כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת, אוֹ בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִילּוּ אַחַת בְּרִבּוֹא – יָמוּתוּ כּוּלָּם.

כָּל הַזְּבָחִים (בהמות העומדות להקרבה) שֶׁנִּתְעָרְבוּ, שהתערבה בהם בהמה שאסורה בהנאה, כגון בְּאחת מהחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת, שנפסלו להקרבה, והן מיועדות למיתה, אוֹ בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, שעומד להיסקל על שהמית אדם; אֲפִילּוּ נתערבה בהמה אַחַת האסורה בהנאה בְּרִבּוֹא (עשרת אלפים) בהמות, אם אי אפשר לזהות את הבהמה האסורה – יָמוּתוּ כּוּלָּם, שיש לחשוש בכל אחת, שמא היא האסורה בהנאה, ולכן אין להקריבה ולא לעשות בה דבר.

נִתְעָרְבוּ בְּשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, בְּרוֹבֵעַ, וּבְנִרְבָּע, וּבְמוּקְצֶה, וּבְנֶעֱבָד, וּבְאֶתְנָן, וּבִמְחִיר, וּבְכִלְאַיִם, וּבִטְרֵיפָה, וּבְיוֹצֵא דּוֹפֶן –

ואולם אם נִתְעָרְבוּ זבחים בבעלי חיים שהם פסולים להקרבה אבל אינם אסורים בהנאה אם ייפדו מיד ההקדש, כגון בְּשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה (שנעשתה) בּוֹ עֲבֵירָה שפוסלת אותו להקרבה, כגון שהמית אדם, אך אין שני עדים שמחייבים את השור סקילה, אלא אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עדות של עֵד אֶחָד בלבד אוֹ עַל פִּי הודאת הַבְּעָלִים עצמם; וכן אם התערבו זבחים בְּרוֹבֵעַ (בעל חיים שרבע אישה), וּבְנִרְבָּע (על ידי איש), או בְּמוּקְצֶה, שייחדו אותו לעבודה זרה, וּבְנֶעֱבָד כעבודה זרה; וכן אם התערבו בְּבעל חיים שניתן כאֶתְנָן לזונה, וּבִמְחִיר כלב, שניתן כתמורה לכלב (ראו דברים כג,יט), וּבבהמת כִּלְאַיִם, כגון הנולד מאיל ועז, וּבִטְרֵיפָה (העומדת למות בגלל פציעה וכדומה), וּבְיוֹצֵא דּוֹפֶן (שנולד בניתוח דופן הרחם);

יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפָה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין.

כל אלה אמנם פסולים להקרבה, אך אין הם אסורים בהנאה אם ייפדו מיד ההקדש. והואיל וניתן לפדות בהמת קרבן, רק אם יש בה מום, לכן כל הבהמות שבתערובת יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ (שייפול בהן מום) ולאחר מכן יִמָּכְרוּ, ומן הכסף המתקבל בעבורם יָבִיא הבעלים קרבן אחר בּשווי דְּמֵי הבהמה הַיותר יָפָה (משובחת) שֶׁבָּהֶן, מֵאוֹתוֹ הַמִּין (הסוג) של הקרבן שהוא צריך להקריב, כגון עולה או חטאת.

נִתְעָרֵב בְּחוּלִּין תְּמִימִים – יִמָּכְרוּ הַחוּלִּין לִצְרִיכֵי אוֹתוֹ הַמִּין.

אם נִתְעָרֵב קרבן בּבהמות חוּלִין תְּמִימִים, שאין בהם מום, וראויים להקרבה – יִמָּכְרוּ הַחוּלִּין לִצְרִיכֵי קרבנות מאוֹתוֹ הַמִּין של הקרבן שנתערב בהם.

קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים, מִין בְּמִינוֹ – זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא, וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא.

אם נתערבו קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ (אותו סוג קרבן), כגון שני קרבנות עולה של שני אנשים, ואין ידוע של מי כל אחד, מה יעשו? זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא בעליו, וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא בעליו, ויצאו שניהם ידי חובתם.

קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.

אם הייתה זו תערובת קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים, אך מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כגון שהקדיש אדם שני אילים, אחד לעולה ואחד לשלמים – יִרְעוּ שניהם עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ (ייפול בהם מום) וְיִמָּכְרוּ, ומן הכסף המתקבל יָבִיא הבעלים קרבן בּשווי דְּמֵי האיל הַיותר יָפֶה שֶׁבָּהֶן, מבין שני האילים, מִמִּין זֶה (עולה), וכן יביא בִּדְמֵי האיל הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה (שלמים), וְיַפְסִיד את הַמּוֹתָר, ההפרש שבין מחירם של שני הקרבנות, מִבֵּיתוֹ, משלו.

נִתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר.

נִתְעָרְבוּ בהמות קדשים, כגון שלמים, בִּבְכוֹר בהמה או בְּמַעֲשֵׂר בהמה, שאסור לפדות אותם, גם כשנופל בהם מום, מה יעשה? יִרְעוּ הבהמות עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, ויפדה את בהמת השלמים (שיאמר: “מעות אלה הם פדיון השלמים שבתערובת״). וְיֵאָכְלוּ כולם כּדין בְּכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר שנפל בהם מום, שמותר לשחוט ולאכול אותם, אך אסור לנהוג בהם מנהג חולין, למכור אותם באטליז ולשקול את בשרם, כפי שמותר לנהוג בבהמות קדשים שנפדו.

הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וּמִן הָאָשָׁם.

ומעירים: הַכֹּל, כל מיני הקרבנות כולם, יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, בלא שנדע מהו כל קרבן, חוּץ מִן הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, שאינם באים לעולם מאותה בהמה, שהאשם אינו אלא איל או כבש, והחטאת לעולם אינה באה מאחד מהם.

אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ.

קרבן אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בּקרבן שְׁלָמִים, ואין יודעים מהו כל קרבן – שניהם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ (ייפול בהם מום), וייפדו מיד ההקדש, ויקנו בדמיהם איל לאשם ואיל לשלמים, כל אחד מהם כשווי היפה מבין שני האילים שהתערבו, כפי ששנינו במשנה הקודמת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַּצָּפוֹן, וְיֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: במקרה זה אין צורך בפדייה, מפני שניתן לעשות את שני קרבנות אלו באופן זהה; שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַּצָּפוֹן (בצפון העזרה), ששם מקום שחיטת האשם, ושם ניתן לשחוט גם את השלמים, שהרי שחיטתם בכל מקום בעזרה. וְיֵאָכְלוּ שניהם כּדינו של החָמוּר שֶׁבָּהֶן, שהוא האשם, כלומר רק בתחום העזרה שבמקדש על ידי כהנים זכרים בלבד ובמשך יום ולילה בלבד (ולא בכל ירושלים לכל אדם בשני ימים ולילה כדין השלמים).

אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.

אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי שמעון: אין עושים כן, שהרי אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל, כלומר אסור לגרום לקדשים להיפסל. וכאשר הוא מצמצם את אורך הזמן שניתן לאכול בו את קרבן השלמים, הרי הוא פוסל לאכילה מה שלא נאכל במשך זמן זה. והלכה כחכמים.

נִתְעָרְבוּ חֲתִיכוֹת בַּחֲתִיכוֹת, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים, הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בַּנֶּאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים – יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן.

ומוסיפה המשנה: ומה שנחלקו רבי שמעון וחכמים הוא דווקא בתערובת של בהמות חיות, שניתן לפדות אותן ולהביא בדמיהם קרבנות אחרים. אבל אם נִתְעָרְבוּ חֲתִיכוֹת בַּחֲתִיכוֹת, כגון חתיכות בשר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים בּחתיכות בשר קָדָשִׁים קַלִּים, או בשר קרבנות הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בּבשר קרבנות הנֶּאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים, שכבר לא ניתן לפדות אותן – גם לדעת חכמים, יֵאָכְלוּ כולם כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן, שהרי אין להם תקנה אחרת.

אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי עוֹלָה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִתֵּן לְמַעְלָן, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִילּוּ הוּא עֵצִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

אֵבְרֵי חַטָּאת, שבשרה נאכל על ידי הכהנים, ואסור בהקרבה, שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי עוֹלָה, שקרבים על המזבח, מה יעשה בהם? שהרי אסור להקריב על המזבח בשר שמיועד לאכילה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִתֵּן את כולם לְמַעְלָן, על אש המזבח. וְרוֹאֶה (מחשיב) אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת שניתן מִלְמַעְלָן, כְּאִילּוּ הוּא עֵצִים שנשרפים על המזבח, ולא כקרבן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין לעשות כן, אלא ישאירו את כל האברים שבתערובת עד למחרת, כך שתְּעוּבַּר צוּרָתָן (ישתנה מראם) וייפסלו להקרבה, וְיֵצֵא הכול לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, למקום בעזרה שבו שורפים קדשי קדשים שנפסלו. והלכה כחכמים.

אֵבָרִין בְּאֵבְרֵי בַּעֲלֵי מוּמִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב רֹאשׁ אֶחָד מֵהֶן – יִקְרְבוּ כָּל הָרָאשִׁין. כַּרְעוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – יִקְרְבוּ כָּל הַכְּרָעַיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כֻּלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

אֵבָרִין של עולות כשרות שהתערבו בְּאֵבָרֵי בַּעֲלֵי מוּמִין, שהיו שם אברים של בהמה שהתגלה בה מום, והיא פסולה להקרבה; תערובת כזאת אסור להעלות למזבח לדעת הכול, אלא שנחלקו, כיצד יש לנהוג בדיעבד, אם עבר והקריב חלק מהם; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב רֹאשׁ אֶחָד מֵהֶן בטעות – יִקְרְבוּ כָּל הָרָאשִׁין האחרים שבתערובת, שיש לסמוך על כך שהראש שקרב בתחילה הוא הראש הפסול שהיה בתערובת. וכן אם קרב כבר כַּרְעוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – יִקְרְבוּ כָּל שאר הַכְּרָעַיִם שבתערובת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כל האברים כֻּלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – יש לחשוש, שהוא האבר הפסול, ולא יקרב על המזבח, אלא יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. והלכה כחכמים.

דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם,

דָּם של קרבן כשר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, כיצד נוהגים בו?

אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאֶה דָּם – כָּשֵׁר.

אִם יֵשׁ בּוֹ בתערובת מַרְאֶה דָּם – כָּשֵׁר לזריקה על המזבח.

נִתְעָרֵב בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם.

נִתְעָרֵב הדם בְּיַיִן, שהוא אדום, ואי אפשר להבחין לפי המראה – רוֹאִין (מחשיבים) אוֹתוֹ, את היין שנתערב, כְּאִילּוּ הוּא מַיִם, ואם בכמות כזו של מים היה בתערובת מראה דם – הרי היא כשרה לזריקה.

נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם חַיָּה – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם.

וכן אם נִתְעָרֵב דם הקרבן בְּדַם בְּהֵמָה של חולין אוֹ בְּדַם חַיָּה, כגון צבי, והרי אי אפשר להבחין בין הדמים – רוֹאִין אוֹתוֹ, את דם הבהמה או החיה, כְּאִילּוּ הוּא מַיִם, ואם בכמות כזו של מים היה לתערובת מראה דם – הרי היא כשרה לנתינה; ואם לא – בטל דם הקרבן בדם הבהמה או החיה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם, ואפילו היה דם הבהמה או החיה מרובה – ייתן הכהן את דם התערובת על המזבח. ואין הלכה כרבי יהודה.

נִתְעָרֵב בְּדַם פְּסוּלִין – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.

