חזור
זבחים
פרק יכָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵירוֹ – קוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ.
כָּל קרבן הַתָּדִיר (נוהג לעתים תכופות) מֵחֲבֵירוֹ – קוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ בהקרבה.
הַתְּמִידִים קוֹדְמִין לַמּוּסָפִין,
ומפרטים: קרבנות הַתְּמִידִים הקרבים בכל יום קוֹדְמִין לקרבנות המוּסָפִין, שמוסיפים בימים מיוחדים: שבת, ראש חודש ומועדים.
מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ,
מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, כשחל ראש חודש בשבת, כיוון שהם תדירים מהם.
מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
וכן מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה בראש חודש תשרי, שהוא ראש השנה.
שֶׁנֶּאֱמַר: “מִלְּבַד עוֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה".
וכלל זה, שהתדיר קודם, נלמד ממה שֶׁנֶּאֱמַר במוספי היום הראשון של פסח: "מִלְּבַד עוֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה" (במדבר כח,כג), הרי שתחילה מקריבים את עולת התמיד, ואחר כך את "אלה", קרבנות המוספים.
וְכָל הַמְקוּדָּשׁ מֵחֲבֵירוֹ – קוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ.
כָּל הַמְקוּדָּשׁ יותר מֵחֲבֵירוֹ – קוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ בהקרבה.
דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַצֶּה.
ומפרטים: דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה, כאשר שניהם עומדים לזריקה על המזבח, מִפְּנֵי שֶׁהוּא, דם החטאת, מְרַצֶּה (מכפר) על חטא.
אֵבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵימוּרֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים.
אֵבְרֵי עוֹלָה, העומדים להקטרה על המזבח, קוֹדְמִין לְאֵימוּרֵי (החלקים הפנימיים) של חַטָּאת, המיועדים גם הם להקטרה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן, אברי העולה, הם קרבן שהוא כָּלִיל לָאִשִּׁים, מוקרב כולו על אש המזבח.
חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְאָשָׁם, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִיתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת וְעַל הַיְּסוֹד.
חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְאָשָׁם בזריקת הדם (וגם בהקטרת האֵמורים), אף על פי ששניהם מרצים על חטא, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִיתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת המזבח, וְכן שיירי דמה ניתנים עַל הַיְסוֹד, ואילו דם האשם ניתן 'שתיים שהן ארבע', על שתי זוויות המזבח.
אָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים.
אָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא, האשם, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, ותודה ואיל נזיר הם קדשים קלים.
הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וּטְעוּנִים לֶחֶם.
הַתּוֹדָה וְכן אֵיל נָזִיר, שמביא הנזיר בגמר נזירותו, קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים, שגם הם קדשים קלים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין רק לְיוֹם אֶחָד כקדשי קדשים, ואילו שלמים נאכלים לשני ימים. וכן תודה ואיל נזיר טְעוּנִים (מביאים עמם) לֶחֶם (ארבעת מיני לחם בתודה ושני מיני לחם באיל נזיר), מה שאין כן בשלמים.
שְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע, וּסְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק.
השְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר (בכור בהמה), מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע, שזורקים מדם השלמים על ארבע זוויות המזבח (‘שתיים שהן ארבע׳), וכן הם חייבים בסְמִיכָה על ראש הקרבן, ולהביא עמם נְסָכִים, ויש בהם גם תְּנוּפַת (הנפת) חָזֶה וָשׁוֹק על ידי הכהן והבעלים, מה שאין כן בבכור (ראו מנחות פ"ט מ"ו).
הַבְּכוֹר קוֹדֵם לַמַּעֲשֵׂר, מִפְּנֵי שֶׁקְּדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
הַבְּכוֹר קוֹדֵם לַמַּעֲשֵׂר (מעשר בהמה), מִפְּנֵי שֶׁקְּדוּשָּׁתוֹ של הבכור מֵרֶחֶם אמו ולא על ידי הקדשה כמעשר. וְכן יש בו מעלה יתרה, שהוא נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, מה שאין כן המעשר, שנאכל על ידי הבעלים.
הַמַּעֲשֵׂר קוֹדֵם לָעוֹפוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח, וְיֵשׁ בּוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים – דָּמוֹ וְאֵימוּרָיו.
הַמַּעֲשֵׂר קוֹדֵם לָעוֹפוֹת, לקרבנות מן העוף, אף שהם קדשי קדשים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח, כלומר בהמה, והקרבנות העיקריים באים מן הבהמה. וְכן יֵשׁ בּוֹ, במעשר בהמה, שני דברים שהם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים – דָּמוֹ הנזרק על המזבח, וְגם אֵימוּרָיו (החלקים הפנימיים) הקרבים על המזבח.
הָעוֹפוֹת קוֹדְמִין לַמְּנָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינֵי דָמִים.
הָעוֹפוֹת קוֹדְמִין לַמְּנָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינֵי דָמִים, שמזים מדמם על המזבח, ועיקר הכפרה והריצוי הוא בדם.
מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה עַל חֵטְא.
מִנְחַת חוֹטֵא, שאדם מביא על חטא, קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה כדי לכפר עַל חֵטְא.
חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת הָעוֹף. וְכֵן בְּהֶקְדֵּשָׁהּ.
חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת הָעוֹף, בסדר ההקרבה, וְכֵן בְּהֶקְדֵּשָׁהּ, שכאשר מקדיש זוג עופות ('קן') לקרבן חובה, שיש בו חטאת ועולה, צריך תחילה לומר איזהו חטאת, ואחר כך איזהו עולה.
כָּל הַחַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה קוֹדְמוֹת לָאֲשָׁמוֹת, חוּץ מֵאֲשַׁם מְצוֹרָע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי הֶכְשֵׁר.
כָּל קרבנות הַחַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה קוֹדְמוֹת בהקרבתן לָאֲשָׁמוֹת, כפי ששנינו לעיל משנה ב, חוּץ מֵאֲשַׁם מְצוֹרָע, שמביא המצורע בגמר טהרתו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי (לצורך) הֶכְשֵׁר, כדי לאפשר למצורע לגמור את תהליך הטהרה וכך להיכנס למקדש ולאכול קדשים. והואיל ובו תלויה עיקר טהרת המצורע, לפיכך חשוב הוא יותר מן החטאת.
כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִים בְּנֵי שְׁתַּיִם, וּבָאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים, חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֵי שְׁנָתָן, וְאֵינָן בָּאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.
כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִים מן האילים, שהם כבשים זכרים בְּנֵי שְׁתַּיִם, כלומר בשנתם השנייה, וּבָאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים, ששווים לפחות שני סלעים. חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, שֶׁהֵן בָּאִין מכבשים בְּנֵי שְׁנָתָן הראשונה, וְאֵינָן בָּאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים, שאין להם מחיר קצוב.
כְּשֵׁם שֶׁהֵן קוֹדְמִים בְּהַקְרָבָתָן, כָּךְ הֵן קוֹדְמִין בַּאֲכִילָתָן.
כְּשֵׁם שֶׁהֵן, הקרבנות המקודשים מאחרים, קוֹדְמִים להם בְּהַקְרָבָתָן, כפי שהתבאר במשניות הקודמות – כָּךְ הֵן גם קוֹדְמִין להם בַּאֲכִילָתָן, שאם עומדים שניהם לאכילה, אוכלים תחילה מבשר הקרבן המקודש יותר.
שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ, וּשְׁלָמִים שֶׁל הַיּוֹם – שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין.
שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ, שנשחטו אתמול, וּשְׁלָמִים שֶׁל הַיּוֹם – שלמים שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין לשלמים של היום.
שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ, וְחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל הַיּוֹם – שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אם היו לפני הכהן שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ, וְחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל הַיּוֹם – שלמים שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַחַטָּאת קוֹדֶמֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים.
ואילו חֲכָמִים אוֹמְרִים: הַחַטָּאת (וכן האשם) קוֹדֶמֶת לשלמים באכילתה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וכבר שנינו במשנה ב, שקדשי קדשים קודמים לקדשים קלים. וכן הלכה.
וּבְכוּלָּם, הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן: לְאָכְלָן צְלוּיִים, שְׁלוּקִים, וּמְבוּשָּׁלִים,
וּבְכוּלָּם, בכל הקרבנות הנאכלים, הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן: לְאָכְלָן צְלוּיִים באש, או שְׁלוּקִים (מבושלים ביותר), או מְבוּשָּׁלִים בישול רגיל.
וְלָתֵת לְתוֹכָן תִּבְלֵי חוּלִּין וְתִבְלֵי תְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
וְרשאים הכהנים לָתֵת לְתוֹכָן תִּבְלֵי (תבלינים של) חוּלִּין וְתִבְלֵי תְרוּמָה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ תִּבְלֵי תְרוּמָה, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ תִּבְלֵי תְרוּמָה, כדי שֶׁלֹּא יָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל, שהרי לקדשים יש זמן אכילה קצוב, ולאחר מכן הם נפסלים, ודינם לשרפה, ונמצא פוסל את התרומה מאכילה. וכן הלכה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵּק בָּעֲזָרָה – אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵּק בָּעֲזָרָה בין הכהנים, כדי שיאכלוהו, וברצונך לדעת מה טיבו – אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא דע לך, שהוא מוֹתַר (מה שנותר מן) השמן שמשחו בו את רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל, או שהוא מותר לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, שמזים ממנו על המצורע, שאף הוא ניתן לכהנים. שאין שמן אחר מלבד אלו שניתן לכהנים לאכילה.
אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים – אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ,
ומצד אחר, אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים (אש המזבח) כקרבן, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא הוא בוודאות מוֹתַר השמן של רְקִיקֵי מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, או מותר השמן של מִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ (הכהן הגדול), שהוא צריך להביא בכל יום, שאין בהן חלק לכהנים, אלא הן עולות כליל למזבח.
שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן.
והוסיף רבי שמעון: ואין להניח, כי השמן המתחלק לכהנים או הניתן על גבי האשים הוא שמן שהביא אדם כנדבה, לפי שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן בפני עצמו.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן.
ומביאים דעה חולקת. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן. והלכה כרבי טרפון.