Zevahim 12

חזור

זבחים

פרק יב

טְבוּל יוֹם וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים – אֵינָן חוֹלְקִים בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכוֹל לָעֶרֶב.

כהן טְבוּל יוֹם, שהיה טמא וטבל, ועדיין לא הגיע הערב, וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, כהן זב או מצורע שעדיין לא קרב קרבן כפרתו ביום השמיני לטהרתו; ששניהם אינם טהורים לגמרי, ואסורים לעבוד במקדש, וכן לאכול ולגעת בקדשים – אֵינָן חוֹלְקִים, אינם זכאים ליטול חלק, בַּקֳּדָשִׁים שקרבו באותו יום, כדי לֶאֱכוֹל מהם לָעֶרֶב, אף שבאותה שעה כבר יהיו רשאים לאכלם.

אוֹנֵן – נוֹגֵעַ, וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל לָעֶרֶב.

כהן שהוא אוֹנֵן, אבֵל ביום פטירת קרובו שאסור לאכול קדשים – נוֹגֵעַ בבשר קדשים, שהרי אינו טמא. וְאולם אֵינוֹ מַקְרִיב, וְכן אֵינוֹ חוֹלֵק, אינו נוטל חלק בבשר כדי לֶאֱכוֹל מהם לָעֶרֶב.

בַּעֲלֵי מוּמִין; בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין – חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין.

כהנים בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין שהם בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין (שעשויים להתרפא) – חוֹלְקִין נוטלים חלק מבשר הקרבנות וְאוֹכְלִין מהם, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין.

וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה – אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר.

וכך הוא הכלל בעניין זה: וְכָל כהן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה באותו יום – אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר.

וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר – אֵין לוֹ בָּעוֹרוֹת.

וְכָל שֶׁאֵין לוֹ חלק בַּבָּשָׂר של הקרבנות – אֵין לוֹ גם חלק בָּעוֹרוֹת של הקרבנות, שעורותיהם ניתנים לכהנים.

אֲפִילּוּ טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים, וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים – אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה".

ועוד הלכה בעניין זה: אֲפִילּוּ היה הכהן טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים של הקרבן, וְהוא טָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים של קרבן זה, כגון טבול יום לאחר שנגמר יום הטבילה – בכל זאת אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. שֶׁכן נֶאֱמַר: "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה" (ויקרא ז,לג), ומשמע, שרק מי שרשאי להקריב (כלומר, לזרוק) את דם הקרבן נוטל חלק בבשרו.

כָּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ – לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “עוֹלַת אִישׁ״ – עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ.

כָּל עולָה שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, כגון שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה, והיא פסולה להקרבה – לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת העולה: "עוֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ויקרא ז,ח), ללמדנו, שדווקא עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְשם אִישׁ, שהיא עולה על המזבח עבור אדם זה, זוכה הכהן בעורה.

עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים – עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.

ולכן, עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אלא לשם קרבן אחר, שהיא כשרה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, שלא יצאו בה ידי חובה, וצריכים להביא עולה אחרת – עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים.

אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה – עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים.

ומוסיפים: אף על פי שנאמר “עולת איש״, אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ שהביא קרבנו וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה שהביאה קרבנה – עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים.

עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים – לַבְּעָלִים,

עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים, שבשרם נאכל על ידי הבעלים, ניתנים לַבְּעָלִים.

וְעוֹרוֹת קָדָשֵׁי קָדָשִׁים – לַכֹּהֲנִים.

וְעוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, חטאת, עולה, אשם וזבחי שלמי ציבור (ראו לעיל פ״ה מ״ג–מ״ה), שבשרם נאכל על ידי הכהנים – שייכים לַכֹּהֲנִים.

קַל וָחוֹמֶר: מָה אִם עוֹלָה שֶׁלֹּא זָכוּ בִּבְשָׂרָהּ – זָכוּ בְּעוֹרָהּ; קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁזָּכוּ בִּבְשָׂרָהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּזְכּוּ בְּעוֹרָהּ?

ולמדים זכות זו של הכהנים בדרך קַל וָחוֹמֶר: מָה אִם עוֹלָה, שֶׁלֹּא זָכוּ הכהנים בִּבְשָׂרָהּ, שהרי היא עולה כליל על המזבח – זָכוּ בְּעוֹרָהּ, כמפורש בכתוב; בהמת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אחרים, שֶׁזָּכוּ הכהנים בִּבְשָׂרָהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּזְכּוּ בְּעוֹרָהּ?

