הַכֹּל חַיָּיבִין בָּרְאִיָּה,

הַכּל חַיָּיבִין בּמצוות רְאִיָּיה, להיראות בבית המקדש בשלושת הרגלים ולהביא עמם קרבן, שנאמר: “וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה׳ רֵיקָם״ (שם),

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים,

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, וְטוּמְטוּם (שאיברי המין שלו אינם ניכרים), וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס (שיש לו סימני מין זכריים ונקביים), וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים,

הַחִיגֵּר, וְהַסּוּמָא, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.

הַחִיגֵּר, שרגליו פגומות, וְהַסּוּמָא, העיוור, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו בגלל חולשה וכדומה.

אֵיזֶהוּ קָטָן? כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלִַם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

אֵיזֶהוּ קָטָן שאיננו חייב בראייה? כָּל תינוק שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת כך מִירוּשָׁלִַם לְהַר הַבַּיִת, אלו דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלִַם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלשׁ רְגָלִים".

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת ברגל מִירוּשָׁלִַם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כג,יד), משמע שהחובה היא לעלות ברגל דווקא. וכן הלכה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה – שְׁתֵּי כֶסֶף, וַחֲגִיגָה – מָעָה כֶּסֶף.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה, ‘עולת ראייה׳ – צריכה להיות בשווי של שְׁתֵּי מעות כֶּסֶף לפחות, וַחֲגִיגָה, קרבן השלמים לכבוד החג – מָעָה כֶּסֶף לפחות.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה – מָעָה כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה – שְׁתֵּי כֶסֶף.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: להפך, שווי עולת הָרְאִיָּיה –צריך להיות מָעָה כֶּסֶף, והחֲגִיגָה – שְׁתֵּי כֶסֶף לפחות.

עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחוּלִּין,

עוֹלוֹת, קרבנות עולה, שמביא אדם בַּמּוֹעֵד, בחול המועד, כדי לצאת ידי חובתו, בין עולת ראייה ובין קרבן עולה שקיבל אדם על עצמו בנדר, בָּאוֹת מִן הַחוּלִּין דווקא ולא מכסף מעשר שני, שאינו רשאי להשתמש בו כדי לפרוע את חובותיו לשמים אלא לשמוח בו באכילה לפני ה'.

וְהַשְּׁלָמִים – מִן הַמַּעֲשֵׂר.

וְקרבנות הַשְּׁלָמִים, המיועדים לאכילה, שמביאים במועד לשמחת החג – אפשר להביא אף מִן הַמַּעֲשֵׂר, מכסף פדיון מעשר שני.

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח –

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, שאדם צריך להביא בו קרבן חגיגה – מה דינו?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִן הַחוּלִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִן הַמַּעֲשֵׂר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מביאים אותם רק מִן הַחוּלִּין אבל לא מכסף מעשר שני, שאינו רשאי לפרוע בו את חובותיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אף מִן הַמַּעֲשֵׂר.

יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה,

יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן במצוות השמחה גם בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת, קרבנות שלמים שנדבו במשך כל השנה, וכשמביאים אותם לירושלים ברגל כדי להקריבם ואוכלים מהם – יוצאים בהם גם משום שמחת החג, וכן בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שאדם צריך להפריש מעדרו בכל שנה ולהקריבו במקדש כשלמים (ויקרא כז,לב).

וְהַכֹּהֲנִים – בַּחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וּבַבְּכוֹר וּבֶחָזֶה וְשׁוֹק,

וְהַכֹּהֲנִים יוצאים ידי חובת שמחה זו בַּאכילת בשר חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת שאנשים מביאים למקדש, ובשרם נאכל על ידי הכהנים; וּבַבְּכוֹר, בכור בהמה טהורה שניתן לכהנים כדי להקריבו במקדש ולאכול את בשרו; וּבֶחָזֶה וְשׁוֹק שנותנים להם מכל קרבן שלמים (ראו במדבר פרק יח).

אֲבָל לֹא בָּעוֹפוֹת וְלֹא בַּמְּנָחוֹת.

אֲבָל לֹא יוצאים הכהנים בָּעוֹפוֹת, בבשר חטאת העוף, וְלֹא בַּמְּנָחוֹת, שמביאים אנשים למקדש, והכהנים אוכלים מהן. מפני שאין שמחה אלא באכילת בשר בהמה.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרוּבִּים וּנְכָסִים מוּעָטִים – מֵבִיא שְׁלָמִים מְרוּבִּים וְעוֹלוֹת מוּעָטוֹת.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרוּבִּים, שבני ביתו מרובים במספר, וּנְכָסִים מוּעָטִים – מֵבִיא שְׁלָמִים מְרוּבִּים לאכילת בני ביתו וְעוֹלוֹת מוּעָטוֹת.

נְכָסִים מְרוּבִּים וְאוֹכְלִין מוּעָטִין – מֵבִיא עוֹלוֹת מְרוּבּוֹת וּשְׁלָמִים מוּעָטִין.

