יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד.

יֵשׁ דינים בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד מַה שֶּׁאֵין כמותם בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין כך בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד.

שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָם עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בַּזְּכָרִים וּבַנְּקֵבוֹת, וְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בַּזְּכָרִים. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וּבְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין חַיָּיבִין לֹא בְּאַחֲרָיוּתָן וְלֹא בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן. אֲבָל חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח.

ומפרטים: יש בקרבנות היחיד שאין בקרבנות הציבור, שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂים תְּמוּרָה, שאם המיר בהם בהמת חולין, מתקדשת גם התמורה, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָם עוֹשִׂים תְּמוּרָה, כפי שהתבאר לעיל (פ"א מ"ו); קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בַּזְּכָרִים וּבַנְּקֵבוֹת, שיש קרבנות שמביאים בהמה ממין זכר ויש ממין נקבה, וְאילו קָרְבְּנוֹת צִּבּוּר אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בַּזְּכָרִים, שכל קרבנות הציבור הם ממין זכר. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּתָן, שהמחויב בקרבן צריך להביאו גם אם לא הביא בזמן, וכן חייב בְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם, שעליו להביא גם יין ומנחה הנלווים לקרבן, וְאילו קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָן חַיָּיבִין לֹא בְּאַחֲרָיוּתָן וְלֹא בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן, שאם עבר הזמן הקבוע לקרבן זה – בטל החיוב, ואין מקריבים כלל, אֲבָל חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב (לאחר שקרב) הַזֶּבַח, שאם הקריבו בזמן ולא הביאו נסכים – חייבים להשלים את הנסכים לאחר הזמן.

יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד: שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה, וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד אֵינָן דּוֹחִים לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה.

יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין כן בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד: שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שמקריבים אותם בשבת, אף שכרוכות בכך מלאכות אסורות, וְהם דוחים אֶת הַטּוּמְאָה, שמקריבים קרבנות ציבור, גם אם הכהנים טמאים, וכך ייטמא הקרבן, וְאילו קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד אֵינָן דּוֹחִים לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים קָרְבַּן יָחִיד, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה! אֶלָּא שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ.

אָמַר על כך רַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל (מנחת מחבת שעליו להביא בכל יום), וּפַר שמביא כהן גדול ביוֹם הַכִּפּוּרִים לחטאת, הם קָרְבָּן של יָחִיד, וְהם דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה! ומכאן שאין זה הבדל בין ציבור ליחיד, אֶלָּא קרבנות שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ דוחים שבת וטומאה, בין של יחיד ובין של ציבור.

חַטַּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו – מֵתוֹת. וְשֶׁל צִבּוּר – אֵינָן מֵתוֹת.

קרבן חַטַּאת הַיָּחִיד, שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו בינתיים בקרבן אחר, כגון שאבדה הבהמה שהקדיש, והקריב אחרת, ומצאו את הראשונה – מֵתוֹת, שאין לה תקנה, וממיתים אותה. וְאילו חטאות שֶׁל צִבּוּר שאבדו, והקריבו אחרות, ונמצאו הראשונות – אֵינָן מֵתוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָמוּתוּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גם של ציבור יָמוּתוּ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה מָּצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת, וּבִתְמוּרַת חַטָּאת, וּבְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ – בַּיָּחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים, אֲבָל לֹא בַּצִּבּוּר; אַף שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָן – בַּיָּחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים, אֲבָל לֹא בַּצִּבּוּר.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תשובה לרבי יהודה: והרי מסורת בידינו על חמישה מקרים שבהם חטאת מתה: ולד של חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה לפני שהוקרבה, חטאת שכיפרו בעליה באחרת, וחטאת שעברה שנתה הראשונה ואינה ראויה לקרבן. וכך יש ללמוד: מַה מָּצִינוּ (כשם שמצאנו) בִּוְלַד חַטָּאת, וּּבִתְמוּרַת חַטָּאת, וּבְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ – בְּשל יָחִיד הדְּבָרִים אֲמוּרִים, אֲבָל לֹא בְּשל צִבּוּר, שמקרים אלה אינם אפשריים בציבור, כפי שנאמר במשנה הקודמת: לחטאת הציבור לא יכול להיות ולד, שהרי היא לעולם זכר; וקרבן ציבור אינו עושה תמורה, וכן אי אפשר שימותו בעליה, שהציבור לא מת, אַף חטאות שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים בינתיים באחרות, וְחטאות שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָן ונפסלו, שדינן למות – דווקא בְּשל יָחִיד הדְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְּשל צִבּוּר. וכך הלכה.

