הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ.

הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הדבר הָרָאוּי לוֹ, כלומר כל דבר המיועד להקרבה על מזבח – אם עלה על המזבח לא ירד ממנו, ויקרב, אף על פי שהוא פסול, ואין יוצאים בו ידי חובה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים, שמקריבים אותו על אש המזבח, כגון בשר קרבן עולה או חלבים של קרבנות אחרים – אִם עָלָה על המזבח, לֹא יֵרֵד, אף על פי שהוא פסול.

שֶׁנֶּאֱמַר: “הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״, מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים, אִם עָלְתָה – לֹא תֵּרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד.

שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת קרבן עולה, משם למדנו דין זה: "הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו,ב), ומהדגשת הכתוב “על מוקדה״ (=על האש שלה) יש ללמוד: מָה עוֹלָה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד. שֶׁנֶּאֱמַר: “הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״, מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלְתָה – לֹא תֵּרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, גם אם אינו עולה באש המזבח – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, אף שהוא פסול. ואף הוא דורש מאותו כתוב, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ", אלא שלדעתו יש ללמוד מ״על המזבח״: מָה עוֹלָה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד.

אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֵרְדוּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יֵרְדוּ.

ומסבירים: אֵין הבדל למעשה בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם של הקרבנות שמזים על קיר המזבח, וְהַנְּסָכִים, היין שמנסכים על קרן המזבח, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אם היו פסולים לֹא יֵרְדוּ, שהרי הם ראויים למזבח, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יֵרְדוּ, שהרי אינם ראויים לאש המזבח.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים, הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל, אֲפִילּוּ זֶה וְזֶה פְּסוּלִין, הַזֶּבַח – לֹא יֵרֵד, וְהַנְּסָכִים – יֵרְדוּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כאשר מדובר בנסכים הבאים עם הקרבן; בין אם היה הַזֶּבַח כָּשֵׁר, וְהַנְּסָכִים הבאים עמו פְּסוּלִים, ובין אם היו הַנְּסָכִים כשלעצמם כְּשֵׁרִין, וְאולם הַזֶּבַח פָּסוּל, ולכן נפסלו הנסכים (שהרי הם באים עם הזבח), אֲפִילּוּ זֶה וְזֶה פְּסוּלִין – בכל אלה הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד, שכן המזבח קידש אותו, וְהַנְּסָכִים יֵרְדוּ.

וְאֵלּוּ, אִם עָלוּ – לֹא יֵרְדוּ:

וְאֵלּוּ הם הדברים שאף על פי שהם פסולים, אִם עָלוּ על המזבח לֹא יֵרְדוּ:

הַלָּן, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא, וְהַנִּשְׁחָט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִים, וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ.

הַלָּן, כגון בשר עולה או חלבים של קרבנות אחרים, שעבר עליהם הלילה שלא על המזבח, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא מתחום העזרה, וְקרבן הַנִּשְׁחָט במחשבה להקריבו חוּץ לִזְמַנּוֹ או במחשבה להקריבו חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְקרבן שֶׁקִּבְּלוּ את דמו אנשים שהם פְּסוּלִים לעבודה, וְכן שזָרְקוּ פסולים אֶת דָּמוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה, שֶׁנִּשְׁפַּךְ אֶת דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים, אִם עָלְתָה – תֵּרֵד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בהמת קדשים שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה, וכן שֶׁנִּשְׁפַּךְ אֶת דָּמָהּ על הקרקע, וְכן זו שֶׁיָּצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים (חוץ לתחום העזרה) ונפסלה בכך, אף אִם עָלְתָה - תֵּרֵד. וכן הלכה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא תֵּרֵד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כל אחת מאלה, אם עלתה לֹא תֵּרֵד.

שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ – הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. לֹא הָיָה פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ – אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ.

שֶׁכך הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר ככלל: כָּל קרבן פסול שֶׁפְּסוּלוֹ חל בַּקֹּדֶשׁ, תוך כדי עבודה במקדש – הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ, וכיוון שעלה על המזבח לא ירד. וכל שלֹא הָיָה פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ, ומתחילה לא היה ראוי להקרבה – אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ.

אֵלּוּ לֹא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ: הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְהַיּוֹצֵא דּוֹפֶן, וּבַעֲלֵי מוּמִין.

ומפרטים, אֵלּוּ הם שלֹא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ: בעל חיים הָרוֹבֵעַ את האדם, וְכן בעל חיים הַנִּרְבָּע על ידי אדם, וְהַמּוּקְצֶה (המופרש) לעבודה זרה, וְהַנֶּעֱבָד כעבודה זרה, וְהָאֶתְנָן, בעל חיים שניתן לזונה בשכרה, וְהַמְּחִיר, שניתן בתמורה לכלב, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה (שנפגע או שחלה וסופו למות), וְהַיּוֹצֵא דּוֹפֶן (שנולד בחיתוך דופן הרחם) וּבַעֲלֵי מוּמִין.

רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין.

רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין, וסבור, שאם עלו – לא ירדו.

רַבִּי חֲנַנְיָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

רַבִּי חֲנַנְיָא סְגַן (הממונה על) הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ, כָּךְ אִם יָרְדוּ – לֹא יַעֲלוּ. וְכוּלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יֵרְדוּ.

ומוסיפים: כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ קרבנות פסולים למזבח לֹא יֵרְדוּ, כָּךְ מן הצד האחר, אִם יָרְדוּ – שוב לֹא יַעֲלוּ. וְכוּלָּן, כל הקרבנות שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יֵרְדוּ, שבהמה חיה אינה ראויה למזבח אלא לאחר שחיטה.

עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – תֵּרֵד. שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בִּמְקוֹמָהּ.

וכן עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – תֵּרֵד, שלכתחילה אין שוחטים בראש המזבח. אבל אם שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בִּמְקוֹמָהּ, ואין מורידים אותה עוד.

וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ:

וְאֵלּוּ הם הדברים שאף אִם עָלוּ למזבח יֵרְדוּ, כיון שמעיקרם אינם מיועדים להקרבה על המזבח:

בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וְהַקְּטֹרֶת.

בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים (אשם וחטאת) שמיועד לאכילה על ידי הכהנים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, שמיועד לאכילה על ידי הבעלים, וּמוֹתַר מנחת הָעוֹמֶר, מה שנותר ממנה לאחר שהקטירו ממנה את הקומץ, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הבאים בחג השבועות, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי (שאריות) מְנָחוֹת, הנותר מן המנחה לאחר הקטרת הקומץ על המזבח, שכל אלו נאכלים לכהנים, וְהַקְּטֹרֶת שאינה ראויה להקרבה על המזבח החיצון אלא על מזבח הזהב שבהיכל.

הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם;

הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם (קצות הרגלים, הפרסות);

בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחוּבָּרִים – יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״. פָּרְשׁוּ – לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָשִׂיתָ עוֹלוֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם".

כל אלה, בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחוּבָּרִים לגוף הקרבן – יַעֲלוּ על המזבח ויוקרבו עמו, שֶׁנֶּאֱמַר בקרבן העולה: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א,ט). ואולם אם פָּרְשׁוּ (נפרדו) מן הקרבן – לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר במקום אחר: "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם" (דברים יב,כז), ולא דברים אחרים.

וְכוּלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחֲזִיר.

וְכוּלָּם, כל אלה שהיו מחוברים לגוף העולה, במקרה שֶׁפָּקְעוּ (עפו) בתוך כדי השרפה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחֲזִיר אותם הכהן למזבח, כלומר אינו צריך להחזירם.

וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

אגב כך מוסיפים: וְכֵן גַּחֶלֶת מעצי המזבח שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – אינו צריך להחזירה.

אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

אֵבָרִים של העולה שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ;

קוֹדֶם לַחֲצוֹת – יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן.

אם פקעו קוֹדֶם לַחֲצוֹת הלילה – יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, יש בהם דין מעילה.

לְאַחַר חֲצוֹת – לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.

לְאַחַר חֲצוֹת – לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, שכן כבר נעשתה מצוותם, וכל שנעשתה מצוותו – שוב אין בו דין מעילה.

כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ – כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ.

כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ, ואין מורדים אותו מן המזבח, כָּךְ הַכֶּבֶשׁ שבו עולים למזבח מְקַדֵּשׁ, שכל דבר שעלה לכבש – דינו כאילו עלה על המזבח.

כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן – כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים.

ועוד, כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן – כָּךְ הַכֵּלִים, כלי השרת שבהם מניחים את המנחות והנסכים לצורך הקרבה, מְקַדְּשִׁים את הדברים הראויים להם, ומה שהונח בכלי שרת הראוי לו – קדוש לעולם, ואין לו פדיון.

כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ.

ומפרטים: כְּלֵי הַלַּח, הכלים המשמשים לנוזלים, כגון דם ויין ושמן – מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח בלבד. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, הכלים המשמשים לדברים יבשים, כגון סולת – מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ בלבד.

אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח.

אבל אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת, כלי, הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח, שאינם מיועדים להם.

כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ; אִם עוֹשִׂים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וְהֵם שְׁלֵמִים – מְקַדְּשִׁין. וְאִם לָאו – אֵין מְקַדְּשִׁים.

כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ; אִם עדיין עוֹשִׂים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כאשר הֵם שְׁלֵמִים – מְקַדְּשִׁין. וְאִם לָאו – אֵין מְקַדְּשִׁים.

וְכוּלָּן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַּקֹּדֶשׁ.

וְכוּלָּן, כל כלי הקודש, אֵין מְקַדְּשִׁים את הניתן בהם אֶלָּא בַּקֹּדֶשׁ, בתוך העזרה, ששם עבודת הקרבנות, ולא מחוץ לה.