Zevahim 14

חזור

זבחים

פרק יד

פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּיתָּהּ, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַּחוּץ – פָּטוּר,

פָּרַת חַטָּאת (פרה אדומה) שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּיתָּהּ, מעין גת בהר הזיתים שבתוכה היו שוחטים ושורפים את הפרה לצורך האפר, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ למדבר ביום הכיפורים, שֶׁהִקְרִיבוֹ, ששחט אותו והעלה אותו בַּחוּץ, כקרבן, ולא שילח אותו לעזאזל – הרי זה פָּטוּר עליהם משום הקרבה בחוץ.

שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ", כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו.

וטעם הדבר, שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת שחיטת קדשים בחוץ: "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ" (ויקרא יז,ד), לומר: כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי, שאינו מיועד, לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לצורך הקרבתו – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו משום שחיטת חוץ ולא משום העלאה בחוץ. והרי פרה אדומה ושעיר המשתלח אינם מיועדים לבוא אל פתח אוהל מועד.

הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵיפָה, וְיוֹצֵא דוֹפֶן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר,

בעל חיים הָרוֹבֵעַ את האישה, וְהַנִּרְבָּע על ידי איש, וְכן הַמּוּקְצֶה, שהוקצה לעבודה זרה, וְהַנֶּעֱבָד כעבודה זרה, וְהָאֶתְנָן, שניתן כתשלום לזונה, וְכן הַמְּחִיר, ששימש כתמורה לכלב, וְהַכִּלְאַיִם (כגון הנולד מתיש וכבשה), וְכן הַבהמה שהיא טְרֵיפָה (שעומדת למות עקב מחלה או פגיעה), וְכן בעל חיים שהוא יוֹצֵא דוֹפֶן, שנולד שלא כרגיל אלא בחיתוך דופן הרחם, כל אלו שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – הרי זה פָּטוּר,

שֶׁנֶּאֱמַר: “לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳״, כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו.

משום שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת שחיטת קדשים בחוץ: "...וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה׳ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'" (ויקרא יז,ד), לומר: כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו, אם הקריבוהו בחוץ. וכל אלו אין ראויים לבוא ולקרב לפני משכן ה'.

בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר.

בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין שהם בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, כגון שנקטעה רגלו, בֵּין שהיו אלו בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים, כגון שצמחה לו יבלת, שאפשר להסירה, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – הרי הוא פָּטוּר משום הקרבה בחוץ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין – פָּטוּר. וּבַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין – עוֹבְרִין בְּ׳לֹא תַעֲשֶׂה'.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: המקריב בחוץ בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין – פָּטוּר משום הקרבה בחוץ, ואולם המקריב בחוץ בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין – עוֹבְרִין על הקרבתם בחוץ בְּאיסור לֹא תַעֲשֶׂה, אך אין בהם עונש כרת.

תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר.

תּוֹרִים צעירים שֶׁעדיין לֹא הִגִּיעַ זְמַנָּן להיות כשרים להקרבה, וכן בְּנֵי יוֹנָה שהם כשרים רק בצעירותם שֶׁכבר עָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר על הקרבתם בחוץ, משום שאינם ראויים לבוא לפני משכן ה'.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – פָּטוּר. וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן – בְּ׳לֹא תַעֲשֶׂה'.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן שהקריבם בחוץ – פָּטוּר עליהם, וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן – המקריב אותם עובר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, אך אין בהם עונש כרת.

אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחוּסַּר זְמַן – פָּטוּר.

המקריב בחוץ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, בהמה ובנה או בתה ביום אחד, שהוא דבר האסור מן התורה (ויקרא כב,כח), וכיוון ששחט אחד מהם, השני שוב אינו ראוי להקרבה באותו יום. וכן המקריב בחוץ מְחוּסַּר זְמַן, בהמה שעדיין לא מלאו לה שבעה ימים, והיא פסולה להקרבה (שם פסוק כז) – הרי זה פָּטוּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה בְּ׳לֹא תַעֲשֶׂה'. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמַן – הֲרֵי זֶה בְּ׳לֹא תַעֲשֶׂה׳, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה חייב בְּלֹא תַעֲשֶׂה. והכלל בעניין זה, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל דבר מן הקדשים שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא להיות מוקרב במקדש לְאַחַר זְמַן, אף שכעת אינו ראוי, והקריבו בחוץ– הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת – אֵין בּוֹ בְּ׳לֹא תַעֲשֶׂה'.

