Temurah 3

חזור

תמורה

פרק ג

אֵלּוּ קָדָשִׁים שֶׁוַּלְדוֹתֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

אֵלּוּ הם סוגי הקָדָשִׁים (קרבנות) שֶׁוַּלְדוֹתֵיהֶן, שנולדו מבהמת קרבן, וּתְמוּרוֹתֵיהֶן, בהמות חולין שהמירו אותן בקרבן, והתקדשו, דינם כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, כמו הקרבן עצמו.

וְלַד שְׁלָמִים, וּתְמוּרָתָן, וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם – הֲרֵי אֵלּוּ כַּשְּׁלָמִים, וּטְעוּנִים סְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפָה, וְחָזֶה וְשׁוֹק.

ופותחים בקרבן שלמים. וְלַד שְׁלָמִים וכן תְמוּרָתָן של שלמים, ואף וְלָדָן של ולד השלמים או של תמורתן, וכן וְלַד וְלָדָן וכן הלאה עַד סוֹף הָעוֹלָם – הֲרֵי אֵלּוּ כּקרבן שְׁלָמִים לכל דיניהם: טְעוּנִים (חייבים) סְמִיכָה על ראש הקרבן לפני שחיטתו, וּנְסָכִים (יין לניסוך ומנחת סולת בלולה בשמן) המובאים עם הקרבן, וּתְנוּפָה, שהבעלים מניף עם הכהן את החזה והשוק של הקרבן ונותן לו את החָזֶה וְהשׁוֹק שהונפו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְלַד השְׁלָמִים לֹא יִקְרַב בעצמו לשְׁלָמִים, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים, וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה – שֶׁלֹּא יִקְרַב. וְעַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל הַוָּלָד, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקְרַב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן להבהיר את המחלוקת: לֹא נֶחְלְקוּ רבי אליעזר וחכמים עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים, וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה – שֶׁלֹא יִקְרַב. וְעַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל הַוָּלָד עצמו, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקְרַב, שגם בזה חוששים לתקלה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב, שלא חוששים.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיָיס עַל וְלַד שְׁלָמִים שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים. אָמַר רַבִּי פַּפְּיָס: אֲנִי מֵעִיד, שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָּרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַאֲכַלְנוּהָ בַּפֶּסַח, וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג.

מסופר, הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיָיס, שישנה מסורת עַל וְלַד שְׁלָמִים שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים, כדברי חכמים. אָמַר רַבִּי פַּפְּיָיס: אֲנִי מֵעִיד, שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָּרָה של זִבְחֵי שְׁלָמִים, וילדה, והקרבנו את האם וַאֲכַלְנוּהָ בּחג הפֶּסַח, והקרבנו וְאָכַלְנוּ את וְלָדָהּ כקרבן שְׁלָמִים בֶּחָג, חג הסוכות. והלכה כחכמים.

וְלַד תּוֹדָה, וּתְמוּרָתָהּ, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם – הֲרֵי אֵלּוּ כַּתּוֹדָה, וּבִלְבַד שֶׁאֵינָן טְעוּנִים לֶחֶם.

וְלָד של בהמת קרבן תּוֹדָה (מין שלמים), וכן תְמוּרָתָהּ של תודה, שהמיר בה בהמת חולין, וכן וְלָדָן של הוולד או של התמורה, וּוְלַד וְלָדָן וכן הלאה עַד סוֹף הָעוֹלָם – הֲרֵי אֵלּוּ מוקרבים כַּּתּוֹדָה עצמה, וּבִלְבַד (אלא רק) שֶׁאֵינָן טְעוּנִין (חייבים) לֶחֶם שצריכים להביא עם קרבן תודה.

תְּמוּרַת עוֹלָה, וּוְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם – הֲרֵי אֵלּוּ כָּעוֹלָה, וּטְעוּנִין הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ, וְכָלִיל לָאִשִּׁים.

