menu
small logo

חזור

זבחים

פרק יג

הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ – חַיָּיב עַל הַשְּׁחִיטָה, וְחַיָּיב עַל הָעֲלִיָּיה.

הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה ומקריב קרבן לה׳ בַּחוּץ, מחוץ לעזרה, אם היה הדבר בשגגה – חַיָּיב קרבן חטאת עַל הַשְּׁחִיטָה בפני עצמה וְחַיָּיב עַל הָעֲלִיָּיה (ההעלאה) בפני עצמה, שהם שני איסורים נפרדים.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּיב.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אם שָׁחַט את הקרבן בִּפְנִים כהלכתו, וְהֶעֱלָה אותו בַּחוּץ חַיָּיב על ההעלאה.

שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא הֶעֱלָה בַּחוּץ אֶלָּא דָּבָר פָּסוּל.

אבל אם שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ חייב על השחיטה, אך פָּטוּר על ההעלאה, שֶׁהרי לֹא הֶעֱלָה בַּחוּץ אֶלָּא דָּבָר פָּסוּל, שקרבן שנשחט בחוץ נפסל להקרבה, ורק מה שראוי להקרבה בפנים, חייבים על הקרבתו בחוץ.

אָמְרוּ לוֹ: אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַּחוּץ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ – פְּסָלוֹ!

אָמְרוּ לוֹ חכמים: לשיטתך, אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים ואחר כך מַעֲלֶה בַּחוּץ יהיה פטור על ההעלאה, כֵּיוָן (בשעה) שֶׁהוֹצִיאוֹ אל מחוץ לעזרה פְּסָלוֹ בכך, ונמצא, שהוא מעלה קרבן פסול! אלא כשם שחייב על הנשחט בפנים שהעלהו בחוץ – כך גם חייב על הנשחט בחוץ שהעלהו בחוץ. והלכה כחכמים.

טָמֵא שֶׁאָכַל, בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא וּבֵין קֹדֶשׁ טָהוֹר – חַיָּיב.

אדם טָמֵא שֶׁאָכַל בשר קודש, בֵּין שאכל קֹדֶשׁ טָמֵא, שנטמא עוד קודם לכן, וּבֵין קֹדֶשׁ טָהוֹר חַיָּיב כרת, אם עשה זאת במזיד, וקרבן חטאת, אם עשה זאת בשגגה.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר – חַיָּיב. וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא – פָּטוּר, שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָּבָר טָמֵא.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אדם טָמֵא שֶׁאָכַל בשר קודש טָהוֹר חַיָּיב. וְאולם אדם טָמֵא שֶׁאָכַל בשר קודש שכבר היה טָמֵא פָּטוּר, כיוון שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָּבָר טָמֵא.

אָמְרוּ לוֹ: אַף טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ – טִימְּאָהוּ.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: לשיטתך, אַף טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר יהיה פטור, שהרי כֵּיוָן (בשעה) שֶׁנָּגַע בּוֹ בבשר הקודש כבר טִמְּאָהוּ, ונמצא, שהוא אוכל דבר טמא! אלא, כשם שזה חייב – אף זה חייב. והלכה כחכמים.

וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא – פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל טוּמְאַת הַגּוּף.

ומעירים: וְאדם טָהוֹר שֶׁאָכַל בשר קודש טָמֵא – הרי זה פָּטוּר מכרת או חטאת, שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב, שהתורה לא חייבה כרת או חטאת אֶלָּא עַל אכילת קדשים בטוּמְאַת הַגּוּף, כאשר האדם האוכל טמא.

חוֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה מִבָּעֲלִיָּיה, וּבָעֲלִיָּיה מִבַּשְּׁחִיטָה.

יש חוֹמֶר (חומרה) בַּשְּׁחִיטָה מאשר בָּעֲלִיָּיה (העלאה), ויש חומר בָּעֲלִיָּיה מִבַּשְּׁחִיטָה.

חוֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה: שֶׁהַשּׁוֹחֵט לְהֶדְיוֹט – חַיָּיב, וְהַמַּעֲלֶה לְהֶדְיוֹט – פָּטוּר.

ומפרטים: חוֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה מבעלייה, כיצד? שֶׁהַשּׁוֹחֵט קדשים בחוץ לְהֶדְיוֹט, לצורך אדם שיאכל ממנו ולא לשם קרבן – חַיָּיב. וְאילו הַמַּעֲלֶה קרבן בחוץ לְשם הֶדְיוֹט פָּטוּר.

חוֹמֶר בָּעֲלִיָּיה: שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּסַכִּין וְשָׁחֲטוּ – פְּטוּרִים. אָחֲזוּ בְּאֵבֶר וְהֶעֱלוּהוּ – חַיָּיבִין.