ואילו חֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵין בּוֹ חיוב כָּרֵת – אֵין בּוֹ גם חיוב בְּלֹא תַעֲשֶׂה. והלכה כחכמים.

מְחוּסַּר זְמַן – בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בִּבְעָלָיו.

ומפרטים: מְחוּסַּר זְמַן – בֵּין שהוא מחוסר זמן בְּגוּפוֹ, כגון בהמה שלא מלאו לה שבעה ימים ואינה ראויה להקרבה, ובֵין שהוא מחוסר זמן בִּבְעָלָיו, שהבעלים אינם רשאים עדיין להקריב את קרבנם.

אֵיזֶה הוּא מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלָיו? הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְיוֹלֶדֶת, וּמְצוֹרָע, שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ – פְּטוּרִין. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ – חַיָּיבִין.

ומסבירים, אֵיזֶה הוּא מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלָיו שפטור? כגון הַזָּב וְהַזָּבָה וְהיוֹלֶדֶת והמְצוֹרָע, שצריכים להביא קרבנות חטאת ואשם לאחר השלמת ימי טהרתם. שֶׁאם הִקְרִיבוּ את חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ, לפני שנשלמו ימי טהרתם – פְּטוּרִין משום הקרבה בחוץ, שהרי אינם מחויבים עדיין בקרבנות אלו, ואינם רשאים להביאם. אבל אם הקריבו בשלב זה את עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ – חַיָּיבִין, מפני שקרבנות אלה באים כקרבנות נדבה, אף כאשר הבעלים טמאים.

הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת,

הַמַּעֲלֶה בחוץ מִבְּשַׂר קרבן החַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר שאר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הנאכלים, כלומר שני כבשי עצרת (ראו פ״ה מ״ה), מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וכן המעלה בחוץ ממוֹתַר מנחת הָעוֹמֶר, לאחר שניטל ממנה הקומץ, וּמשְׁתֵּי הַלֶּחֶם המובאות בחג השבועות, ומלֶחֶם הַפָּנִים שעורכים כל שבת בהיכל, וכן המעלה בחוץ משְׁיָרֵי המְנָחוֹת – פטור. משום שכל אלה מיועדים לאכילה על ידי הכהנים (או הבעלים, בבשר קדשים קלים), ולא להקרבה על המזבח.

הַיּוֹצֵק, הַבּוֹלֵל, הַפּוֹתֵת, הַמּוֹלֵחַ, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ, הַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ – פָּטוּר.

הַיּוֹצֵק את השמן על המנחה, והַבּוֹלֵל (מערבב) בשמן את סולת המנחה, והַפּוֹתֵת את לחם המנחה לפתיתים, והַמּוֹלֵחַ מנחה (או שאר קרבנות), והַמֵּנִיף מנחה (או קרבן אחר שטעון הנפה), והַמַּגִּישׁ את המנחה לקרן המזבח מחוץ לעזרה, והַמְסַדֵּר אֶת לחם הפנים על הַשֻּׁלְחָן בחוץ, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת של המנורה, וְהַקּוֹמֵץ את קומץ המנחה, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים של הקרבן בכלי לצורך נתינה על המזבח. אף שאסור לעשות כל אלו בחוץ, אם עשה אותם בַּחוּץ – פָּטוּר.

אֵין חַיָּיבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טוּמְאָה, וְלֹא מִשּׁוּם מְחוּסַּר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

ומוסיפים: כל דבר בעבודת הקרבנות שאין חייבים עליו אם עשה אותו בחוץ, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, אם עשה אותן אדם שאינו כהן, וְלֹא מִשּׁוּם טוּמְאָה, אם עשה אותן כהן כשהוא טמא, וְלֹא מִשּׁוּם האיסור על הכהן לעבוד כשהוא מְחוּסַּר בְּגָדִים (בגדי הכהונה), וְלֹא מִשּׁוּם האיסור על הכהן לעבוד כשאינו רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת.

עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן במדבר סיני, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, הָיוּ הַבָּמוֹת, שבהן היו מקריבים קרבנות, מוּתָּרוֹת, והותר להקריב בכל מקום, והעֲבוֹדָה של הקרבנות הייתה נעשית בַּבְּכוֹרוֹת של כל ישראל.

מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים.

מִשעה שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן – נֶאֶסְרוּ כל הַבָּמוֹת, והעֲבוֹדָה הייתה נעשית בַּכֹּהֲנִים בלבד.

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים – בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.

בשלב זה קָדְשֵׁי קָדָשִׁים היו נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, היריעות שהקיפו את חצר אוהל מועד, ואילו קָדָשִׁים קַלִּים היו נאכלים בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל במדבר.

בָּאוּ לַגִּלְגָּל – וְהוּתְּרוּ הַבָּמוֹת.

לאחר הנדודים במדבר והכניסה לארץ, בָּאוּ, עם המשכן והמזבח, לַגִּלְגָּל, שם חנה אוהל מועד בתקופת כיבוש וחלוקת הארץ, וְאז הוּתְּרוּ שוב הַבָּמוֹת, והותר להקריב לה' בכל מקום.

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים – בְּכָל מָקוֹם.

בשלב זה קָדְשֵׁי קָדָשִׁים היו נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים של חצר המשכן שבגלגל, ואולם קָדָשִׁים קַלִּים היו נאכלים בְּכָל מָקוֹם.

בָּאוּ לְשִׁילֹה – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת.

כאשר בָּאוּ לְשִׁילֹה, לאחר חלוקת הארץ, והשכינו שם באופן קבוע את אוהל מועד, חזרו ונֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת.

לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה "מְנוּחָה".

ובמשכן זה לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה העשויה קורות ואבנים, אֶלָּא בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן, וִירִיעוֹת המשכן היו פרוסות מִלְמַעְלָן. וְהִיא, שילה, הָיְתָה זו המכונה בתורה "מְנוּחָה", שעד אותה שעה התירה התורה הקרבה בבמות, שנאמר: "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה" (דברים יב,ט).

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – בְּכָל הָרוֹאֶה.

ובתקופה זו היו קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, בחצר המשכן, וקָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שצריך להביאם לאכלם “לפני ה׳״ (שם פסוק ז), היו נאכלים בְּכָל מקום הָרוֹאֶה את שילה.

בָּאוּ לְנוֹב וּלְגִבְעוֹן – הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת.

בָּאוּ המשכן וכליו לְנוֹב וּלאחר מכן לְגִבְעוֹן, ובתקופה זאת שוב הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת, והותר להקריב לה' בכל מקום.

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים – בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל.

בתקופה זאת, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים היו נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, בחצר המשכן, וקָדָשִׁים קַלִּים היו נאכלים בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל.

בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶיתֵּר.

מעת שבָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם ובנו את המקדש בימי שלמה, שוב נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, ומעתה לֹא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶיתֵּר.

וְהִיא הָיְתָה "נַחֲלָה".

וְהִיא, ירושלים, הָיְתָה "נַחֲלָה" שנזכרה בכתוב: “כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" (דברים יב,ט).

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – לִפְנִים מִן הַחוֹמָה.

ובירושלים קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, כלומר בעזרה, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – לִפְנִים מִן הַחוֹמָה של העיר.

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר בָּמוֹת בַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ בַּ׳עֲשֵׂה׳ וְ׳לֹא תַעֲשֶׂה', וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת.

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הבָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הבָּמוֹת בַּחוּץ – הֲרֵי זה עובר על אֵלּוּ בּמצוות ‘עֲשֵׂה' להקריב במקום הנבחר על ידי ה׳ ובמצוות ‘לֹא תַעֲשֶׂה' שלא להקריב מחוץ לאותו מקום, וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת.

הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר בָּמוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ בַּ׳עֲשֵׂה׳ וְ׳לֹא תַעֲשֶׂה', וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת.