אם יש לו נְכָסִים מְרוּבִּים וְאוֹכְלִין מוּעָטִין – מֵבִיא עוֹלוֹת מְרוּבּוֹת שקרבות כליל על המזבח וּשְׁלָמִים מוּעָטִין.

זֶה וְזֶה מוּעָט – עַל זֶה נֶאֱמַר: מָעָה כֶּסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף.

היה זֶה וְזֶה מוּעָט בביתו – עַל זֶה נֶאֱמַר מה ששנינו (לעיל משנה ב): מָעָה כֶּסֶף לעולת ראייה וּשְׁתֵּי כֶסֶף לשלמי חגיגה, שהוא הסכום הקטן ביותר שקבעו חכמים.

זֶה וְזֶה מְרוּבִּים – עַל זֶה נֶאֱמַר: “אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

אם היו לו זֶה וְזֶה מְרוּבִּים, נכסים ואוכלים – עַל זֶה נֶאֱמַר: "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה׳ רֵיקָם, אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים טז,יז), שראוי לו לאדם לתת משלו ולשמוח לפני ה' כפי הברכה שבירכו ה'.

מִי שֶׁלֹּא חַג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג –

מִי שֶׁלּא חַג, לא הקריב את קרבנות החג, עולת ראייה ושלמי חגיגה, בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג הסוכות –

חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג.

חוֹגֵג אֶת כָּל שאר ימי הָרֶגֶל, שיכול להביא בהם את קרבנותיו, וְאף ביוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, שמיני עצרת.

עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חַג – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.

עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חַג – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, אינו מביא קרבן תחתיו אלא איבד את המצווה.

עַל זֶה נֶאֱמַר: “מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת".

ועַל זֶה נֶאֱמַר: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א,טו), כלומר, לאחר שנגמר המניין, הספירה, מה שלא היה בשעת המניין שוב לא יוכל להיספר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקוֹן?

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָיא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקוֹן?

זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר.

זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה, אישה האסורה עליו באיסור עריות, וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר, שאינו יכול לתקן מה שעשה, שהרי הממזר נשאר ממזר לעולם.

אִם תֹּאמַר: בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל – יָכוֹל הוּא לְהַחֲזִירוֹ וִיתַקֵּן.

שכן אִם תֹּאמַר שמדובר בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל חפץ מחברו – אמנם מעוות הוא, אבל יָכוֹל הוּא לְהַחֲזִירוֹ את מה שלקח, וִיתַקֵּן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֵין קוֹרִין ‘מְעֻוָּות׳ אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתוּקָּן בַּתְּחִלָּה וְנִתְעַוֵּות; וְאֵיזֶה? זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֵין קוֹרִין 'מְעֻוָּות' אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתוּקָּן בַּתְּחִלָּה וְנִתְעַוֵּות, וְאֵיזֶה? זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה, שהיה מתוקן ונתקלקל.

הֶיתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בַּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.

דיני הֶיתֵּר נְדָרִים, שחכם יכול להתיר את הנדר ובאיזה אופן – פּוֹרְחִין בַּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, אין להם כלל מקור מפורש בתורה אלא רמז, ונמסרו לחכמים בתורה שבעל פה.

הִלְכוֹת שַׁבָּת, חֲגִיגוֹת, וְהַמְּעִילוֹת – הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מוּעָט וַהֲלָכוֹת מְרוּבּוֹת.

הִלְכוֹת שַׁבָּת, הלכות חֲגִיגוֹת שהפרק שלנו עסק בהן וְהלכות הַמְּעִילוֹת, דיני מעילה בקדשים ובנכסי המקדש – הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים, הרים גדולים, הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה דקה, משום שֶׁהֵן מִקְרָא מוּעָט יחסית וַהֲלָכוֹת מְרוּבּוֹת.

הַדִּינִין, וְהָעֲבוֹדוֹת, הַטְּהָרוֹת, וְהַטּוּמְאוֹת, וַעֲרָיוֹת – יֵשׁ לָהֶן עַל מִי שֶּׁיִּסְמֹכוּ.

לעומתם הַדִּינִין, דיני ממונות, וְהָעֲבוֹדוֹת, דיני הקרבנות, דיני הַטְּהָרוֹת וְהַטּוּמְאוֹת, וְדיני העֲרָיוֹת – יֵשׁ לָהֶן עַל מִי שֶּׁיִּסְמֹכוּ, יש להן בסיס רחב בתורה שבכתב.

הֵן הֵן גּוּפֵי תוֹרָה.

כל אלו, בין אלו שנאמרו בהם מקראות הרבה ובין אלו שיש בהם מקרא מועט, ואף אלו שאין להם כלל מקור מפורש בתורה – הֵן הֵן גּוּפֵי, עיקרי, תוֹרָה, מעיקר התורה הם.