חוֹמֶר בָּעֲלִיָּיה מבשחיטה, כיצד? שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּסַכִּין וְשָׁחֲטוּ יחד קדשים בחוץ – פְּטוּרִים. אבל אם אָחֲזוּ שניים יחד בְּאֵבֶר של קרבן עולה וְהֶעֱלוּהוּ והקריבוהו בחוץ – חַיָּיבִין.

הֶעֱלָה, וְחָזַר וְהֶעֱלָה, וְחָזַר וְהֶעֱלָה –

אם הֶעֱלָה מן הבהמה בחוץ בשגגה, ונודע לו חטאו, ושכח וְחָזַר וְהֶעֱלָה מאותה בהמה בשגגה, ונודע לו חטאו, וְשוב שכח וחָזַר וְהֶעֱלָה

חַיָּיב עַל כָּל עֲלִיָּיה וַעֲלִיָּיה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

חַיָּיב חטאת עַל כָּל עֲלִיָּיה וַעֲלִיָּיה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חטאת אַחַת.

וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ.

וְכן לשיטת רבי יוסי אֵינוֹ חַיָּיב על העלאה בחוץ עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, מזבח שמיועד להקרבה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן – חַיָּיב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הֶעֱלָה בחוץ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן חַיָּיב. ואין הלכה כמותו.

אֶחָד קָדָשִׁים כְּשֵׁרִין וְאֶחָד קָדָשִׁים פְּסוּלִין, שֶׁהָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ – חַיָּיב.

אֶחָד קָדָשִׁים כְּשֵׁרִין, וְאֶחָד קָדָשִׁים פְּסוּלִין שֶׁהָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, שנפסלו בתוך כדי עבודה במקדש, כגון שנשחטו במחשבה פסולה, שאם עלו על המזבח לא ירדו ממנו (לעיל פ״ט מ״ב), וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, מחוץ לעזרה – חַיָּיב עליהם. שכל דבר שראוי ומתקבל במזבח בפנים, אף בדיעבד – חייבים על הקרבתו בחוץ.

הַמַּעֲלֶה כַּזַּיִת מִן הָעוֹלָה וּמִן הָאֵימוּרִין בַּחוּץ – חַיָּיב.

הַמַּעֲלֶה ומקריב שיעור כַּזַּיִת שחציו מִן בשר הָעוֹלָה וחציו מִן הָאֵימוּרִין (החלבים) שלה בַּחוּץ חַיָּיב, ששניהם מיועדים להקרבה.

הַקּוֹמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין, שֶׁהִקְרִיב מֵאֶחָד מֵהֶן כַּזַּיִת בַּחוּץ – חַיָּיב.

הַקּוֹמֶץ, שמפרישים מן המנחה ומקטירים על המזבח, וְהַלְּבוֹנָה המוקטרת על המזבח, וְהַקְּטֹרֶת שמקריבים על המזבח הפנימי, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, העולה כולה על המזבח, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ (כהן גדול), שמקריבים בכל יום על המזבח, וּמִנְחַת נְסָכִין, מנחה שמביאים עם נסכי הקרבנות, ומוקטרת על המזבח; כל שֶׁהִקְרִיב מֵאֶחָד מֵהֶן כַּזַּיִת בַּחוּץ לעזרה – חַיָּיב משום העלאה בחוץ.

רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כּוּלּוֹ.

רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כּוּלּוֹ בשלמותו בחוץ.

וְכוּלָּם שֶׁהִקְרִיבָן בִּפְנִים, וְשִׁיֵּיר בָּהֶן כַּזַּיִת, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ – חַיָּיב.

ומוסיפים: וְכוּלָּם שֶׁהִקְרִיבָן תחילה בִּפְנִים, וְשִׁיֵּיר בָּהֶן כַּזַּיִת שלא הקריב, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, את אותו כזית ששייר מהם חַיָּיב, גם לדעת רבי אלעזר, כיוון שבכך הייתה נשלמת ההקטרה כראוי בפנים.

וְכוּלָּם שֶׁחָסְרוּ כָּל שֶׁהֵן, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר.

ומצד אחר, וְכוּלָּם, כל אלה שנשנו במשנתנו, שֶׁחָסְרוּ כָּל שֶׁהֵן, שאבד או נשרף משהו מהם לפני הקטרתם, ובכך נפסלו להקטרה, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ כשהם חסרים – פָּטוּר לדעת הכול.

הַמַּקְרִיב קָדָשִׁים וְאֵימוּרֵיהֶם בַּחוּץ – חַיָּיב.

הַמַּקְרִיב בשר קָדָשִׁים וְאֵימוּרֵיהֶם יחד בַּחוּץ חַיָּיב על הקטרת האֵמורים, אף שאינו חייב על הבשר המיועד לאכילה.

מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ – פָּטוּר.

לעומת זאת, מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, שלא הפריש ממנה הכהן את הקומץ שמקטירים על המזבח, וְהִקְרִיבָהּ בלא קמיצה בַּחוּץ פָּטוּר, שהרי לא הקריב כלל קומץ, שלא הופרש עדיין, ואין זו מנחה כשרה להקרבה.

קְמָצָהּ, וְחָזַר קוּמְצָהּ לְתוֹכָהּ, וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ – חַיָּיב.

אבל אם קְמָצָהּ הכהן, וְאחר כך חָזַר ונפל קוּמְצָהּ לְתוֹכָהּ, וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ את כל המנחה – חַיָּיב, משום העלאת הקומץ בחוץ, שכן באופן זה כשרה המנחה בפנים.

הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ – חַיָּיב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי.

הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה של מנחת נדבה, שֶׁהִקְרִיב רק אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ חַיָּיב, שהרי כל אחד ואחד כשלעצמו ראוי להקטרה במקדש. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר על הקטרת אחד משניהם, עַד שֶׁיַּקְרִיב גם אֶת הַשֵּׁנִי, שהרי רק שניהם יחד מתירים את המנחה לאכילה.

אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ – חַיָּיב.

אבל גם לדעת רבי אלעזר, אם הקריב תחילה אֶחָד משניהם בִּפְנִים, במקדש, כדינו, וְאחר כך אֶחָד בַּחוּץ חַיָּיב על זה שבחוץ, שהרי אם היה מקריבו בפנים, היה מתיר את המנחה. ואין הלכה כרבי אלעזר.

שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ – חַיָּיב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי.

שְׁנֵי בְזִיכֵי (כפות) הלְבוֹנָה, שהקטרתם מתירה את אכילת לחם הפנים לכהנים, שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ חַיָּיב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי.

אֶחָד בִּפְנִים, וְאֶחָד בַּחוּץ – חַיָּיב.

וגם לדעת רבי אלעזר, אם הקריב בזך לבונה אֶחָד בִּפְנִים וְאחר כך הקריב אֶחָד בַּחוּץ חַיָּיב, שהרי אם היה מקריבו בפנים היה מתיר את הלחם. ואין הלכה כרבי אלעזר.

הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים בַּחוּץ – חַיָּיב. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הַמְנַסֵּךְ מֵי חָג בֶּחָג בַּחוּץ – חַיָּיב.

הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים של קרבן, כגון שנתן מתנה אחת מתוך ארבע של קרבן חטאת, על מזבח בַּחוּץ חַיָּיב. שהרי כל אחת מנתינות הדם מועילה בפני עצמה (ראו לעיל פ"ד מ"א). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הַמְנַסֵּךְ מֵי חָג, מים שמנסכים על המזבח בחג הסוכות, יחד עם נסכי היין של קרבן התמיד, בֶּחָג, בשבעת ימי חג הסוכות, בַּחוּץ חַיָּיב.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – חַיָּיב.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: לא רק הדם שמיועד לזריקה על קרנות המזבח, אלא אף שְׁיָרֵי הַדָּם שנותרו, וצריך לשפוך אל יסוד המזבח, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ חַיָּיב. ואין הלכה כרבי אלעזר וכרבי נחמיה.

הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בִּפְנִים, וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּיב.

הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף של קדשים בִּפְנִים, בעזרה, כדינו, וְהֶעֱלָה אותו בַּחוּץ חַיָּיב על ההעלאה.

מָלַק בַּחוּץ, וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר.

אבל אם מָלַק אותו בַּחוּץ, וְהֶעֱלָה בַּחוּץ פָּטוּר, מפני שמליקת עוף מחוץ לעזרה נחשבת כהריגה סתם, העושה את העוף נבלה, ואינו ראוי כלל להקרבה.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים, וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר.

וכן הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים העזרה, וְהֶעֱלָה אותו בַּחוּץ פָּטוּר, שהרי דין קרבן העוף בפנים הוא במליקה ולא בשחיטה, ועוף שנשחט בפנים אינו ראוי כלל להקרבה.

שָׁחַט בַּחוּץ, וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּיב.

אבל אם שָׁחַט עוף קדשים בַּחוּץ, וְהֶעֱלָה אותו בַּחוּץ חַיָּיב.

נִמְצָא, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ מִבִּפְנִים – פְּטוּרוֹ בַּחוּץ. דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בַּחוּץ – פְּטוּרוֹ בִּפְנִים.

