כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחוּסַּר בְּגָדִים, מְחוּסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ – פָּסַל.

כָּל הַזְּבָחִים שֶׁלאחר השחיטה קִבֵּל בכלי את דָּמָן, הדם שיצא מצוואר הבהמה, אדם זָר, שאינו כהן; או כהן שהוא אוֹנֵן (אבֵל ביום פטירת קרובו), או טְבוּל יוֹם, טמא שטבל מטומאתו, ועדיין לא נגמר יום הטבילה; מְחוּסַּר בְּגָדִים, שלא היו עליו כל בגדי כהונה; מְחוּסַּר כִּפּוּרִים, טמא שנטהר וצריך להביא קרבן כפרה לשם השלמת טהרתו; כהן שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שלא רחץ אותם במים מן הכיור שבעזרה; כהן עָרֵל, או טָמֵא. וכן מי שקיבל את הדם כשהוא יוֹשֵׁב, או שהיה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, או עַל גַּבֵּי בְהֵמָה או עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, ולא על רצפת העזרה – בכל אלה העושה כן פָּסַל את הדם לזריקה על המזבח.

קִבֵּל בִּשְׂמֹאל – פָּסַל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.

אם קִבֵּל את הדם בכלי ביד שְׂמֹאל, ולא ביד ימין – פָּסַל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. ואין הלכה כמותו.

נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ – פָּסוּל.

השוחט את הזבח, ולפני שהספיק לקבל את דמו בכלי, נִשְׁפַּךְ הדם עַל הָרִצְפָּה, וַאֲסָפוֹ מן הרצפה לכלי – פָּסוּל.

נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד,

נְתָנוֹ, את הדם, עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שעולים בו למזבח ולא על המזבח עצמו; או שנתנו על קיר המזבח אבל שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד, כלומר באותם מקומות במזבח שלא היה בהם 'יסוד', בסיס שבולט החוצה בתחתית המזבח (ראו איור);

נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן – לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן – לְמַטָּן, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים – בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ – בִּפְנִים – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

נָתַן אֶת דמי הקרבנות הַנִּתָּנִין לְמַטָּן, שצריך לתת בצד התחתון של המזבח, כגון קרבן עולה – לְמַעְלָן, בחלקו העליון, וְכן אם נתן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן, כגון חטאת – לְמַטָּן, וכן אם נתן אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, דמי הקרבנות שמזים בהיכל או בקודש הקדשים, כגון פר ושעיר של יום הכיפורים – בַּחוּץ, על מזבח העולה שבעזרה, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ נתן בִּפְנִים, בתוך ההיכל – בכל אלו הקרבן פָּסוּל ואסור לאכול מבשרו, וְאולם אֵין בּוֹ, באכילת בשר הקרבן, עונש כָּרֵת, כפי שיש במקרים אחרים, כאשר יבואר במשנה הבאה.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרוֹק דָּמוֹ בַּחוּץ, אוֹ מִקְצַת דָּמוֹ בַּחוּץ,

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח על מנת לִזְרוֹק דָּמוֹ בַּחוּץ, מחוץ לעזרה, אוֹ לזרוק אפילו מִקְצַת דָּמוֹ בַּחוּץ;

לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, אוֹ מִקְצַת אֵמוּרָיו בַּחוּץ,

וכן השוחט את הזבח על מנת לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו, החלקים הפנימיים המוקטרים על המזבח, בַּחוּץ, אוֹ להקטיר אפילו מִקְצַת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, מחוץ לעזרה;

לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ בַּחוּץ, אוֹ כַּזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַּחוּץ, אוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַּחוּץ –

וכן השוחט את הזבח על מנת לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ בַּחוּץ, מחוץ למקום שקבעה התורה לאכילתו (בעזרה או בירושלים), אוֹ לאכול כַּזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַּחוּץ, אוֹ אפילו לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה (זנב הכבש) בַּחוּץ –

פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

בכל אחד מהמקרים האלה, שחשב מחשבת ‘חוץ למקומו׳ בעת השחיטה – הקרבן פָּסוּל, ואסור לאכול מבשרו, וְאולם אֵין בּוֹ, באכילתו, עונש כָּרֵת.