נִתְעָרֵב דם קרבן כשר בְּדַם של קרבנות פְּסוּלִין – אין לו תקנה, ויִשָּׁפֵךְ הכול לָאַמָּה (תעלת המים) העוברת בעזרה.

בְּדַם תַּמְצִית – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.

נתערב דם הקרבן בְּדַם התַּמְצִית, דם שנתמצה מצוואר הבהמה לאחר שיצא עיקר הדם (‘דם הנפש׳), והוא פסול לזריקה – יִשָּׁפֵךְ הכול לָאַמָּה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר תערובת זו לזריקה. ואין הלכה כמותו.

אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן – כָּשֵׁר.

ומעירים, גם לדעת התנא הראשון, שאסור לזרוק את הדם על המזבח, אִם לֹא נִמְלַךְ (התייעץ) הכהן וְנָתַן מדם התערובת על המזבח מדעת עצמו – כָּשֵׁר הקרבן.

דַּם תְּמִימִים בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִים – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.

נתערב דַּם של קרבנות תְּמִימִים בְּדַם של בַּעֲלֵי מוּמִים שאינם ראויים להקרבה – יִשָּׁפֵךְ הכול לָאַמָּה (תעלת המים) העוברת בעזרה.

כּוֹס בְּכוֹסוֹת –

ודין זה אמור בדם כשר שמעורב בדם פסול. אבל אם נתערב כּוֹס של דם בעלי מום בְּכוֹסוֹת של דמים כשרים, ואין יודעים איזה דם מצוי בכל כוס – נחלקו בדבר;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קָרַב כּוֹס אֶחָד, יַקְרִיבוּ כָּל הַכּוֹסוֹת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אף שאסור להקריב את כולם מחמת הספק, אם קָרַב כבר כּוֹס אֶחָד מהם בטעות – יַקְרִיבוּ כָּל שאר הַכּוֹסוֹת, משום שאנו סומכים על כך, שהכוס הפסול הוא זה שקרב, וכל השאר כשרים הם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כֻּלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין סומכים על כך, אלא אֲפִילּוּ קָרְבוּ כל הכוסות כֻּלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – יִשָּׁפֵךְ הכול לָאַמָּה, מפני הספק, שמא הוא הכוס הפסול. והלכה כחכמים.

הַנִּתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין לְמַעְלָה –

דמי קרבנות הַנִּתָּנִין לְמַטָּה מחוט הסיקרא שבאמצע המזבח, כגון עולה, שֶׁנִּתְעָרְבוּ בּדמים של חטאת הנִּתָּנִין לְמַעְלָה מחוט הסיקרא, מה יעשה? שהרי אם נתן דם שלא במקומו – הקרבן פסול (לעיל פ"ב מ"א).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִתֵּן לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה כְּאִילּוּ הֵן מַיִם, וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן לְמַטָּה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִתֵּן תחילה מדמי התערובת לְמַעְלָה לשם חטאת, וְרוֹאֶה (מחשיב) אֲנִי אֶת הדמים הַתַּחְתּוֹנִים הניתנים לְמַעְלָה, כְּאִילּוּ הֵן מַיִם בלבד, שהרי אין כוונתו לכפר על ידם, וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן מדמי התערובת לְמַטָּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין לתת דמים שלא במקומם, ואף לא באופן זה, ולכן יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. והלכה כחכמים.

וְאִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן – כָּשֵׁר.

ומכל מקום, גם לדעת חכמים, אִם הכהן לֹא נִמְלַךְ (התייעץ), כיצד יש לנהוג, וְנָתַן את דם התערובת על המזבח למעלה – הרי זה כָּשֵׁר, ויחזור וייתן למטה. והלכה כחכמים.

הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת – יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אַחַת.

דמים הַנִּתָּנִין במַתָּנָה (נתינה) אַחַת על גבי המזבח, שֶׁנִּתְעָרְבוּ בּדמים שאף הם נִתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת, כגון דם בכור בהמה בדם מעשר בהמה – יִנָּתְנוּ כולם במַתָּנָה אַחַת.

מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע – יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע.

וכן אם התערבו הניתנים במַתַּן אַרְבַּע, כלומר שתיים שהן ארבע, בשתי מתנות אך על ארבע קרנות המזבח (לעיל פ״ה מ״ד), בניתנים בְּמַתַּן אַרְבַּע, כגון דם עולה בדם שלמים או אשם – יִנָּתְנוּ כולם בְּמַתַּן אַרְבַּע.

מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתָּנָה אַחַת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ בְּמַתָּנָה אַחַת.

אם התערבו הניתנים במַתַּן אַרְבַּע בניתנים בְּמַתָּנָה אַחַת, כגון דם עולה בדם בכור, מה יעשה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ כולם בְּמַתַּן אַרְבַּע, ובכך יצא ידי מצוות שניהם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ כולם בְּמַתָּנָה אַחַת, שהרי גם הניתנים במתן ארבע, אם נתנם במתנה אחת – כיפר (לעיל פ"ד מ"א).

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל “בַּל תִּגְרַע"!

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לרבי יהושע: לשיטתך, שיינתנו כולם במתנה אחת, נמצא, שלגבי דם העולה הֲרֵי הוּא עוֹבֵר בכך עַל איסור "בַּל תִּגְרַע" ("וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ", דברים יג,א), שהוא פוחת ממה שציוותה התורה!

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל "בַּל תּוֹסִיף"!

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אף לשיטתך, הֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל דם הבכור משום איסור "בַּל תּוֹסִיף" ("לֹא תֹסֵף עָלָיו", שם)!

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לֹא נֶאֱמַר “בַּל תּוֹסִיף״ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ.

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לֹא נֶאֱמַר איסור "בַּל תּוֹסִיף" אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ, אבל כאן הרי הוא מעורב בדם אחר שנעשה כדינו.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא נֶאֱמַר “בַּל תִּגְרַע״ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אף לשיטתי, לֹא נֶאֱמַר "בַּל תִּגְרַע" אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ, ולא כשהוא מעורב בדבר אחר.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כְּשֶׁנָּתַתָּ – עָבַרְתָּ עַל “בַּל תּוֹסִיף״, וְעָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְּיָדְךָ. וּכְשֶׁלֹּא נָתַתָּ – עָבַרְתָּ עַל “בַּל תִּגְרַע״, וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְּיָדְךָ.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לחזק את דבריו: כְּשֶׁנָּתַתָּ מתן ארבע, כהצעת רבי אליעזר – עָבַרְתָּ בכך עַל "בַּל תּוֹסִיף" לגבי דם הבכור ובאופן שבו עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְּיָדְךָ. ואילו כְּשֶׁלֹּא נָתַתָּ אלא מתנה אחת בלבד, אמנם עָבַרְתָּ בכך עַל "בַּל תִּגְרַע" לגבי דם העולה, אבל לֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְּיָדְךָ. והלכה כרבי יהושע.

הַנִּתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם הַנִּתָּנִין בַּחוּץ – יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה.

דמי הקרבנות הַנִּתָּנִין בִּפְנִים (בהיכל), כלומר ‘חטאות פנימיות׳, כגון פר ושעיר של יום הכיפורים, שדמם ניתן בקודש הקודשים, על הפרוכת ועל מזבח הזהב (ראו פ״ה מ״א–מ״ב), שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם דמי שאר הקרבנות הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, על המזבח שבעזרה – אין משנים מקומו של דם זה כדי לקיים מצוותו של דם אחר, ולפיכך ישהו אותם, עד שייפסלו בשקיעת השמש, ויִשָּׁפְכוּ כולם לָאַמָּה (תעלת המים) העוברת בעזרה.

נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים – כָּשֵׁר.

אם הלך הכהן על דעת עצמו ונָתַן מתערובת דמים אלו תחילה בַּחוּץ, וְאחר כך חָזַר וְנָתַן מן התערובת בִּפְנִים ההיכל – הרי זה כָּשֵׁר בדיעבד.

בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ – רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים.

אם נתן מתערובת זו בתחילה בִּפְנִים וְרק אחרי כן חָזַר וְנָתַן בַּחוּץ – רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹסֵל את הקרבנות שדמיהם צריכים להינתן בחוץ, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים.

שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל הַדָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל – פָּסוּל.

ומסבירים את מחלוקתם, שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל הַדָּמִים, דמי כל הקרבנות שדינם להינתן בחוץ, שֶׁנִּכְנְסוּ (שהוכנסו) כדי לְכַפֵּר, להזות מדמם בַּהֵיכָל – פָּסוּל הקרבן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חַטָּאת בִּלְבַד.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חַטָּאת חיצונה בִּלְבַד נאמר בה דין זה, שנאמר: "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא ו,כג), אבל לא בדמי שאר קרבנות.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף דם הָאָשָׁם דינו כחטאת, שֶׁהרי נֶאֱמַר: "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם" (ויקרא ז,ז). והלכה כחכמים.

חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת; יָצָא אֶחָד מֵהֶן לַחוּץ – הַפְּנִימִי כָּשֵׁר.

חַטָּאת חיצונה שֶׁקִּבֵּל הכהן את דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת; אם יָצָא אֶחָד מֵהֶן מן העזרה לַחוּץ, ונפסל בכך – הַפְּנִימִי, הדם שבכוס שנשאר בעזרה, לא נפסל וכָשֵׁר לזריקה.

נִכְנַס אֶחָד מֵהֶן לִפְנִים – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.

אבל אם נִכְנַס אֶחָד מֵהֶן לִפְנִים (להיכל), ונפסל בכך, כמבואר במשנה הקודמת – נחלקו בכך הדעות: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר לזריקה את הדם שבַּכוס החִיצוֹן (שבעזרה), וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין אותו.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: מָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בַּחוּץ, לֹא עָשָׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּיּוֹצֵא; מָקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בִּפְנִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּנִּכְנָס?

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי להוכיח את שיטתו: מָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה לזרוק בו את הדם פּוֹסֶלֶת את הקרבן, כלומר בַּחוּץ, שהשוחט קרבן כדי לזרוק את דמו מחוץ לעזרה, הקרבן פסול (לעיל פ״ב מ״ב), אם יצא לשם מקצת הדם ונפסל – לֹא עָשָׂה בו אֶת דין הדם הַמְשׁוֹאָר (הנשאר) שבפנים כּדין הדם היּוֹצֵא, אלא הוא כשר. מָקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה לזרוק שם את הדם פּוֹסֶלֶת בו, כלומר בִּפְנִים (בהיכל) – אֵינוֹ דִּין, האם לא קל וחומר הוא, שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בו אֶת דינו של הדם הַמְשׁוֹאָר בעזרה כּדינו של הנִּכְנָס לפנים? והלכה כחכמים.

נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּפֵּר – פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּכַפֵּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג – כָּשֵׁר.

אם נִכְנַס הדם פנימה לְכַפֵּר (להזות), אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּפֵּר בפועל – פָּסוּל הדם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אין הדם נפסל לזריקה עַד שֶׁיְּכַפֵּר, שיזה ממנו בפועל בפנים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר סייג נוסף לדין זה: אִם הִכְנִיס את הדם להיכל בשׁוֹגֵג – כָּשֵׁר הדם לזריקה. וכן הלכה.

כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּיתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא הִרְצָה הַצִּיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא. שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא.

כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין לזריקה שֶׁנִּיתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – אין הקרבן כשר. ואף שנאמר בתורה, שהציץ שבראש הכהן הגדול מרצה על הקדשים הפסולים (שמות כח,לח), לֹא הִרְצָה הַצִּיץ אֶלָּא עַל הַקרב כשהוא טָמֵא. וכן שנו חכמים: שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא מן העזרה, ולא על פסולים אחרים.