לסיכום הלכות אלו נִמְצָא, שדֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ של עוף מִבִּפְנִים, כלומר מליקה – היא פְּטוּרוֹ בַּחוּץ, שאם מלק בחוץ והעלה בחוץ – פטור. ולהפך, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ של עוף בַּחוּץ, שחיטה – היא דרך פְּטוּרוֹ בִּפְנִים, שהשוחט בפנים והעלה בחוץ – פטור.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ – חַיָּיבִין עַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ בִּפְנִים שֶׁהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ, חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַּחוּץ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל אופן הֶכְשֵר של עוף שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ, שאם היה עושה אותו בחוץ, היה חייב על העלאת העוף בחוץ; כגון המולק את העוף בחוץ, שאם העלה אותו בחוץ חייב – חַיָּיבִין עַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ בִּפְנִים שֶׁהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ, שגם המולק בפנים והעלה בחוץ חייב. חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט עוף בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַּחוּץ, שאף על פי שהשוחט בחוץ ומעלה בחוץ חייב, השוחט עוף בפנים ומעלה בחוץ פטור.

הַחַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָה בְּכוֹס אֶחָד; נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ – חַיָּיב, שֶׁכּוּלּוֹ רָאוּי לָבֹא בִּפְנִים.

הַחַטָּאת שֶׁקִּבֵּל הכהן את דָּמָהּ בְּכוֹס אֶחָד, בין שנָתַן תחילה מן הדם על מזבח בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן ממה שנותר בִּפְנִים, ובין שנתן תחילה מן הדם בִּפְנִים, וְחָזַר וְנָתַן ממה שנשאר מן הדם בַּחוּץ חַיָּיב על נתינת הדם בחוץ, משום שֶׁכּוּלּוֹ, כל הדם שבכוס, רָאוּי לָבֹא בִּפְנִים.

קִבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁתֵּי כוֹסוֹת; נָתַן שְׁנֵיהֶם בִּפְנִים – פָּטוּר. שְׁנֵיהֶם בַּחוּץ – חַיָּיב. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ – פָּטוּר. אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים – חַיָּיב עַל הַחִיצוֹן, וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר.

אבל אם קִבֵּל דָּמָהּ של החטאת בִּשְׁתֵּי כוֹסוֹת נפרדים, ובמקרה זה אינו צריך את שניהם, אלא יוצא ידי חובתו בדם שבכוס הראשון שיזרוק; אם נָתַן שְׁנֵיהֶם בִּפְנִים פָּטוּר. אם נתן את שְׁנֵיהֶם בַּחוּץ חַיָּיב, שהרי כל אחד מהם ראוי ליקרב בפנים בשעה שנתן אותו בחוץ. אם נתן אֶחָד בִּפְנִים וְאחריו אֶחָד בַּחוּץ פָּטוּר על השני, שהרי כבר כיפר בפנים. אם נתן אֶחָד בַּחוּץ וְאחר כך אֶחָד בִּפְנִים חַיָּיב עַל הַחִיצוֹן שהיה ראוי לבוא בפנים, וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר, כלומר מקיים בו את הכפרה של דם החטאת.

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמַפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת; שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בִּפְנִים – פָּטוּר, שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בַּחוּץ – חַיָּיב. אַחַת בִּפְנִים וְאַחַת בַּחוּץ – פָּטוּר. אַחַת בַּחוּץ וְאַחַת בִּפְנִים – חַיָּיב עַל הַחִיצוֹנָה, וְהַפְּנִימִית מְכַפֶּרֶת.

ומעירים: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאדם שמַפְרִישׁ כשבה לחַטָּאתוֹ, וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת וצריך להקריב אחת מהן לחטאתו. אם שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בִּפְנִים פָּטוּר. ואם שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בַּחוּץ חַיָּיב, ששתיהן ראויות היו להישחט בפנים. שחט אַחַת בִּפְנִים וְאחר כך אַחַת בַּחוּץ פָּטוּר על שחיטת חוץ, שהרי כבר יצא ידי חובתו בראשונה, ואין השנייה ראויה ליקרב בפנים. שחט אַחַת בַּחוּץ וְאחר כך אַחַת בִּפְנִים חַיָּיב עַל הַחִיצוֹנָה, שהרי הייתה ראויה לכפר, וְהַפְּנִימִית מְכַפֶּרֶת, כלומר יוצא בה ידי חובת חטאתו.

כְּשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ – כָּךְ הוּא פּוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּה.

ומוסיפה המשנה: במקרה ששחט שתיהן בפנים, וזרק דמה של אחת מהן, כְּשֵׁם שֶׁדָּמָהּ, שניתן על המזבח, פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ מדין מעילה, שהנהנה ממנו אינו נחשב מועל בקדשים, כָּךְ הוּא דם החטאת הזו פּוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ מן המעילה.