יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, וְיֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ:

יֵשׁ הלכות בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ (קרבנות), מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת (רכוש המקדש), וְיֵשׁ הלכות בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ.

שֶׁקָּדְשֵׁי מִזְבֵּחַ עוֹשִׂים תְּמוּרָה

שֶׁקָּדְשֵׁי המִזְבֵּחַ – עוֹשִׂים תְּמוּרָה, אם המירו בהם בהמת חולין, חלה הקדושה גם על החולין.

וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא.

וְחַיָּיבִין עָלֵיהֶם, על קדשי מזבח, עונש כרת מִשּׁוּם אכילת בשר פִּגּוּל, קרבן שעבודתו נעשית במחשבה להקטיר או לאכול ממנו לאחר זמנו, ומשום אכילת נוֹתָר, אם אכל מן הקרבן לאחר הזמן, וְכן משום טָמֵא, שאדם שאכל בשר קרבן חייב כרת.

וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָם.

וְלָדָן של קדשי מזבח וַחֲלָבָן שנחלב מהן אָסוּר בשימוש, גם אם ילדו לְאַחַר פִּדְיוֹנָם, אם נפל בהם מום ונפדו.

וְהַשּׁוֹחֲטָם בַּחוּץ חַיָּיב.

וְהַשּׁוֹחֲטָם בַּחוּץ (מחוץ למקדש) – חַיָּיב כרת.

וְאֵין נוֹתְנִין מֵהֶם לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן.

וְאֵין נוֹתְנִים מֵהֶם לָאוּמָּנִין (בעלי מלאכה) העובדים במקדש בִּשְׂכָרָן, כשכר עבודה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, שאין בהם דינים אלה.

יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ:

יֵשׁ הלכות בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין הן נוהגות בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ:

שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת.

שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת, שלא פירש המקדיש את כוונתו, מוקדשים לְבֶדֶק הַבַּיִת.

הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל.

הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל, שניתן להקדיש כל חפץ, ואילו למזבח ניתן להקדיש רק מה שראוי להקרבה.

וּמוֹעֲלִין בְּגִדּוּלֵיהֶן.

וּמוֹעֲלִין גם בְּגִדּוּלֵיהֶן, במה שגדל מהם, שאם השתמש בחלב וביצים מבעלי חיים שהוקדשו לבדק הבית – דינו כמועל בקדשים, וחייב קרבן אשם, ואילו על חלב או ביצים של בהמה או עוף קרבן אין חיוב אשם.

וְאֵין בָּהֶם הֲנָאָה לַכֹּהֲנִים.

וְאֵין בָּהֶם, בקדשי בדק הבית, היתר הֲנָאָה לַכֹּהֲנִים, אבל בשר קדשי מזבח נאכל על ידי הכהנים, וכן העור ניתן להם.

אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת: אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדוּשָּׁה לִקְדוּשָּׁה.

אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדוּשָּׁה לִקְדוּשָּׁה, שאין משנים קרבן לסוג קרבן אחר, ומה שהוקדש לצורך ההיכל אין משנים לקדושת המזבח.

וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי. וּמַחֲרִימִין אוֹתָן.

ואולם, מַקְדִּישִׁין אוֹתָן, את קדשי מזבח, הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, שהמקדיש קרבן שברשותו לבדק הבית – 'מעלים אותו', כלומר מעריכים את שוויו הכספי לגבי המקדיש, ונותן סכום זה מכיסו לבדק הבית. וכן מַחֲרִימִין אוֹתָן לכהנים, שהאומר על קרבן שברשותו: "הרי זה חרם" – נותן לכהנים את שוויו.

וְאִם מֵתוּ – יִקָּבְרוּ.

וְכל סוגי הקדשים, אִם מֵתוּ – יִקָּבְרוּ ולא ייפדו, מפני שצריך להעמיד את הבהמה לפני הכהן שיעריך את שוויה (ויקרא כז,יא–יב), ולא ניתן להעמיד בהמה מתה. ומכיוון שהם אסורים בהנאה קוברים אותם, כדי שלא ייהנו מהם אנשים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ – יִפָּדוּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ – יִפָּדוּ, שלא נאמר דין זה אלא בקדשי מזבח. ואין הלכה כרבי שמעון.

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִים:

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִים, שצריך לקבור כדי שלא ייהנו מהם:

קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ – יִקָּבְרוּ. הִפִּילָה שִׁלְיָא – תִּקָּבֵר. שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע, וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה.

