כָּל הָאֲסוּרִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – אוֹסְרִים כָּל שֶׁהֵן: הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְאֶתְנָן, וּמְחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן.

כָּל בעלי החיים הָאֲסוּרִין בהקרבה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אם התערבו באחרים, ולא ניתן לזהות את הבהמה האסורה – אוֹסְרִים כָּל שֶׁהֵן, אפילו בהמה פסולה אחת אוסרת עדר של אלף כשרות. ואלו הבהמות האסורות: הָרוֹבֵעַ (בועל) את האדם, וְהַנִּרְבָּע (נבעל) על ידי אדם, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, שניתן כתשלום לזונה, וּמְחִיר, שקנו בו כלב (דברים כג,יט), וְהַכִּלְאַיִם, שנולד מהכלאת מינים שונים, כגון תיש וכבשה; וְהַטְּרֵפָה, שעומדת למות עקב פגיעה באחד מאיבריה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן, שנולד על ידי חיתוך בדופן בטן אמו.

אֵיזֶה הוּא מוּקְצֶה? הַמּוּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה. הוּא אָסוּר, וּמַה שֶּׁעָלָיו מוּתָּר.

אֵיזֶה הוּא מוּקְצֶה שנאסר? הַמּוּקְצֶה, שהקצו (ייעדו) אותו לצורך פולחן עֲבוֹדָה זָרָה. ודווקא הוּא (בעל החיים) שהוקצה אָסוּר להקרבה, ואולם מַה שֶּׁעָלָיו, כגון קישוטים, אם לא הוקצה לעבודה זרה – מוּתָּר להקדש, כגון להשתמש בזהב שעליו לצורך קניית קרבנות.

אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד? כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתוֹ. הוּא וּמַה שֶּׁעָלָיו אָסוּר.

אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד שנאסר? כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתוֹ עצמו כאליל. ובשונה ממוקצה, גם הוּא וגם מַה שֶּׁעָלָיו אָסוּר בהקרבה.

זֶה וְזֶה מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה.

זֶה וְזֶה, מוקצה ונעבד, אסורים רק בהקרבה, אבל מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה, שבעלי חיים שהקצו אותם או שעבדו אותם לעבודה זרה אינם נאסרים בהנאה, כמו חפצים ששימשו לעבודה זרה.

אֵיזֶהוּ אֶתְנָן? הָאוֹמֵר לַזּוֹנָה: "הֵא לִיךְ טָלֶה זֶה בִּשְׂכָרֵךְ", אֲפִלּוּ מֵאָה – כּוּלָּן אֲסוּרִין.

אֵיזֶהוּ אֶתְנָן (מתן, נתינה ל) זונה שפסול לקרבן? איש הָאוֹמֵר לְזוֹנָה: "הֵא לִיךְ (הרי לָךְ) טָלֶה זֶה בִּשְׂכָרֵךְ", ואֲפִלּוּ אם נתן לה מֵאָה טלאים – כּוּלָּן אֲסוּרִין להקרבה.

וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֵא לְךָ טָלֶה זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי" – רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶתְנָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶתְנָן.

וְכֵן, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֵא לְךָ טָלֶה זֶה, ובתמורה תָּלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי", ששפחתו הכנענית של הלה תשכב עם עבד עברי שלו – רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶתְנָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זהו אֶתְנָן. והלכה כחכמים.

אֵיזֶה הוּא מְחִיר כֶּלֶב? הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֵא לְךָ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב זֶה". וְכֵן שְׁנֵי שׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל עֲשָׂרָה, וְאֶחָד נָטַל תִּשְׁעָה וְכֶלֶב; שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב – אֲסוּרִים, שֶׁעִם הַכֶּלֶב – מוּתָּרִים.

אֵיזֶהוּ מְחִיר כֶּלֶב שפסול לקרבן? הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֵא (הרי) לְךָ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב זֶה כעסקת חליפין – פסול הטלה לקרבן. וְכֵן שְׁנֵי שׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ את הרכוש המשותף, אֶחָד מהם נָטַל עֲשָׂרָה טלאים, וְאֶחָד נָטַל תִּשְׁעָה טלאים וְכֶלֶב; עשרת הטלאים שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב – אֲסוּרִים להקרבה, שהם 'מחיר כלב', ותשעת הטלאים שֶׁעִם הַכֶּלֶב – מוּתָּרִים לקרבן, שהרי אינם חליפין לכלב.

אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁנַיִם" – וְלֹא אַרְבָּעָה. וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵן" – וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן.

אֶתְנַן כֶּלֶב, שנתן טלה לחברו כתשלום על רביעת כלבתו, וּמְחִיר זוֹנָה, שקנה זונה לשפחה תמורת טלאים – הֲרֵי אֵלּוּ הטלאים מוּתָּרִים להקרבה, שֶׁכן נֶאֱמַר: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דברים כג,יט), והדגש "שניהם" משמע: שְׁנַיִם אלה בלבד נאסרו, וְלֹא אַרְבָּעָה, שאתנן כלב ומחיר זונה מותרים. ועוד יש ללמוד מכאן: וַלְדוֹתֵיהֶן של אתנן זונה ומחיר כלב מוּתָּרִים לקרבן, שֶׁנֶּאֱמַר "הֵן" ("שְׁנֵיהֶם"), הם עצמם אסורים וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן.

נָתַן לָהּ כְּסָפִים – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ – אָסוּר.

אם נָתַן לָהּ, לזונה, כְּסָפִים כאתנן – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין לקנות בהם קרבנות, שרק האתנן עצמו אסור להקרבה. אך אם נתן לה יֵינוֹת, שְׁמָנִים (שמן זית) וּסְלָתוֹת (סולת חיטים), וְכן כָּל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כגון מלח או עצים – אָסוּר להקריב אותם.

נָתַן לָהּ מוּקְדָּשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין.

אם נָתַן לָהּ כאתנן מוּקְדָּשִׁין, בהמות שכבר הוקדשו לקרבן – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין בהקרבה.

עוֹפוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין.

ומוסיפים: אם נתן לה עוֹפוֹת חולין – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין להקרבה.

שֶׁהָיָה בַּדִּין: מָה אִם הַמּוּקְדָּשִׁין, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶם – אֵין אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן; עוֹפוֹת שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן – אֵינוֹ בַּדִּין שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְכָל נֶדֶר" – לְהָבִיא אֶת הָעוֹף.

ומדוע צריך לפרט עופות, הרי כבר שנינו, שכל הקרב על גבי המזבח אסור? ומסבירים: שֶׁהָיָה מקום להתיר עופות בַּדִּין (בקל-וחומר): מָה אִם הַמּוּקְדָּשִׁין (בהמות שהוקדשו לקרבן), שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶם, בכל זאת שנינו, שאֵין איסור אֶתְנָן זונה וּמְחִיר כלב חָל עֲלֵיהֶם; עוֹפוֹת, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן אם יקדיש אותם, שניתן להקריב עוף בעל מום – אֵינוֹ בַּדִּין, האם אין זה קל וחומר, שֶׁלֹּא יְהֵא פסול אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן? לכך תַּלְמוּד (הוצרך הכתוב) לוֹמַר: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר" (דברים כג,יט) – לְהָבִיא (לרבות) אֶת הָעוֹף לאיסור, שגם הוא בכלל דברים שאדם נודר למזבח.

כָּל הָאֲסוּרִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִים.

כָּל הָאֲסוּרִים עַל גַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שפורטו במשנה א – וַלְדוֹתֵיהֶן שנולדו מהם מוּתָּרִים להקרבה.

וְלַד טְרֵפָה –

ולגבי וְלַד של טְרֵפָה, שהיא פסולה לקרבן, וילדה ולד בריא – נחלקו הדעות,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: גם הוולד לֹא יִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שהוא פסול כאמו,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב הוולד.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה – פְּסוּלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

ועוד בעניין טרפה, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: בהמה כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה – פְּסוּלָה מֵהקרבה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. ואין הלכה כמותו.

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ טְרֵפָה – אֵין פּוֹדִים אוֹתָם, שֶׁאֵין פּוֹדִים אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לַכְּלָבִים.

כָּל הַקָּדָשִׁים (קרבנות) שֶׁנַּעֲשׂוּ טְרֵפָה, והם פסולים להקרבה – אֵין פּוֹדִים אוֹתָם בכסף להוציא אותם לחולין, כפי שפודים בעלת מום, מפני שֶׁאֵין פּוֹדִים אֶת הַקֳּדָשִׁים כדי לְהַאֲכִילָן לַכְּלָבִים, שהרי טרפה אסורה לאכילת אדם, ופדייה לצורך אכילת כלבים היא ביזוי קדשים, אלא ממתינים עד שימותו וייקברו (להלן פ"ז מ"ג).