בהמה ממין זכר שהיא תְּמוּרַת עוֹלָה, וכן וְלַד תְּמוּרָה, שהמיר נקבה חולין בקרבן עולה, וילדה זכר, ואף וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן של תמורות העולה, עַד סוֹף הָעוֹלָם, אם הם זכרים – הֲרֵי אֵלּוּ מוקרבים כָּעוֹלָה, וּטְעוּנִין (חייבים) הֶפְשֵׁט העור וְנִתּוּחַ הבשר לנתחים וְהקטרה כָלִיל (של כל הקרבן) לָאִשִּׁים (על אש המזבח), כדין עולה.

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה, וְיָלְדָה זָכָר – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה.

הַמַּפְרִישׁ (מקדיש) בהמה נְקֵבָה לְקרבן עוֹלָה, ואי אפשר להקריב נקבה לעולה, וְיָלְדָה הבהמה זָכָר – אין מקריבים אותו, אלא יִרְעֶה במרעה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (ייפול בו מום), וְיִמָּכֵר וכך ייפדה, וְיָבִיא בְּדָמָיו (בכסף שקיבלו תמורתו) בהמה לעוֹלָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוּא (הוולד) עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. ואין הלכה כמותו.

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם – תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אָשָׁם. אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ – יִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה.

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְקרבן אָשָׁם, ואי אפשר להקריב נקבה לאשם – תִּרְעֶה במרעה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב (ייפול בה מום) ותיפסל מהקרבה, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ זכר לאָשָׁם שהוא חייב. ואִם קָרַב אֲשָׁמוֹ, שהביא כבר קרבן אשם במקומה, והתכפר – יִפְּלוּ דָּמֶיהָ (יינתן הכסף) לקופה במקדש המיועדת לקניית קרבנות עולת נְדָבָה של הציבור, שאין מקריבים אשם ללא חיוב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: המפריש נקבה לאשם – אין בה קדושה של קרבן, ולכן תִּמָּכֵר לחולין ותיפדה שֶׁלֹּא בְּמוּם, תמימה. ואין הלכה כמותו.

תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָתָהּ, וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה.

בהמה שהתקדשה כתְמוּרַת קרבן אָשָׁם, וכן וְלַד תְּמוּרָתָה של האשם, וכן וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ במום וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לקופת עולת נְדָבָה, שהרי החטא מתכפר באשם הראשון, ואין מקריבים אשם ללא חיוב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּתוּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (בן הורקנוס) אוֹמֵר: ולד אשם ותמורת אשם יָמוּתוּ, כמו ולד חטאת ותמורת חטאת הבאה על חטא, שדינן מיתה (להלן פ"ד מ"א).

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹלוֹת.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר (בן שמוע) אוֹמֵר: יָבִיא בְּדָמֶיהָ של תמורת האשם עוֹלוֹת בעבור עצמו, ולא ייתן את הדמים לקופת נדבה כדעת התנא הראשון.

אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו, וְשֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

קרבן אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו, ואין מביאים כפרה על מת, וְכן אשם שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו, שלאחר שאבד והקריב במקומו אחר, נמצא האשם שאבד – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לקופת עולות הנְדָבָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּתוּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּתוּ, כדין חטאת במקרים כאלה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת לעצמו. והלכה כתנא הראשון.

וַהֲלֹא אַף הַנְּדָבָה עוֹלָה הִיא! מַה בֵּין דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים?

וַהֲלֹא אַף קופת הַנְּדָבָה עוֹלָה הִיא, שמהכסף שבקופה קונים קרבנות עולה (שקלים פ"ו מ"ו), מַה אפוא ההבדל בֵּין דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר, האומר שהבעלים יביא עולת יחיד מכסף האשם, לְדִבְרֵי חֲכָמִים שאמרו, שמטילים את הכסף לקופת הנדבה?

אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה חוֹבָה – הוּא סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וּמֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ; וְאִם הָיָה כֹֹּהֵן – עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ.

אֶלָּא אלו ההבדלים: בִּזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה כעולת חוֹבָה של הבעלים – הוּא סוֹמֵךְ בידיו עָלֶיהָ קודם; וּמֵבִיא עָלֶיהָ (עמה) נְסָכִין, יין ומנחה, וּנְסָכֶיהָ הללו באים מִשֶּׁלּוֹ, מכספו; וְאִם הָיָה הבעלים כֹּהֵן – עֲבוֹדָתָהּ, זכות ההקרבה, וְכן עוֹרָהּ לאחר שהופשט, שֶׁלּוֹ.

וּבִזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה נְדָבָה – אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹּהֵן – עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר.

וּבִזְמַן שֶׁהִיא, העולה, בָּאָה מקופת הנְדָבָה המשותפת שבמקדש – אין היא נחשבת שלו, ולכן אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִין, וּנְסָכֶיהָ מובאים מִכסף שֶׁל הצִבּוּר; ואַף עַל פִּי שֶׁבעל האשם, שקנו בדמיו את העולה, הוּא כֹּהֵן, זכות עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הכהונה העובד בבית המקדש באותו שבוע, ולא של הכהן בעל האשם.

תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם – הֲרֵי אֵלּוּ כַּבְּכוֹר וְכַמַּעֲשֵׂר, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָם לַבְּעָלִים.

תְּמוּרַת הַבְּכוֹר של בהמה טהורה, שהמיר בהמת חולין בבכור, וְכן תמורת הַמַּעֲשֵׂר, וּוְלָדָן של תמורות אלה, אם היו ממין נקבה, ואף וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף דורות הָעוֹלָם – הֲרֵי אֵלּוּ קדושים כַּבְּכוֹר וְכַמַּעֲשֵׂר, ואולם אין מקריבים את התמורות והוולדות, אלא ירעו עד שיפול בהם מום, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָם לַבְּעָלִים.

מַה בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר לְבֵין כָּל הַקֳּדָשִׁים?

מַה ההבדלים בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר לְבֵין כָּל הַקֳּדָשִׁים האחרים?

שֶׁכָּל הַקֳּדָשִׁים נִמְכָּרִים בָּאִטְלִיס, וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיס, וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.

שֶׁכָּל שאר הַקֳּדָשִׁים שנפל בהם מום, ופודים אותם מיד ההקדש – נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיס (שוק בהמות לאכילה), שם מרובים הקונים והמחיר גבוה יותר. וְכן נִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיס, בבית המטבחיים שבשוק, וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא (מידת משקל), כדרך ששוקלים בשר רגיל. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר (מעשר בהמה), שכאשר נפל בהם מום והותרו לשחיטה, אינם נמכרים ונשחטים בשוק אלא בבית, ולא שוקלים אותם בליטרא.

וְיֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן, וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדְיוֹן, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.

וְיֵשׁ לָהֶן, לכל שאר הקדשים, פִּדְיוֹן, כשנפל בהם מום, וְכן יש לִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדְיוֹן, אם המיר מתחילה בעל מום בקדשים, או שנפל מום בתמורה לאחר שהמיר, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שאם יש בהם מום, הם נאכלים מחוץ למקדש ללא פדיון.

וּבָאִים מֵחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. אִם בָּאוּ תְּמִימִים – יִקְרְבוּ; וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין – יֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים.

וכל הקדשים בָאִים (מובאים) אל המקדש גם מִחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שאין מביאים אותם מחוץ לארץ. ובדיעבד, אִם בָּאוּ כשהם תְּמִימִים, ללא מום – יִקְרְבוּ לקרבן, וְאִם הם בַּעֲלֵי מוּמִין – יֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים, בכור שייך לכהן, ומעשר לבעל העדר.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה הַטַּעַם? שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר – יֵשׁ לָהֶם פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמָן. וּשְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לוֹ מוּם – הֲרֵי אֵלּוּ בִּקְדוּשָּׁתָן.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה הַטַּעַם שהבכור והמעשר אינם באים מחוץ לארץ כשאר הקדשים? מפני שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר יֵשׁ לָהֶם פַּרְנָסָה (פתרון) בִּמְקוֹמָן, בכל מקום שהם, שימתינו עד שייפול בהם מום, ויהיו מותרים באכילה. ואילו שְׁאָר כָּל הַקָּדָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לוֹ (להם) מוּם – הֲרֵי אֵלּוּ בִּקְדוּשָּׁתָן עד שיפדו אותם, ובכסף הלוא יקנו קרבן ויביאו למקדש, ואם כן, מוטב להביאם בעצמם כשהם תמימים.