ואם הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הבָּמוֹת, כגון בזמן הבמה בגבעון, וְהִקְרִיבָן בחוץ בִּשְׁעַת אִיסּוּר הבָּמוֹת, משנבנה המקדש בירושלים – הֲרֵי הוא עובר על אֵלּוּ בַּ'עֲשֵׂה' וְ'לֹא תַעֲשֶׂה', וְאולם אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת.

הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר בָּמוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ בַּ׳עֲשֵׂה׳, וְאֵין בָּהֶם בְּ׳לֹא תַעֲשֶׂה'.

אם הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הבָּמוֹת, כגון בזמן משכן שילה, וְהִקְרִיבָן בחוץ בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הבָּמוֹת, בתקופת נוב – הֲרֵי אֵלּוּ בַּ'עֲשֵׂה', כלומר חייב על שביטל מצוות עשה להביאם למשכן, ומכל מקום אֵין בָּהֶם עברה על מצוות ‘לֹא תַעֲשֶׂה' שלא להקריב במקדש ולא עונש כרת, שהרי עכשיו מותר להקריב בחוץ.

אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִים בַּמִּשְׁכָּן – קָדָשִׁים שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן.

אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִים בזמן היתר הבמות בַּמִּשְׁכָּן בלבד, ולא בכל מקום: קָדָשִׁים שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לשם הקרבה במִּשְׁכָּן.

קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן, וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד – בַּבָּמָהּ.

סתם קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר – קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן, וְאילו קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, שאינם עומדים להקרבה דווקא במשכן – קרבים בַּבָּמָה, בבמת היחיד.

קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן – יִקְרְבוּ בַּמִּשְׁכָּן. וְאִם הִקְרִיבָן בַּבָּמָה – פָּטוּר.

ומוסיפים: כפי ששנינו קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהוּקְדְּשׁוּ במפורש לַמִּשְׁכָּן – יִקְרְבוּ בַּמִּשְׁכָּן, שהרי כך נדר לעשות, וְאולם אִם הִקְרִיבָן בַּבָּמָה – פָּטוּר מעונש על הקרבת חוץ.

מַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר?

ועוד, מַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר?

סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב,

בבמת ציבור יש חובת סְמִיכָה על ראש הקרבן, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, חובה לשחוט קדשי קדשים מצפון למזבח, וּמַתַּן דם סָבִיב, על ארבע קרנות המזבח (בקרבנות שכך הוא דינם).

וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מִנְחָה בְּבָמָה,

וּתְנוּפָה של המנחות, וְהַגָּשָׁה של המנחות לקרן המזבח, לפני שיקמוץ מהן את הקומץ. מה שאין כן בבמת יחיד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין כלל מִנְחָה בְּבָמָה של יחיד.

וְכִיהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִיצָה בַּדָּמִים, וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

וְכִיהוּן, כלומר כהונה, שבבמת יחיד גם זרים כשרים לעבודה; וּבִגְדֵי שָׁרֵת של כהונה; וּכְלֵי שָׁרֵת כדי לקדש בהם את הדברים העולים על המזבח, כגון מזרקי הדם; וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, שצריך לצלות את הבשר על המזבח דווקא, כדי שיעלה ריח ניחוח, ובבמת יחיד יכול להעלות אברים שכבר ניצלו; וּמְחִיצָה בַּדָּמִים, כגון חוט הסיקרא שהיה במקדש, להבדיל בין דם שמזים למעלה ובין דם שמזים למטה; וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שמותר בבמת יחיד לעבוד ללא רחיצה לפני העבודה.

אֲבָל הַזְּמַן, וְהַנּוֹתָר, וְהַטָּמֵא – שָׁוִין בָּזֶה וּבָזֶה.

אֲבָל הַזְּמַן, מחשבת הקרבה או אכילה חוץ לזמנו, שמפגלת את הקרבן; וְדין הַנּוֹתָר, שאסור להותיר מן הקדשים, וְהַטָּמֵא שאסור להקריב ולאכול מן הקדשים בטומאה – שָׁוִים בָּזֶה וּבָזֶה, בגדולה ובקטנה.