Zevahim 11

חזור

זבחים

פרק יא

דַּם חַטָּאת שֶׁנִּתַּז עַל הַבֶּגֶד – הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּבּוּס.

דַּם קרבן חַטָּאת שֶׁנִּתַּז עַל הַבֶּגֶד – הֲרֵי זֶה טָעוּן (צריך) כִּבּוּס, שכן נאמר בתורה בדין החטאת: "וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ" (ויקרא ו,כ).

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בַּנֶּאֱכָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ תֵּאָכֵל" – אֶחָד הַנֶּאֱכֶלֶת וְאֶחָד הַפְּנִימִית טְעוּנוֹת כִּבּוּס, שֶׁנֶּאֱמַר: "תּוֹרַת הַחַטָּאת" – תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַחַטָּאוֹת.

ומוסיפים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכָּתוּב הזה מְדַבֵּר אֶלָּא בּחטאות נֶאֱכָלוֹת, שבשרן נאכל על ידי הכהנים, שֶׁהרי כך נֶאֱמַר בפסוק שלפניו: "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל" (שם פסוק יט), מכל מקום, אֶחָד החטאת הַנֶּאֱכֶלֶת וְאֶחָד החטאת הַפְּנִימִית, שמזים מדמה בהיכל (כגון פר של יום הכיפורים), ואינה נאכלת, טְעוּנוֹת כִּבּוּס, אם ניתז מדמן על הבגד, שֶׁנֶּאֱמַר בתחילת אותה פרשה: "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת" (שם יח), ללמד: תּוֹרָה אַחַת (דין שווה) לְכָל הַחַטָּאוֹת.

חַטָּאת פְּסוּלָה – אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּבּוּס, בֵּין שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

דבר זה אמור דווקא בחטאות כשרות, אבל חַטָּאת פְּסוּלָה – אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּבּוּס, בֵּין שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, שמתחילה היה דמה ראוי להיזרק, ורק לאחר מכן נפסלה, בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר? שֶׁלָּנָה, שֶׁנִּטְמְאָה, וְשֶׁיָּצְאָה.

ומפרטים: אֵיזוֹ הִיא חטאת פסולה שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר? שֶׁלאחר שנשחטה ונתקבל דמה כראוי לָנָה, עבר עליה הלילה מחוץ למזבח, או שֶׁנִּטְמְאָה, וְכן שֶׁיָּצְאָה מחוץ לעזרה.

וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר? שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ.

וְאֵיזוֹ הִיא חטאת שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר? שֶׁנִּשְׁחֲטָה במחשבה שייזרק דמה או ייאכל בשרה חוּץ לִזְמַנָּהּ הראוי, וְכן אם נשחטה במחשבה לעשות כן חוּץ לִמְקוֹמָהּ הראוי. וְכן זו שֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִין לעבודה את דמה וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ.

נִתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד – אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

נִתַּז דם החטאת מִן הַצַּוָּאר של הבהמה עַל הַבֶּגֶד, לפני שהתקבל בכלי – אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְּסוֹד – אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

וכן אם נתקבל הדם בכלי, ולאחר שהוזה על המזבח, ניתז מִן הַקֶּרֶן של המזבח וּמִן הַיְּסוֹד של המזבח על הבגד – אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ – אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

וכן אם נִשְׁפַּךְ הדם מצוואר הבהמה עַל הָרִצְפָּה לפני שהתקבל בכלי, וַאֲסָפוֹ הכהן, וניתז הדם על הבגד – אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

אֵין טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָה.

והכלל הוא, שאֵין טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי שרת, וְרָאוּי (ועומד) לְהַזָּיָה.

נִתַּז עַל הָעוֹר;

נִתַּז מדם החטאת עַל הָעוֹר;

עַד שֶׁלֹּא הוּפְשַׁט – אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִשֶּׁהוּפְשַׁט – טָעוּן כִּבּוּס, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

אם ניתז עליו עַד שֶׁלֹּא הוּפְשַׁט מן הבהמה – אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס, לפי שבשלב זה אין בו כלל דמיון לבגד, שהוא דבר הראוי לקבל טומאה. אבל אם ניתז הדם על העור מִשֶּׁהוּפְשַׁט, ומעתה הוא ראוי לקבל טומאה, כשיחשוב להשתמש בו למטרה כל שהיא – טָעוּן כִּבּוּס, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁהוּפְשַׁט – אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף אם ניתז הדם על העור מִשֶּׁהוּפְשַׁט – אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס, מפני שעדיין אינו מקבל טומאה בפועל. והלכה כרבי יהודה.

אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טוּמְאָה, וְרָאוּי לְכִבּוּס.

זה הכלל בדינים אלה: אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס, אֶלָּא מְקוֹם שניתז עליו הַדָּם, ולא הבגד כולו; וְרק דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טוּמְאָה, וְדבר שהוא רָאוּי לְכִבּוּס.

אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק וְאֶחָד הָעוֹר – טְעוּנִין כִּבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

אֶחָד הַבֶּגֶד המפורש בתורה, וְאֶחָד הַשַּׂק וְאֶחָד הָעוֹר – טְעוּנִין כִּבּוּס שנעשה בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

וכן שְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס, שציוותה עליה התורה מיד לאחר מכן: “וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר״ (שם פסוק כא), אף היא צריכה להיעשות בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ,

וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחשֶׁת בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

וכן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה שמצווה לעשות בִּכְלִי נְחֹשֶׁת שהתבשלה בו, שנאמר: “וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם״ (שם), אף אלו צריכות להיעשות בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

זֶה חוֹמֶר בַּחַטָּאת מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים.

