שמא נגעו בהם עמי הארץ בתוך הרגל.
עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי – לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.
עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי, כלומר אם היום האחרון של הרגל היה ביום חמישי – לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין ביום שישי, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת, שהרי הכהנים צריכים להתכונן לשבת, ולכן דוחים זאת לאחר השבת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי, שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא היו מטהרים את כלי העזרה בְּיוֹם חֲמִישִׁי, כאשר עבר הרגל ביום זה, לפי שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין, שהיו עסוקים בפינוי דשן הקרבנות מן המזבח ועבודות נוספות.
כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת עֲזָרָה? מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ,
כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת העֲזָרָה? מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, שמא נגעו בהם עמי הארץ וטימאום.
וְאוֹמְרִין לָהֶם: הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן וּבַמְּנוֹרָה וּתְטַמְּאוּהוּ.
וברגל עצמו היו אוֹמְרִין לָהֶם לעולי הרגל: הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן של לחם הפנים וּבַמְּנוֹרָה וּתְטַמְּאוּהוּ, ויצטרכו לסלק אותו ממקומו כדי להטבילו, והרי נאמר: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה,ל).
כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ – יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים – יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן.
וממשיכה המשנה: כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ – יֵשׁ לָהֶם כדוגמתם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים כתחליף, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים – יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן.
כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ – טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
ועוד: כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ – טְעוּנִין טְבִילָה אחר הרגל, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נחשבים כַּקַּרְקַע, ולכן אינם מקבלים טומאה, כדין כלי מתכת, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים טעם אחר: מִפְּנֵי שֶׁהֵן רק מְצוּפִּין זהב ונחושת, וציפוי אינו מקבל טומאה.