חזור
חגיגה
פרק באֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה.
אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת, אין החכם דורש את פרשות איסורי הערווה שבתורה (ויקרא פרקים יח ו-כ) וסתריהן, בִּשְׁלשָׁה תלמידים אלא בשניים לכל היותר.
וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם.
וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (בראשית פרק א) ובסודות הבריאה בִּשְׁנַיִם, בשני תלמידים, אלא רק עם תלמיד אחד,
וְלֹא בְּמֶרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ.
וְלֹא בְּמעשה מֶרְכָּבָה שראה יחזקאל (יחזקאל פרק א), שהם ענייני הסוד של דרך הנהגתו של הקב״ה את העולם, אף בְּתלמיד יָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אותו יחיד חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ דברים שלא נאמרו לו בפירוש.
כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים – רָאוּי לוֹ כְּאִילּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם:
כָּל הַמִּסְתַּכֵּל, מתבונן וחושב, בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים רָאוּי לוֹ כְּאִילּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, טוב היה לו אילו לא נברא. ואלו הם:
מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר.
מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, כלומר מה מעבר לגבולות המציאות המושגת לנבראים, מַה לְּפָנִים, מה היה לפני שנברא העולם, וּמַה לְּאָחוֹר, מה יהיה אחר שיכלה העולם.
וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ – רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
וְכָל שֶׁלּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ ושואל ועוסק בדברים שאין רשאים לעסוק בהם – רָאוּי לוֹ שֶׁלּא בָּא לָעוֹלָם.
יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר: שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ; יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר: לִסְמוֹךְ.
יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר: שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ על הקרבן ביום טוב, ובן דורו יוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר: לִסְמוֹךְ.
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ; נִיתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: לִסְמוֹךְ.
בדור שלאחר מכן, יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִיתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: לִסְמוֹךְ.
יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ; שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר: לִסְמוֹךְ.
ואחריהם, יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר: לִסְמוֹךְ.
שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: לִסְמוֹךְ; אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר: שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ.
לאחר מכן שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: לִסְמוֹךְ, אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר: שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ.
הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחְלְקוּ. יָצָא מְנַחֵם – נִכְנַס שַׁמַּאי.
הבאים אחריהם, הִלֵּל וּמְנַחֵם – לֹא נֶחְלְקוּ בכך. בשלב מסוים יָצָא מְנַחֵם מתפקידו, ונִכְנַס במקומו שַׁמַּאי,
שַׁמַּאי אוֹמֵר: שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ; הִלֵּל אוֹמֵר: לִסְמוֹךְ.
וחזרה המחלוקת, שַׁמַּאי אוֹמֵר: שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר: לִסְמוֹךְ.
הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין.
ומעירים: הָרִאשׁוֹנִים שנמנו בכל זוג הָיוּ נְשִׂיאִים, ראשי הסנהדרין, וּשְׁנִיִּים לָהֶם היו אֲבוֹת בֵּית דִּין, גדולי הדיינים, השניים להם במעלה.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים, שלמי חגיגה ביום טוב, וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, על השלמים, לפני הקרבתם; אֲבָל לֹא מביאים עוֹלוֹת כלל, משום שאינן מיועדות לאכילה, ולא הותרה מלאכה ביום טוב אלא לצורך אדם, ולכן מביאים אותם בחול המועד.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת, וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְגם עוֹלוֹת ביום טוב, וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם.
עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת –
עֲצֶרֶת, חג השבועות, שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, ביום שישי –
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם טְבוֹחַ, היום שבו שוחטים עולי הרגל את הקרבנות שהביאו לכבוד הרגל, הוא אַחַר הַשַּׁבָּת, ביום ראשון. שהרי לשיטת בית שמאי במשנה הקודמת, עולת ראייה איננה קרבה ביום טוב עצמו, ובשבת אין מקריבים כלל קרבנות יחיד.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת, כלומר אין צורך לקבוע יום מיוחד לשם כך, שהרי לשיטתם שוחטים עולות ביום טוב עצמו.
וּמוֹדִים שֶׁאִם חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת,
וְאולם גם בית הלל מוֹדִים שֶׁאִם חָל עצרת לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, שאין מקריבים בה כלל קרבנות יחיד, שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ הוא אַחַר הַשַּׁבָּת.
וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו, וּמוּתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית,
וְכאשר חל יום טבוח ביום ראשון, אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו, בבגדי חג, אלא לובש בגדים רגילים, וכן מוּתָּרִין ביום זה בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית.
שֶׁלֹּא לְקַיֵּים דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת.
וכל זה עושים כדי שֶׁלּא לְקַיֵּים ולחזק דִּבְרֵי הצדוקים והבייתוסים, הָאוֹמְרִין, בניגוד למסורת התורה שבעל פה: עֲצֶרֶת חלה תמיד אַחַר הַשַּׁבָּת, ביום ראשון, שכן לשיטתם מתחילה ספירת העומר לעולם במוצאי שבת, וכך העצרת, שהיא היום החמישים לספירה, תחול לעולם במוצאי שבת. ולכן מקפידים להראות שיום זה, אף שמקריבים בו את קרבנות החג, אינו יום טוב.
נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לַחוּלִּין וְלַמַּעֲשֵׂר וְלַתְּרוּמָה.
נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, שופכים מים מכלי על הידיים, לפני אכילת פת חוּלִּין, וְלַמַּעֲשֵׂר, לאכילת מעשר שני, וְלַאכילת תְּרוּמָה על ידי הכהנים.
וְלַקּוֹדֶשׁ – מַטְבִּילִין.
וְאולם לַקּוֹדֶשׁ, כדי לאכול קדשים, בשר או מנחה – מַטְבִּילִין את הידיים במי מקווה.
וְלַחַטָּאת, אִם נִטְמְאוּ יָדָיו – נִטְמָא גּוּפוֹ.
וְלַחַטָּאת, אם בא לגעת במי חטאת, מי אפר פרה אדומה, שגזרו בהם חכמים כמה גדרי קדושה נוספים, אִם נִטְמְאוּ יָדָיו, כלומר אף אם נגע בדבר שטומאתו קלה, שמטמא בדרך כלל רק את הידיים של מי שנגע בו – לעניין חטאת נִטְמָא כל גּוּפוֹ, וצריך לטבול כל גופו במקווה.
הַטּוֹבֵל לַחוּלִּין, וְהוּחְזַק לַחוּלִּין – אָסוּר לַמַּעֲשֵׂר.
אדם הַטּוֹבֵל לצורך אכילת חוּלִּין, וְהוּחְזַק, כלומר כיוון בטבילתו לְשם אכילת חוּלִּין – עדיין אָסוּר הוא לַמַּעֲשֵׂר שני, שכן לא נתכוון בטהרתו לשם אכילת מעשר.
טָבַל לַמַּעֲשֵׂר, וְהוּחְזַק לַמַּעֲשֵׂר – אָסוּר לַתְּרוּמָה.
טָבַל לַמַּעֲשֵׂר וְהוּחְזַק לַמַּעֲשֵׂר – אָסוּר לַתְּרוּמָה.
טָבַל לַתְּרוּמָה, וְהוּחְזַק לַתְּרוּמָה – אָסוּר לַקֹּדֶשׁ.
טָבַל לַתְּרוּמָה וְהוּחְזַק לַתְּרוּמָה – אָסוּר לַקֹּדֶשׁ.
טָבַל לַקּוֹדֶשׁ, וְהוּחְזַק לַקּוֹדֶשׁ – אָסוּר לַחַטָּאת.
טָבַל לַקּוֹדֶשׁ וְהוּחְזַק לַקּוֹדֶשׁ – אָסוּר לַחַטָּאת.
טָבַל לֶחָמוּר – מוּתָּר לַקַּל.
אבל טָבַל לֶחָמוּר, לדבר שצריך לנהוג בו טהרה גדולה – מוּתָּר לַקַּל ממנו, וכגון אם טבל לתרומה – מותר באכילת מעשר.
טָבַל וְלֹא הוּחְזַק – כְּאִילּוּ לֹא טָבַל.
ועוד כלל: טָבַל וְלֹא הוּחְזַק, כלומר ולא נתכוון להיטהר – כְּאִילּוּ לֹא טָבַל כלל.
בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ – מִדְרָס לִפְרוּשִׁין.
בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, שאינו מקפיד על טומאה וטהרה, נחשבים כאילו היו טמאים בטומאת מִדְרָס לִפְרוּשִׁין, לאלה שאוכלים חולין בטהרה. שאם נגעו בגדי פרושין בבגדי עם הארץ – נטמאו כאילו נגעו בבגדים שהזב דרס, דרך או ישב עליהם, שהם בדרגת 'אב הטומאה'.
בִּגְדֵי פְרוּשִׁין – מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה.
ואילו בִּגְדֵי פְרוּשִׁין – למרות שהם נזהרים בטהרה, נחשבים כמִדְרָס לְכהנים אוֹכְלֵי תְרוּמָה.
בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה – מִדְרָס לְקוֹדֶשׁ.
בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה נחשבים מִדְרָס לְאוכלי קוֹדֶשׁ, בשר קרבנות או מנחות,
בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ – מִדְרָס לְחַטָּאת.
בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ נחשבים מִדְרָס לְעוסקים במלאכת מי חַטָּאת.
יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהוּנָּה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לְקוֹדֶשׁ.
ובעניינים אלו מסופר: יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהוּנָּה, ונזהר מאוד בטהרה לאכילת תרומה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ, שהיה מקנח בה את ידיו, נחשבת מִדְרָס לְאוכלי קוֹדֶשׁ.
יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כָּל יָמָיו, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לְחַטָּאת.
יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל חולין עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כָּל יָמָיו, שגם באכילת חולין היה נזהר בטהרה כאילו הוא קודש, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לְחַטָּאת.