בהמות קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ עוברים מתים – יִקָּבְרוּ הנפלים. וכן אם בהמת קדשים הִפִּילָה שִׁלְיָא – תִּקָּבֵר השליה. שׁוֹר הַנִּסְקָל, שהרג אדם ונידון לסקילה (שמות כא,כח); וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, שמביאים כדי לכפר על עיר שבקרבתה נמצא חלל (דברים כא,א–ט); וְצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע, ששוחט הכהן ציפור כחלק מתהליך טהרת מצורע (ויקרא יד,ד–ז); וּשְׂעַר נָזִיר שנטמא למת, שעליו לגלח את ראשו כשנטהר; וּפֶטֶר (בכור) חֲמוֹר שלא פדו אותו בשה, אלא נערף (שמות יג,יג); וּבָשָׂר שהתבשל בְּחָלָב; ובהמות חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה (חצר המקדש). שכל אלה אסורים בהנאה וחייבים בקבורה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה – יִשָּׂרְפוּ. וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה – לא ייקברו, אלא יִשָּׂרְפוּ, כמו קרבנות שנפסלו בעזרה. וְכֵן אפילו חַיָּה (כגון צבי) שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה תישרף, אף שאינה דומה כלל לקרבן, שאין מקריבים חיה. ואין הלכה כמותו.

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים:

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים, דברים שצריך לשרוף אותם:

חָמֵץ בַּפֶּסַח – יִשָּׂרֵף.

חָמֵץ בַּפֶּסַח שאסור בהנאה, ומצווה להשביתו – יִשָּׂרֵף.

וּתְרוּמָה טְמֵאָה.

וּתְרוּמָה טְמֵאָה, שהיא אסורה באכילה – תישרף.

וְהָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם – אֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִישָּׂרֵף יִשָּׂרֵף, וְאֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִיקָּבֵר יִקָּבֵר.

ופירות הָעָרְלָה, שצמחו בשלוש השנים הראשונות לחיי האילן, ואסורים בהנאה; וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, תערובת מיני תבואה או ירק שנזרעו בכרם, שהכול אסור בהנאה – אֵת (מה) שֶׁדַּרְכּוֹ לִישָּׂרֵף, כגון פירות ועצים – יִשָּׂרֵף, וְאֵת מה שֶׁדַּרְכּוֹ לִיקָּבֵר, שאינו נשרף, כגון משקים – יִקָּבֵר.

וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה.

וּמַדְלִיקִין הכהנים אש לחימום ולמאור בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה טמאה, שאינה אסורה בהנאה אלא באכילה.

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן, וְחוּץ לִמְקוֹמָן – הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ.

כָּל הַקֳּדָשִׁים (קרבנות) שֶׁנִּשְׁחֲטוּ במחשבה להקטיר או לאכול מהם חוּץ לִזְמַנָּן, כשיעבור הזמן הראוי לכך, וְכן במחשבה להקטיר או לאכול מהם חוּץ לִמְקוֹמָן הראוי, ובכך נפסל הקרבן (זבחים פ"ב מ"ב–מ"ג) – הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ.

אָשָׁם תָּלוּי – יִשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִקָּבֵר.

אָשָׁם תָּלוּי, קרבן אשם שמביא אדם שיש לו ספק אם חטא, אם לפני שנזרק הדם על המזבח, התברר שלא חטא, ואין להקריב אותו – יִשָּׂרֵף, כדין קרבן פסול. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִקָּבֵר. ואין הלכה כרבי יהודה.

חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק – תִּשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַטִּילֶנָּה לָאַמָּה.

וכן חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, מחמת הספק, שמולקים אותה ומזים מדמה על המזבח, אך בשרה אינו נאכל על ידי הכהנים כדין חטאת העוף – תִּשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַטִּילֶנָּה לָאַמָּה, תעלת המים שעוברת בעזרה ומנקזת את הדם והלכלוך. ואין הלכה כרבי יהודה.

כָּל הַנִּשְׂרָפִין – לֹא יִקָּבְרוּ. וְכָל הַנִּקְבָּרִים – לֹא יִשָּׂרְפוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, לִשְׂרוֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים – רַשַּׁאי. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ מוּתָּר לְשַׁנּוֹת.

כָּל הַנִּשְׂרָפִין ששנינו לעיל – לֹא יִקָּבְרוּ, שיש לקיים בהם שרפה דווקא; וְכָל הַנִּקְבָּרִים – לֹא יִשָּׂרְפוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִשְׂרוֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים – רַשַּׁאי, ששרפה היא דרך כילוי טובה יותר מקבורה. אָמְרוּ לוֹ חכמים: אֵינוֹ מוּתָּר לְשַׁנּוֹת. והלכה כחכמים.