כֵּיצַד מַעֲרִימִים עַל הַבְּכוֹר?

כֵּיצַד מַעֲרִימִים (עושים תחבולה) עַל הַבְּכוֹר שבמעי בהמה טהורה, כדי שלא יתקדש בלידתו כבכור, ויצטרך הבעלים לתת אותו לכהן, אלא יוכל להקריב אותו כקרבן שכבר קיבל על עצמו?

מְבַכֶּרֶת שֶׁהָיְתָה מְעוּבֶּרֶת – אוֹמֵר: "מַה שֶּׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל זוֹ, אִם זָכָר – עוֹלָה"; יָלְדָה זָכָר – יִקְרַב עוֹלָה.

בהמה מְבַכֶּרֶת (היולדת לראשונה) בעת שֶׁהָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, אוֹמֵר בעליה: "מַה שֶּׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל זוֹ, אִם זָכָר הוא – מוקדש לקרבן עוֹלָה". ואם אכן יָלְדָה זָכָר – יִקְרַב לעוֹלָה, שקדושת העולה חלה עליו במעי אמו, וכך לא תחול עליו קדושת הבכורה, שהיא חלה על הבכור רק בלידתו.

"וְאִם נְקֵבָה – זִבְחֵי שְׁלָמִים"; יָלְדָה נְקֵבָה – תִּקְרַב שְׁלָמִים.

וְכן האומר: "אִם העובר נְקֵבָה היא מוקדשת לזִבְחֵי שְׁלָמִים", אם יָלְדָה נְקֵבָה – תִּקְרַב כקרבן שְׁלָמִים.

"אִם זָכָר עוֹלָה, אִם נְקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים", יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – הַזָּכָר יִקְרַב עוֹלָה, וְהַנְּקֵבָה תִּקְרַב שְׁלָמִים.

ואם אמר: "אִם העובר שבמעיה זָכָר – הריהו עוֹלָה, וְאִם הוא נְקֵבָה – זִבְחֵי שְׁלָמִים", אם לבסוף יָלְדָה הבהמה זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר – יִקְרַב עוֹלָה, וְהַנְּקֵבָה – תִּקְרַב שְׁלָמִים.

יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים – אֶחָד מֵהֶן יִקְרַב עוֹלָה, וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיָּיבֵי עוֹלָה, וְדָמָיו חוּלִּין.

אם לבסוף יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים – אֶחָד מֵהֶן יִקְרַב עוֹלָה. וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לאנשים חַיָּיבֵי עוֹלָה, שנדרו להביא עולה, וְדָמָיו (הכסף שהתקבל מהמכירה) חוּלִּין, שהרי התחייב להביא רק קרבן עולה אחד.

יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב שְׁלָמִים, וְהַשְּׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְחַיָּיבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חוּלִּין.

וכן, אם יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב שְׁלָמִים, וְהַשְּׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְחַיָּיבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חוּלִּין.

יָלְדָה טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן.

אם יָלְדָה טוּמְטוּם, שאברי מינו מכוסים, ולא ידוע אם הוא זכר או נקבה, וְכן אַנְדְּרוֹגִינוֹס, שיש לו סימני זכר ונקבה – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן.

הָאוֹמֵר: "וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה, וְהִיא שְׁלָמִים" – דְּבָרָיו קַיָּימִים.

הָאוֹמֵר על בהמת חולין מעוברת שלו: "וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ מוקדש לעוֹלָה, וְהִיא עצמה לשְׁלָמִים" – דְּבָרָיו קַיָּימִים, וכך יקריב אותם.

"הִיא שְׁלָמִים, וּוְלָדָהּ עוֹלָה" – הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אבל אם אמר בסדר הפוך: "הִיא שְׁלָמִים, וּוְלָדָהּ עוֹלָה" – הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים, שכאשר קידש את האם, קדושתה חלה על העובר, ואינו יכול להקדישו עוד לעולה. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת – דְּבָרָיו קַיָּימִים. וְאִם מִשֶּׁאָמַר: "הֲרֵי זוֹ שְׁלָמִים", נִמְלַךְ וְאָמַר: "וְלָדָהּ עוֹלָה" – הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם לְכֵן (לכך) נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, בשעה שהקדיש את האם לשלמים, שיקדיש את הוולד לעולה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת, בו זמנית – דְּבָרָיו קַיָּימִים, והאם שלמים, והוולד עולה. וְאִם רק מִשֶּׁאָמַר (לאחר שאמר) על האם: "הֲרֵי זוֹ שְׁלָמִים", נִמְלַךְ (התייעץ, הרהר) וְאָמַר: "וְלָדָהּ עוֹלָה" – הֲרֵי זוֹ וְלַד שְׁלָמִים, שחלה כבר על הוולד קדושת אמו. והלכה כרבי יוסי.

"הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים" – הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אדם שהקדיש בהמת עולה ובהמת שלמים, ועכשיו אומר על בהמת חולין שלו: "הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה וּתְמוּרַת שְׁלָמִים" – הֲרֵי זוֹ נעשית תְּמוּרַת עוֹלָה, שלאחר שקדושת העולה חלה על הבהמה, אי אפשר להחיל עליה גם קדושת שלמים. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת – דְּבָרָיו קַיָּמִין.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם לְכֵן (לכך) נִתְכַּוֵּן מִתְּחִלָּה, שתכנן להמיר אותה בשתיהן, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת – דְּבָרָיו קַיָּמִין, והבהמה – חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים. ואף שאי אפשר להקריב אותה, ימתין שייפול בה מום וימכור אותה, וחצי הכסף יהיה בעבור עולה וחצי בעבור שלמים.

וְאִם מִשֶּׁאָמַר: "תְּמוּרַת עוֹלָה", נִמְלַךְ וְאָמַר: "תְּמוּרַת שְׁלָמִים" – הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה.

וְאִם רק מִשֶּׁאָמַר: "תְּמוּרַת עוֹלָה" ולא התכוון לומר יותר מכך, שוב נִמְלַךְ בדעתו וְאָמַר: "תְּמוּרַת שְׁלָמִים" – הֲרֵי זוֹ כולה תְּמוּרַת עוֹלָה, שכבר אינו יכול להחיל עליה קדושה אחרת. והלכה כרבי יוסי.

"הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ", "תְּמוּרַת זוֹ", "חֲלִיפַת זוֹ" – הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה.

מי שהיו לו שתי בהמות, אחת חולין ואחת קרבן, בין אם אמר: "הֲרֵי זוֹ (החולין) תַּחַת זוֹ (הקרבן)", ובין אם אמר: "הרי זו תְּמוּרַת זוֹ", או: "חֲלִיפַת זוֹ" – הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה.

"זוֹ מְחוּלֶּלֶת עַל זוֹ" – אֵינוֹ תְּמוּרָה. וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם – יוֹצֵא לְחוּלִּין וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים.

ואולם אם אמר: "זוֹ מְחוּלֶּלֶת עַל זוֹ" – אֵינוֹ תְּמוּרָה, שאין זו לשון תמורה אלא לשון פדיון והוצאה של הקדש לחולין, ובהמה הראויה להקרבה לא ניתן להוציא לחולין. וְאִם הָיָה ההֶקְדֵּשׁ, בהמת הקרבן, בַּעַל מוּם, שדינו להיפדות – יוֹצֵא לְחוּלִּין, באמירה: "זו מחוללת על זו", ובהמת החולין מתקדשת במקומה. ובמקרה זה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים, הערכה כמה שווה בהמת הקרבן שפדה, שאם הבהמה שקידש במקומה שווה פחות ממנה, עליו לתת את ההפרש להקדש.

"הֲרֵי זוֹ תַּחַת חַטָּאת", וְ"תַחַת עוֹלָה" – לֹא אָמַר כְּלוּם.

אם אמר על בהמת חולין: "הֲרֵי זוֹ תַּחַת חַטָּאת" באופן כללי, וְכן: "הרי זו תַּחַת עוֹלָה" – לֹא אָמַר כְּלוּם.

"תַּחַת חַטָּאת זוֹ", וְ"תַחַת עוֹלָה זוֹ", "תַּחַת חַטָּאת וְתַחַת עוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ הַבַּיִת"; הָיָה לוֹ – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

אלא רק אם הייתה לפניו בהמת חטאת או עולה שלו, ואמר על החולין: "זו תַּחַת חַטָּאת זוֹ", וְכן: "תַּחַת עוֹלָה זוֹ"; וכן אם אמר: "זו תַּחַת חַטָּאת שיש לי בתוך הבית" או: "תַּחַת עוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹך הַבַּיִת", אם אכן הָיָה לוֹ בבית בהמת חטאת או עולה – דְּבָרָיו קַיָּימִין, אף שאינה לפניו.

אִם אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה, וְעַל בַּעֲלַת מוּם: "הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה" – לֹא אָמַר כְּלוּם. "הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה" – יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם עוֹלָה.

אִם אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה, שאין מביאים ממנה קרבן, כגון חמור, וְכן עַל בהמה טהורה אך בַּעֲלַת מוּם: "הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה" – לֹא אָמַר כְּלוּם, שלא חלה כל קדושה, שהרי אינן יכולות להיות עולה. אבל אם אמר: "הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה", משמע, שישמשו לצורך עולה, על כן יִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם (בכסף) עוֹלָה.