לִזְרוֹק דָּמוֹ לְמָחָר, אוֹ מִקְצַת דָּמוֹ לְמָחָר,

אבל אם כששחט את הזבח, התכוון לִזְרוֹק דָּמוֹ לְמָחָר, אוֹ מִקְצַת דָּמוֹ לְמָחָר;

לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ מִקְצַת אֵמוּרָיו לְמָחָר,

וכן אם התכוון בשעת השחיטה לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ מִקְצַת אֵמוּרָיו לְמָחָר;

לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר, אוֹ כַּזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר, אוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר –

או שהתכוון לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר, אוֹ כַּזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר, אוֹ לאכול כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר –

פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

אף אם לבסוף נעשה הדבר בזמנו, הרי הוא קרוי פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו, על אכילה מבשרו, עונש כָּרֵת.

זֶה הַכְּלָל:

זֶה הַכְּלָל:

כָּל הַשּׁוֹחֵט, וְהַמְקַבֵּל, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַזּוֹרֵק,

כָּל הַשּׁוֹחֵט, וְכן הַמְקַבֵּל את הדם בכלי, וְהַמְהַלֵּךְ עם הכלי לעבר המזבח, וְהַזּוֹרֵק את הדם על המזבח;

לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר; חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

אם עשה אחת מעבודות אלה, ובזמן העבודה חשב לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, כלומר בשר הקרבן, שדרך הבעלים או הכהנים לאכול אותו, או שחשב לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר על גבי המזבח, כלומר האֵמורים ובשר העולה; אם היה זה על מנת לאכול או להקטיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ – הרי זה קרבן פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת באכילתו.

חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

ואם על מנת לאכול או להקטיר חוּץ לִזְמַנּוֹ – הרי זה פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת באכילתו, וּבִלְבַד שֶׁחוץ ממחשבת ‘חוץ לזמנו׳ יִקְרַב הַמַּתִּיר של הקרבן כְּמִצְוָתוֹ, שכל ארבע העבודות הנעשות בדם הקרבן (שמתיר את האֵמורים להקרבה ואת הבשר לאכילה) נעשות ללא פסול אחר, כפי שיבואר במשנה הבאה.

כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

ומסבירים: כֵּיצַד נחשב שקָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְקִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ – זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

שָׁחַט את הזבח בִּשְׁתִיקָה (בסתם), בלא מחשבת פסול, ואחר כך קִבֵּל את הדם וְגם הָלַךְ וְגם זָרַק במחשבה להקטיר את אֵמוריו או לאכול את בשרו חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט במחשבת חוּץ לִזְמַנּוֹ, ואחר כך קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, וגם קִבֵּל וְגם הָלַךְ וְגם זָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ – זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, שהרי מלבד מחשבת 'חוץ לזמנו', לא היה פסול אחר בעבודת הדם.

כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהָלַךְ, וְזָרַק, חוּץ לִמְקוֹמוֹ.

שָׁחַט במחשבה להקטיר את האֵמורים או לאכול את הבשר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, ואחר כך קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק במחשבת חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט במחשבת חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ.

הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהָלַךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – זֶהוּ שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

וכן הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן אלא לשם קרבן אחר, ונפסלו על ידי כך (לעיל פ״א מ״א), ואחר כך קִבֵּל את דמם וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁחַט אותם במחשבת חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק את דמם שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁשָּׁחַט קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק את דמם שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, ואף שהקרבן פסול, אין חייבים על אכילת בשרו כרת.

לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

העושה אחת מעבודות הקרבן, כגון ששוחט אותו על מנת לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מבשר הקרבן בַּחוּץ, ובתוך כדי השחיטה חשב גם לאכול כַזַּיִת מבשרו לְמָחָר; או שתחילה חשב לאכול כַּזַּיִת לְמָחָר וְאחר כך חשב לאכול כַזַּיִת בַּחוּץ; ואפילו שחט תחילה על מנת לאכול כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְאחר כך חשב לאכול כַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, או שחט תחילה על מנת לאכול כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְאחר כך חשב לאכול כַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, שאין בכל אחת מן המחשבות הפסולות כשלעצמה שיעור כזית – הקרבן פָּסוּל, וְאולם אֵין בּוֹ כָּרֵת, באכילת בשרו, שאינו נעשה פיגול.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל: אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם – פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל: אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם – הרי הוא פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְרק אִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה, אף אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, והלכה כמותם, כפי ששנינו לעיל.

לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת – כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.

אם עשה אחת מן העבודות על מנת לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת מן הבשר ועל מנת לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת מן האֵמורים, ושתי מחשבות אלו היו חוץ למקומו או חוץ לזמנו – הקרבן כָּשֵׁר, משום שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין יחד להיחשב כאיסור אחד.