חֹמֶר בַּקֳּדָשִׁים מִבַּתְּמוּרָה, וּבַתְּמוּרָה מִבַּקֳּדָשִׁים:

יש חוֹמֶר (חומרה) בַּקֳּדָשִׁים הרגילים יותר מִבַּתְּמוּרָה, בבהמה שהוקדשה על ידי המרה בקרבן, שהלכות מסוימות שבקדשים אינן נוהגות בה, ויש חומרות בַתְּמוּרָה יותר מִבַּקָּדָשִׁים, שנוהגות רק בה.

שֶׁהַקֳּדָשִׁים עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה. הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִין מַקְדִּישִׁים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. וּמַקְדִּישִׁים אֵבָרִים וְעוּבָּרִים, אֲבָל לֹא מְמִירִים.

ומפרטים חומרות שיש בקדשים ואין בתמורה: שֶׁהַקֳּדָשִׁים עוֹשִׂים תְּמוּרָה, שאם המיר בהמת חולין בקרבן שהוקדש כרגיל – נתפסת קדושה גם על החולין, ולוקה על כך. וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה, שאם המיר בהמת חולין בבהמת תמורה, אין בדבריו כלום (לעיל פ"א מ"ה); הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִין מַקְדִּישִׁים בהמה לקרבן, אֲבָל לֹא מְמִירִים, שאי אפשר להמיר בהמת חולין בקרבן של ציבור או של שותפים (לעיל פ"א מ"ו); וּמַקְדִּישִׁים אֵבָרִים של בהמה לשם קרבן וְכן עוּבָּרִים במעי אמם, אֲבָל לֹא מְמִירִים איברים ועוברים של חולין בבהמת קרבן (לעיל פ"א מ"ג).

חֹמֶר בַּתְּמוּרָה: שֶׁהַקְּדוּשָּׁה חָלָה עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד.

ומאידך יש חוֹמֶר בַּתְּמוּרָה יותר מבקדשים: שֶׁהַקְּדוּשָּׁה של תמורה חָלָה גם עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, שאם המיר בהמת חולין בעלת מום בבהמת קרבן – חלה קדושת קרבן ('קדושת הגוף') על בעלת המום, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחוּלִּין לגמרי כשפודים אותה, שתהיה מותרת גם לְהִגָּזֵז (לגזוז את צמרה) וּלְהֵעָבֵד (לעשות בה עבודה כלשהי), אלא היא מותרת באכילה בלבד. אבל המקדיש מתחילה בהמה בעלת מום קבוע – אין בה קדושת קרבן אלא 'קדושת דמים' בלבד, שפודים אותה לגמרי, ומותרת גם בגיזה ועבודה.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּתְּמוּרָה, וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּמּוּקְדָּשִׁים.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חומרה נוספת שיש בתמורה: עָשָׂה דין שׁוֹגֵג כְּדין מֵזִיד בַּתְּמוּרָה, שאף אם המיר בטעות, חלה התמורה. וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּמּוּקְדָּשִׁים, שאם מקדיש קרבן בטעות, לא חל ההקדש. וכך הלכה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן, טוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – לֹא קְדֵשִׁים וְלֹא מַקְדִּישִׁים.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַכִּלְאַיִם, שנולד מהכלאת מינים שונים, וְהַטְּרֵפָה, שיש בה מום או פצע שהיא עתידה למות ממנו, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן, שנולד מחיתוך דופן הבטן כמו בניתוח קיסרי, וטוּמְטוּם (שאיברי מינו חבויים) וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס (שיש בו סימני זכר וסימני נקבה) – כל אלה לֹא קְדֵשִׁים, שלא ניתן להקדישם, אף לא בדרך תמורה, וְלֹא מַקְדִּישִׁים, שבהמת קרבן שנעשתה טרפה או שילדה פסולים כאלו – אין אפשרות להמיר בה בהמת חולין. וכך הלכה.