ומעירים: דין כיבוס הדם מן הבגד, זֶה חוֹמֶר (חומרה) שיש בַּחַטָּאת מִקָּדְשֵׁי קֳדָשִׁים אחרים, שבהם אין צורך בכיבוס הבגד.

בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

בֶּגֶד שֶׁניתז עליו דם חטאת ויָצָא אל מחוּץ לַקְּלָעִים (חוץ לעזרה) לפני שכובס – נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים – קוֹרְעוֹ, וְנִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

אם נִטְמָא הבגד חוּץ לַקְּלָעִים, והרי אסור להכניס טומאה לעזרה – קוֹרְעוֹ, כך ששוב אינו אותו בגד, ובטלה בכך טומאתו, וְנִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

וכן כְּלִי חֶרֶס שֶׁהתבשל בו קרבן חטאת, ויָצָא אל מחוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס עם הכלי וְשׁוֹבְרוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים – נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

ואם נִטְמָא הכלי חוּץ לַקְּלָעִים – הרי זה נוֹקְבוֹ (עושה בו חור) כדי לבטלו מטומאתו, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

כְּלִי נְחשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

כְּלִי נְחשֶׁת שֶׁהתבשל בו קרבן חטאת, והרי הוא חייב במריקה ושטיפה בעזרה, כפי ששנינו במשנה ד, אם יָצָא אל מחוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים – פּוֹחֲתוֹ, וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

ואם נִטְמָא בהיותו מחוּץ לַקְּלָעִים – פּוֹחֲתוֹ (עושה בו חור גדול), כדי שתתבטל טומאתו, וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ.

אֶחָד שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ, וְאֶחָד שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ,

אֶחָד כלי שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ בשר חטאת על גבי האש, וְאֶחָד כלי שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ תבשיל רוֹתֵחַ,

אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים, טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.

וכן אֶחָד קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים שהתבשלו בכלי נחושת, טְעוּנִין (חייבים) הכלים אף הם מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כלים שבישלו בהם קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. ואין הלכה כרבי שמעון.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אִם בִּשֵּׁל בּוֹ מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל – יְבַשֵּׁל בּוֹ אֶת כָּל הָרֶגֶל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן אֲכִילָה, מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אִם בִּשֵּׁל בּוֹ בכלי נחושת, בשר קרבן מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל – ימשיך ויְבַשֵּׁל בּוֹ אֶת כָּל הָרֶגֶל, ואין צריך למרק ולשטוף אותו מיד לאחר כל פעם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אינו רשאי לעשות כן, אלא עַד שיגיע סוף זְמַן אֲכִילָה של הקדשים שבישל, צריך לעשות מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. וכך הלכה.

מְרִיקָה – כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, וּשְׁטִיפָה – כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס. מְרִיקָה בְּחַמִּין, וּשְׁטִיפָה בְּצוֹנֵן.

מְרִיקָה – היא כִּמְרִיקַת הַכּוֹס של יין, שרוחצים אותה היטב מבפנים, ששם דבוק היין, וּשְׁטִיפָה – כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס מבחוץ. מְרִיקָה נעשית בְּחַמִּין (מים חמים), וּשְׁטִיפָה – בְּצוֹנֵן (מים קרים).

וְהַשְּׁפוּד וְהָאַסְכְּלָה מַגְעִילָן בְּחַמִּין.

וְהַשְּׁפוּד שתוחבים בבשר כדי לצלותו, וְהָאַסְכְּלָא (רשת לצלייה), אם צלה בהם בשר קדשים – מַגְעִילָן בְּחַמִּין.

בִּישֵּׁל בּוֹ קָדָשִׁים וְחוּלִּין, אוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים;

אם בִּישֵּׁל בּוֹ בכלי אחד בשר קָדָשִׁים ובשר חוּלִין, אוֹ בשר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים ובשר קָדָשִׁים קַלִּים;

אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי הַקַּלִּים נֶאֱכָלִין כַּחֲמוּרִין.

אִם יֵשׁ בָּהֶן, באלו שקדושתם חמורה, בְּנוֹתֵן (נתינת) טַעַם, לתת טעם בקלים מהם בקדושתם – הֲרֵי דינם של הַקַּלִּים שיהו נֶאֱכָלִין כּדינם של החֲמוּרִין שטעמם בלוע בהם, שדין החולין כדין קדשים, ודין קדשים קלים כדין קדשי הקדשים, בין לעניין האנשים שמותר להם לאכול מהם, ובין לעניין משך הזמן והמקום שמותר לאכול בהם.

וְאֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, וְאֵינָם פּוֹסְלִין בְּמַגָּע.

ומוסיפה המשנה: ואם אין באלו שקדושתם חמורה כדי לתת טעם בקלים יותר – דין הקלים נשאר כפי שהוא, וְאֵינָן טְעוּנִין (חייבים) מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה של כלי נחושת שנתבשלו בו, וְאֵינָם פּוֹסְלִין בְּמַגָּע, שהנוגע בהם אינו מקבל את דינם של החמורים, כפי שהוא הדין כאשר החמורים נותנים טעם בקלים.

רָקִיק שֶׁנָּגַע בְּרָקִיק, וַחֲתִיכָה בַּחֲתִיכָה – לֹא כָּל הָרָקִיק וְלֹא כָּל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרִין. אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מָקוֹם שֶׁבָּלַע.

רָקִיק כשר שֶׁנָּגַע בְּרָקִיק פסול או חֲתִיכָה של בשר קדשים שנגעה בַּחֲתִיכָה של בשר פסול – לֹא כָּל הָרָקִיק הכשר שנגע נאסר בנגיעה זו, וכמו כן לֹא כָּל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרִין; אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא במָקוֹם שֶׁבָּלַע אחד מן השני.