Zevahim 1

חזור

זבחים

פרק א

כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת; הַפֶּסַח – בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת – בְּכָל זְמַן.

כָּל הַזְּבָחִים (קרבנות מן הבקר והצאן) שֶׁנִּזְבְּחוּ (נשחטו) שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שהקדיש בהמה לקרבן מסוג מסוים, ובזמן השחיטה התכוון לשם קרבן אחר – הרי הם כְּשֵׁרִים כשלעצמם, וניתן ואף צריך להמשיך בהקרבתם ובאכילת בשרם (אם הם מהקרבנות שבשרם נאכל), אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, וצריכים להביא קרבן אחר כדי למלא את חובתם. ודין זה הוא בכל הקרבנות, חוּץ מִן קרבן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת, שאם נזבחו שלא לשמם, הרי הם פסולים לגמרי. אלא שגם באלו יש הבדל, כי הַפֶּסַח פסול כשנשחט שלא לשמו דווקא בִּזְמַנּוֹ, כלומר בזמן שמצווה לשחוט אותו, בארבעה עשר בניסן אחר חצות היום, שנאמר: “וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם״ (שמות יב,ו), וְהַחַטָּאת – בְּכָל זְמַן במשך השנה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם; הַפֶּסַח – בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם – בְּכָל זְמַן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם פסול כשנשחט שלא לשמו; ולשיטתו צריך לשנות כאן: הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם – בְּכָל זְמַן.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַחַטָּאת בָּא עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא; מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לנמק את דבריו: קרבן הַחַטָּאת בָּא עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא גם הוא עַל חֵטְא; מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. ואין הלכה כרבי אליעזר.

יוֹסֵי בֶּן חוֹנִי אוֹמֵר: הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת – פְּסוּלִים.

יוֹסֵי בֶּן חוֹנִי אוֹמֵר: לא רק הפסח והחטאת עצמם פסולים כשנשחטו שלא לשמם, אלא גם זבחים אחרים הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת – פְּסוּלִים.

שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: שְׁחָטָן לְשֵׁם גָּבוֹהַּ מֵהֶן – כְּשֵׁרִין. לְשֵׁם נָמוּךְ מֵהֶן – פְּסוּלִים.

שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר, יש לחלק באופן זה: כל סוגי הזבחים, אם שְׁחָטָן לְשֵׁם קרבן גָּבוֹהַּ מֵהֶם בקדושתו – כְּשֵׁרִין, שחטן לְשֵׁם נָמוּךְ מֵהֶם – פְּסוּלִין.

כֵּיצַד? קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים – פְּסוּלִין. קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים – כְּשֵׁרִין.

כֵּיצַד? קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, כגון חטאת ועולה, שיש בהם חלק רק לכהנים, שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, שבשרם נאכל על ידי הבעלים, כגון שלמים – פְּסוּלִין. אבל קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים – כְּשֵׁרִין.

הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים – כְּשֵׁרִין. וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר – פְּסוּלִין.

וכן בקדשים קלים עצמם יש דרגות שונות: הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים שגבוהים מהם, שיש בהם מספר גדול יותר של הזיות מדמם על המזבח (ראו להלן פ״י מ״ב) – כְּשֵׁרִין. וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר או לְשֵׁם מַעֲשֵׂר – פְּסוּלִין. ואין הלכה כיוסי בן חוני ולא כשמעון אחי עזריה.

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר, כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר. בֶּן בְּתֵירָא פּוֹסֵל, כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבַּיִם.

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן, שהוא יום שחיטת הפסח, אבל לפני הזמן (שהוא בין הערביים), אם עשה זאת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר אותו להקרבה, כְּאִילּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בניסן, שלא בזמנו, שהוא כשר. בֶּן בְּתֵירָא פּוֹסֵל אותו כְּאִילּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבַּיִם, כלומר בזמנו, שהוא פסול.

אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מְקוּבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְּשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת.

אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מְקוּבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, חכמי בית הדין ביבנה, שדנו וקבעו הלכה בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ את רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בּראש היְּשִׁיבָה ביבנה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִים, שחלק מבשרם נאכל על ידי הכהנים או הבעלים, שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם (לשם) חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת, שהם פסולים לגמרי.

וְלֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

ומעירים: ולפי זה לֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי על דברי המשנה הראשונה אֶלָּא הָעוֹלָה, שאינה מן הזבחים הנאכלים. שלדעתו, אם נשחטה שלא לשמה – פסולה. ומוסיפים: וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים על עדותו, לא קיבלו אותה. והלכה כחכמים.

הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל, וְהָלַךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – פְּסוּלִים.

הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, או קִבֵּל את הדם בכלי מצוואר הבהמה כדי לזרוק אותו על המזבח, או הָלַךְ (הוליך את הכלי עם הדם למזבח), או זָרַק את הדם על המזבח שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שעשה אחת מעבודות אלה לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – כל אלה פְּסוּלִים.

כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן? לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים.

ומסבירים: כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן? כגון ששחט לְשֵׁם פֶּסַח ואחר כך, בתוך כדי השחיטה, המשיך ושחט לְשֵׁם שְׁלָמִים.

שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם הַפֶּסַח.

כיצד שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן? כגון ששחט לְשֵׁם שְׁלָמִים ואחר כך, בתוך כדי השחיטה, לְשֵׁם הַפֶּסַח.

שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים: בַּשְּׁחִיטָה וּבַקִּבּוּל וּבַהִלּוּךְ וּבַזְּרִיקָה.

והכלל בעניין זה הוא, שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל במחשבה פסולה בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים מעבודות הקרבן: בַּשְּׁחִיטָה וּבַקִּבּוּל וּבַהִלּוּךְ וּבַזְּרִיקָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בַּהִלּוּךְ, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַּשְּׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בַּקַּבָּלָה וְשֶׁלֹּא בַּזְּרִיקָה, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַּהִלּוּךְ – שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק.

רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ומַכְשִׁיר בַּהִלּוּךְ שנעשה במחשבה פסולה. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בטעם הדבר: אִי אֶפְשָׁר להקריב קרבן שֶׁלֹּא בַּשְּׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בַּקַּבָּלָה וְשֶׁלֹּא בַּזְּרִיקָה. אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַּהִלּוּךְ. כיצד? אם שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בְּמָקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ – הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ – אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בְּמָקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, כדי להביא את הדם למזבח – הַמַּחֲשָׁבָה בזמן ההילוך פּוֹסֶלֶת, ואם הילך בְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, כשהוא מתרחק מן המזבח – אֵין הַמַּחֲשָׁבָה באותה שעה פּוֹסֶלֶת.