אֵין מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין לוֹ עוֹר מִכָּל מָקוֹם.

ומוסיפים, אֵין מקום לטעון, שמִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ שלא כדברינו, שהרי הוא זוכה בבשר העולה ואינו זוכה בעורה. שֶׁהרי אֵין לוֹ למזבח עוֹר בְּכָל מָקוֹם (בכלל) בשום קרבן. אבל הכהנים זוכים בעור העולה, ומתוך כך יש ללמוד בקל וחומר, שיזכו גם בעורות שאר קדשי הקדשים.

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵירַע בָּהֶם פְּסוּל קוֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן – אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים.

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵירַע בָּהֶם פְּסוּל קוֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן, לפני שהופשט העור מעליהם – אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם ניתנים לַכֹּהֲנִים, אלא נשרפים עם הבשר ב'בית השרפה', המיועד לקרבנות הפסולים.

לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן – עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים.

אבל אם אירע בהם פסול לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן – עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים, אף על פי שהם פסולים למזבח.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן (הממונה על) הַכֹּהֲנִים: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי בבית המקדש עוֹר קרבן שלאחר שהופשט התברר שהקרבן היה פסול, כגון שהיה טרֵפה, שיוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵיפָה – שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִדְּבָרָיו של רבי חנינא לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת עור הַבְּכוֹר, בכור בהמה טהורה שנפל בו מום, וְנִמְצָא, שכבר היה טְרֵיפָה לפני שנשחט ואסור להקריב אותו ולאכלו – שֶׁבכל זאת יֵאוֹתוּ (ייהנו) הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין ‘לֹא רָאִינוּ׳ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טענת "לֹא רָאִינוּ" יכולה לשמש רְאָיָה, אֶלָּא יש ללכת לפי ההלכה העיקרית בעניין זה, ואם לאחר שהופשט התברר שהיה הקרבן פסול מתחילה – יוֹצֵא העור לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים;

פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וכן שְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, שמצוותם להישרף לאחר זריקת דמם והקטרת אֵמוריהם על גבי המזבח (ראו לעיל פ"ה מ"א–מ"ב);

בִּזְמַן שֶׁהֵם נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן –נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן, וּמְטַמְּאִין בְּגָדִים.

בִּזְמַן שֶׁהֵם נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, כהלכתם – הרי הם נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן שמחוץ לירושלים וּמְטַמְּאִין את הבְּגָדִים של האנשים העוסקים בשרפתם, כפי שנאמר בתורה בפר ושעיר של יום הכיפורים (ויקרא טז,כז–כח).

וְאִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן – נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים.

וְאִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, משום שנפסלו להקרבה – הרי הם נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה, בהר הבית, כדין קרבנות פסולים, וְאֵינָם מְטַמְּאִין את הבְּגָדִים של העוסקים בשרפתם.

הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָם בְּמוֹטוֹת.

הָיוּ סוֹבְלִין (נושאים) אוֹתָם, את הפרים והשעירים הנשרפים, אל מחוץ לירושלים, כשהם תלויים בְּמוֹטוֹת שמונחים על כתפיהם.

יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה, וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ – הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיֵּצְאוּ. יָצְאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ – אֵלּוּ וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים.

כאשר יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, ההולכים בראש, חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה, וְהָאַחֲרוֹנִים עדיין לֹא יָצְאוּ – הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים, כדינם של כל המתעסקים בשרפת קרבנות אלו. וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּצְאוּ. יָצְאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ – אֵלּוּ וְאֵלּוּ כולם מְטַמְּאִין בְּגָדִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵלּוּ וְאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֻּצַּת הָאוּר בְּרוּבָּן. נִיתַּךְ הַבָּשָׂר – אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵלּוּ וְאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, שנושאי הפרים והשעירים אינם נטמאים, אלא השורפים קרבנות אלו. ואף הם אינם נטמאים עַד שֶׁיֻּצַּת הָאוּר (תאחז האש) בְּרוּבָּן של הקרבנות הללו, ולא לפני כן. ועוד, משעה שנִיתַּךְ הַבָּשָׂר, נצלה באש, אף על פי שעדיין לא נעשה אפר – שוב אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים. ואין הלכה כרבי שמעון.