חזור
זבחים
פרק דבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת – כִּפֵּר,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל דמי הקרבנות הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שבעזרה, אף שלכתחילה צריך לתת מהם שתי ‘מתנות׳ על המזבח, דינם הוא, שֶׁאִם נְתָנָן (נתן מהם) מַתָּנָה אַחַת בלבד – כִּפֵּר בכך, והוא מתיר את הקרבן להקרבה ולאכילה.
וּבַחַטָּאת – שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת – כִּפֵּר.
וּבַחַטָּאת, שצריך לתת מדמה ארבע מתנות, רק אם נתן לפחות שְׁתֵּי מַתָּנוֹת – כיפר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת בלבד – כִּפֵּר בדיעבד. והלכה כבית הלל.
לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְּתִקְנָהּ, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ – כִּפֵּר.
לְפִיכָךְ, מכיוון שמתנה אחת מכפרת, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְּתִקְנָהּ, במחשבה כשרה, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה במחשבת חוּץ לִזְמַנָּהּ, על מנת להקריב או לאכול מבשר הקרבן לאחר זמנו – כִּפֵּר, שאף על פי שמחשבה כזאת פוסלת את הקרבן, המתנה השנייה אינה מעכבת את הכפרה, ולכן אינה פוסלת את הקרבן.
נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ – פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.
אבל אם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה במחשבת חוּץ לִזְמַנָּהּ כדי לאכול מן הקרבן לאחר זמנו, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה במחשבת חוּץ לִמְקוֹמָהּ, לאכול מבשר הקרבן מחוץ למקום המותר – קרבן זה הוא פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, על אכילתו, כדין קרבן שנפסל במחשבת חוץ לזמנו. ואין מחשבת 'חוץ למקומו' שחישב במתנה השנייה מפקיעה את דין הפיגול, כפי ששנינו לעניין שחיטת הקרבן (לעיל פ"ב מ"ד), מפני שאינה מעכבת את הכפרה.
כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסֵּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת – לֹא כִּפֵּר.
כָּל דמי הקרבנות הַנִּתָּנִין עַל המִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, מזבח הזהב שבהיכל, כגון הפר והשעיר של יום הכיפורים, דינם הוא, שֶׁאִם חִסֵּר אפילו אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת – לֹא כִּפֵּר, והקרבן פסול.
לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כּוּלָּן כְּתִקְנָן, וְאַחַת שֶׁלֹּא כְּתִקְנָהּ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.
לְפִיכָךְ, אִם נָתַן את המתנות כּוּלָּן כְּתִקְנָן, במחשבה כשרה, ואפילו אַחַת נתן שֶׁלֹּא כְּתִקְנָהּ, במחשבה פסולה – אותו קרבן פָּסוּל, שהרי הוא חסר מתנה אחת. וְאולם אם חישב בה מחשבת חוץ לזמנו, אֵין בּוֹ באכילתו עונש כָּרֵת, כדין פיגול. מפני שקרבן נעשה פיגול, רק אם חשב מחשבת חוץ לזמנו בכל ה'מתיר', כלומר בכל מה שנחוץ כדי להתיר את הקרבן להקרבה על המזבח.
וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל:
וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם (על אכילתם) כרת מִשּׁוּם פִּגּוּל:
הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, [וּמִנְחַת נְסָכִים], וְהַדָּם,
בקרבנות המנחה – הַקֹּמֶץ, שמפרישים מן המנחה ומקטירים על המזבח וכך מתירים את שאר המנחה באכילה, וְהַלְּבוֹנָה, שמקטירים עם קומץ המנחה, או שהקטרתה מתירה את לחם הפנים באכילה. וְהַקְּטֹרֶת, שמוקטרת כולה על מזבח הזהב. וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, שאין מפרישים ממנה קומץ, אלא היא מוקרבת כולה (ויקרא ו,טז), וכן מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ (‘מנחת חביתין׳) שמקריב הכהן הגדול בכל יום (שם,טו), שקרבה כולה; שכל אלו אין להם מתיר. [וּמִנְחַת נְסָכִים], מנחה שמביאים עם נסכי קרבן, שהיא קרבה כולה. וְהַדָּם, שהוא המתיר של כל הקרבנות מן החי.
וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, כקרבן לעצמו, שאין להם מתיר, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הנסכים הַבָּאִים עִם קרבן הַבְּהֵמָה אין חייבים עליהם משום פיגול. והלכה כחכמים.
לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ – חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל.
לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, שמביא המצורע שנטהר, ולאחר שמזים ממנו כנגד קודש הקודשים ועל המצורע (ויקרא יד,טז–יז) הוא ניתן לכהנים לאכילה – נחלקו חכמים בדינו, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שהרי אין לו ‘מתירים׳ אחרים הקרבים על המזבח. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, משום שֶׁדַּם הָאָשָׁם של המצורע הוא מַתִּירוֹ, שרק לאחר מתן דם האשם על המזבח ועל המצורע מזים את השמן, ושייריו מותרים באכילה, וְהכלל הוא: כֹל דבר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין אם הוא מיועד לָאָדָם (לאכילה) בֵּין אם הוא מיועד לַמִּזְבֵּחַ (להקרבה), שאינו מותר – חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. ואין הלכה כרבי מאיר.
הָעוֹלָה – דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ, וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.
הָעוֹלָה – דָּמָהּ שנזרק על קיר המזבח מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ, שכולו מוקטר על המזבח, ומתיר את עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים, שאף שהופשט ממנה, הם זוכים בו רק לאחר זריקת הדם.
עוֹלַת הָעוֹף – דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ.
עוֹלַת הָעוֹף – דָּמָהּ, לאחר שהוזה והתמצה על קיר המזבח, מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ (ועורה בכלל זה) לַמִּזְבֵּחַ.
חַטַּאת הָעוֹף – דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים.
חַטַּאת הָעוֹף – דָּמָהּ, לאחר שהוזה על המזבח, מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים, שאין בה חלק שקרב על המזבח.
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים – דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב.
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, כגון פר ושעיר של יום הכיפורים, שבשרם אינו קרב על המזבח וגם אינו נאכל לכהנים, אלא נשרף מחוץ למקדש – דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן (החלקים הפנימיים שלהם) לִקָּרֵב על המזבח.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים – אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פרים ושעירים אלה אין בהם פיגול, כי מזים את דמם על מזבח הזהב שבהיכל, וכֹל שֶׁאֵינוֹ, שאין דמו ניתן עַל המִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים, שבהם נאמר דין פיגול (ויקרא ז,יח), ומהם למדו לשאר הקרבנות – אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. ואין הלכה כרבי שמעון.
קָדְשֵׁי גוֹיִם – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.
קָדְשֵׁי גוֹיִם שהקדישו כדי להקריבם לה׳ – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כרת מִשּׁוּם אכילת פִּגּוּל, אם נעשתה בהן עבודה במחשבת חוץ לזמנו; ולא משום אכילת נוֹתָר, אם נותר מבשרם למחרת; וְלא אם אכלם כשהוא טָמֵא, כפי שחייבים על קדשי ישראל.
וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב.
וְכן הַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, מחוץ למקדש – פָּטוּר, אף שבדרך כלל חייבים על כך כרת. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, ואילו רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב.
דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל – חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם.
אף אותם דְּבָרִים שמנינו במשנה ג, שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כרת מִשּׁוּם אכילת פִּגּוּל, לפי שאין להם ‘מתירים׳, כגון הקומץ והלבונה והקטורת – חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כרת מִשּׁוּם אכילת נוֹתָר, אם עבר זמנו של הקרבן, ומִשּׁוּם טָמֵא, אם אכלם כשהוא טמא, חוּץ מִן הַדָּם, שאין חלים עליו איסורים אלה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מה שנאמר, שחייבים עליהם משום טומאה, הוא רק בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן (שדרכו) לְהֵאָכֵל, כגון קומץ המנחה, שהוא עשוי סולת. אֲבָל דברים שאין דרך לאכול אותם, כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה אם אכלם.
לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח:
לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, הקרבן קרב:
לְשֵׁם זֶבַח,
לְשֵׁם זֶבַח – לשם אותו זבח שזובחים אותו, כגון עולה.
לְשֵׁם זוֹבֵחַ,
לְשֵׁם זוֹבֵחַ – לשם אותו אדם שמקריבים בעבורו.
לְשֵׁם הַשֵּׁם,
לְשֵׁם הַשֵּׁם – להקריבו לקדוש ברוך הוא.
לְשֵׁם אִשִּׁים,
לְשֵׁם אִשִּׁים – כדי שייאכל על ידי אש המזבח.
לְשֵׁם רֵיחַ,
לְשֵׁם רֵיחַ – כדי שיעלה ריחו על המזבח.
לְשֵׁם נִיחוֹחַ.
לְשֵׁם נִיחוֹחַ – לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא.
וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם – לְשֵׁם חֵטְא.
וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם נזבחים אף לְשֵׁם כפרה על אותו חֵטְא שהובאו בעבורו.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ – כָּשֵׁר,
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ ושחט סתם – הרי זה כָּשֵׁר,
שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד.
שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שקבעו, שעל השוחט לעשות כך לכתחילה, כדי שלא יבוא למכשול, שיאמר, שהוא שוחט לשם קרבן אחר מזה שהקדיש בעל הקרבן, שֶׁהרי אֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, הכהן, לפי מה שהוא חושב בשעת עבודת הקרבן, ומחשבת בעל הקרבן אינה פוסלת את הקרבן.